מתקפת אגם בלטון
 | ||||||||||||||||||
| אנדרטה לכוחות הסובייטיים בסקשפהרוואר | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 במרץ 1945 – 16 במרץ 1945 (11 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על הבליטה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע וינה | |||||||||||||||||
| מקום | אגם בלטון, הונגריה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 תוכנית המתקפה הגרמנית | ||||||||||||||||||
מתקפת אגם בלטון (כך במחקר באנגלית, בעברית וברוב השפות. בגרמנית נקרא "מבצע אביב מתעורר" - Operation Frühlingserwachen, ברוסית: "מבצע המגננה של בלטון" - Балатонская оборонительная операция) הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שערכו צבאות מדינות הציר בשלבי הסיום של מלחמת העולם השנייה. הקרב התחולל בין ה-6 ל-16 במרץ 1945 במסגרת המערכה הצבאית בחזית המזרחית, על אדמת הונגריה סמוך לאגם בלטון. המתקפה נועדה לשמור על שדה הנפט האחרון שנותר בידי הגרמנים (ליד נג'קניז'ה (Nagykanizsa), מדרום לבלטון), להחזיר לידי הוורמאכט את היוזמה האסטרטגית בגזרה הדרומית של החזית המזרחית ולכבוש מחדש את בודפשט, בירת הונגריה. ההתקפה נתקלה במערך הגנתי סובייטי עמוק, ולא הצליחה להשיג התקדמות משמעותית. הכוחות התוקפים נאלצו לסגת תוך זמן קצר לעמדות המוצא שלהם, לאחר שהצבא האדום עבר למתקפת נגד מאסיבית. במהלך המתקפה הכושלת ספגו כוחות השריון הגרמניים אבדות ניכרות, במיוחד בציוד לחימה כבד. שחיקת הכוחות הניידים הגרמניים הקלה על הצבא הסובייטי להשלים את כיבוש הונגריה ולחדור לשטח אוסטריה, ופתחה בפניו את הדרך לכיבוש וינה, שנפלה לידיו פחות מחודש לאחר תום המתקפה הגרמנית.
רקע
ערך מורחב – המצור על בודפשט
בסוף אוקטובר 1944 פתח הצבא האדום במתקפת בודפשט במערב הונגריה במטרה לכבוש את בודפשט, בירת הונגריה. עד לסוף השנה חצו הכוחות הסובייטיים, שכללו את החזית האוקראינית השנייה ואת החזית האוקראינית השלישית, את נהר דנובה, השתלטו על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הנהר, והשלימו את כיתור בודפשט. בתוך העיר הנצורה נלכדו כ-80 אלף חיילים גרמניים והונגריים. הצבא האדום הקים שתי טבעות כיתור סביב בודפשט - טבעת כיתור פנימית למניעת פריצה החוצה של כוחות הציר המכותרים בעיר, וטבעת כיתור חיצונית למנוע ניסיונות של קבוצת ארמיות דרום לחבור לכוחות הנצורים - ופתח במתקפה על העיר עצמה. הכוחות הנצורים בבודפשט ניהלו קרב מגננה עיקש בתוך רחובות העיר, והסבו אבדות כבדות לכוחות הסובייטיים התוקפים.
במהלך ינואר 1945 ביצעה הארמייה הגרמנית השישית, שתוגברה על ידי כוחות עתודה משוריינים חזקים, מספר ניסיונות לפרוץ את טבעת הכיתור סביב בודפשט, ולשחרר את העיר מהמצור הסובייטי. מאמצי החילוץ הגרמניים זכו להצלחה ראשונית נאה, וריתקו כוחות סובייטיים גדולים, אולם נבלמו לבסוף על ידי כוחות עתודה סובייטיים במרחק קצר מהעיר, ולא הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית. מצד שני, התקפות הנגד הגרמניות מנעו מהצבא הסובייטי להרחיב את השטחים שבשליטתו בגדה המערבית של הדנובה, ולהמשיך בהתקדמותו מערבה.
לאחר כחודשיים של לחימה קשה, כוחות הציר בתוך בודפשט, שנדחקו בהדרגה לכיס מצומצם בשטחו ברובע בודה, וסבלו ממחסור חמור במזון ובאספקה, ביצעו ניסיון נואש לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית בליל 12/11 בפברואר. אולם ניסיון הפריצה החוצה נכשל, וכמעט כל כוחות הציר שנלכדו בעיר הושמדו או נפלו בשבי. ב-13 בחודש השלים הצבא האדום את כיבוש בודפשט, והפיקוד הסובייטי החל בהכנות להמשך המתקפה מערבה לכיוון אוסטריה וצ'כוסלובקיה. בצד הגרמני, אדולף היטלר, שלא היה מוכן להשלים עם נפילת בודפשט, דרש מהפיקוד הגרמני העליון לפתוח בהכנות למתקפת נגד גדולה במערב הונגריה, שתהדוף את הסובייטים חזרה לקו נהר הדנובה, ותכבוש מחדש את בודפשט.
תוכניות הצדדים היריבים
היעדים של המתקפה הגרמנית המתוכננת בהונגריה היו שאפתניים מאוד, בדומה ליעדים של מתקפת הארדנים בחזית המערבית, שלושה חודשים קודם לכן. המתקפה נועדה ליצור מפנה במצב האסטרטגי בחלק הדרומי של החזית המזרחית, לפצל ולהשמיד את כוחות החזית האוקראינית השלישית בגדה המערבית של נהר הדנובה, לייצב קו הגנה חדש על הנהר ולכבוש מחדש את בודפשט, בירת הונגריה. היטלר ייחס חשיבות רבה להמשך השליטה הגרמנית בהונגריה (האחרונה מגרורותיה של גרמניה הנאצית, שנותרה במחנה הציר), ולכיבוש מחדש של בודפשט, ולכן דרש מהפיקוד הגרמני העליון לשלוח להונגריה חלק ניכר מהעתודות המשוריינות שנותרו לגרמניה, כולל ארבע מדיוויזיות העילית של הוואפן אס אס, שהועברו לשם מהחזית המערבית, על אף שהיו דרושות באופן נואש בגזרות אחרות של החזית.
המודיעין הגרמני זיהה שהכוחות המשוריינים העיקריים של הצבא הסובייטי בהונגריה - ארמיית הטנקים השישית והקבוצה הניידת פלייב - מרוכזים מצפון-מערב לבודפשט, ולכן הפיקוד הגרמני החליט להנחית את מתקפת הנגד שלו בגזרה שמדרום לבודפשט, בה החזיקה החזית האוקראינית השלישית. לפי תוכנית המתקפה, שקיבלה את שם הקוד מבצע אביב מתעורר, נועד הכוח התוקף העיקרי - ארמיית הפאנצר השישית והארמייה השישית (שכללו יחד 10 דיוויזיות פאנצר) - להתקדם מכיוון צפון-מערב, אל הפער שבין הקצה הצפון-מזרחי של אגם בלטון לבין אגם ולנצה, לשבור את מערך ההגנה הסובייטי בגזרה זו, להגיע לנהר הדנובה (כ-60 ק"מ מנקודת המוצא של המתקפה), ולבסס ראש גשר בגדה המזרחית של הנהר. במקביל נועדה ארמיית הפאנצר השנייה (שכללה בפועל רק דיוויזיית פאנצרגרנדיר אחת) לתקוף מדרום לקצה המערבי של אגם בלטון לכיוון קאפושוואר, במטרה לרתק את הארמייה ה-57 הסובייטית, שהגנה על גזרה זו, ולהתקדם אף היא לכיוון הדנובה. על הארמייה ההונגרית השלישית הוטל לאבטח את האגף השמאלי (הצפוני) של הארמייה השישית וארמיית הפאנצר השישית מפני מתקפת נגד של החזית האוקראינית השנייה מאזור בודפשט.
לאחר ההגעה לנהר הדנובה, נועד הכוח התוקף העיקרי לנוע דרומה לאורך תעלת שיו (Sió; תעלת בלטון-דנובה) ולחבור עם קורפוס מתוגבר מקבוצת ארמיות E, שנועד לחצות את נהר דראווה ולנוע צפונה לכיוון מוהאץ' ופץ', במטרה לכתר ולהשמיד את הארמיות ה-26 וה-57 של הצבא האדום, ואת הארמייה הבולגרית הראשונה.
בשלב השני של המתקפה, לאחר השלמת חיסול הכוח הסובייטי המכותר, נועדו הכוחות הגרמניים לנוע צפונה במקביל לדנובה, ולכבוש מחדש את בודפשט מידי הצבא האדום.
הפיקוד הסובייטי העליון תכנן אף הוא מתקפה גדולה במערב הונגריה. ב-17 בפברואר 1945 קיבלו החזית האוקראינית השנייה והשלישית הנחיה מהסטבקה להתחיל בהכנות לקראת מתקפה, שקיבלה את השם מתקפת ברטיסלאבה-וינה. במסגרת המתקפה המתוכננת נועדו שתי החזיתות להשלים את כיבוש מערב הונגריה ולאחר מכן להמשיך בהתקדמות לכיוון צ'כוסלובקיה ואוסטריה, במגמה לשחרר את סלובקיה ולכבוש את וינה, בירת אוסטריה. המתקפה החדשה נועדה להיפתח ב-15 במרץ. לאחר שנודע לפיקוד הסובייטי שהגרמנים מתכננים לערוך מתקפת נגד גדולה באזור אגם בלטון, הוא הורה לחזית האוקראינית השלישית להיערך לניהול קרב מגננה בגזרתה, במטרה להחליש ולשחוק את הכוחות הניידים הגרמניים, אך לא שינה את תוכניותיו ההתקפיות ואת מועד המתקפה המתוכננת, והורה לחזית להשאיר חלק מיחידותיה בעתודה, כדי לשמור כוחות רעננים לקראת המתקפה לכיוון וינה.
הכוחות היריבים
הכוחות שריכז הפיקוד הגרמני לקראת מתקפת הנגד בהונגריה (כולל כוחות עתודה, שחלקם לא השתתפו במתקפה) מנו 31 דיוויזיות גרמניות והונגריות, כולל 11 דיוויזיות פאנצר (אחת הונגרית), 3 גדודי פאנצר כבדים, 2 דיוויזיות פאנצרגרנדיר, ו-4 דיוויזיות פרשים. כוחות אלו כללו סך הכל 431 אלף חיילים, 812 טנקים ותותחי סער מבצעיים, ו-266 כלי רק"מ נוספים, שנמצאו בתיקונים לטווח קצר ובינוני[1], 5,600 תותחים ומרגמות וכ-850 מטוסים מצי האוויר הרביעי. אולם המצבה של מרבית היחידות, שנועדו להשתתף במתקפה, הייתה הרבה מתחת לתקן. כל דיוויזיות הפאנצר של קבוצת ארמיות באלק, השתתפו במאמצי קבוצת ארמיות דרום לשבור את המצור הסובייטי סביב בודפשט בינואר 1945 (מבצע קונרד I, קונרד II וקונרד III) וספגו במהלכם אבדות כבדות בכוח אדם ובציוד כבד. דיוויזיית הפאנצר ה-13 ודיוויזיית הפאנצרגרנדיר "פלדהרנהאלה", נלכדו בתוך טבעת המצור הסובייטית, והושמדו כמעט לחלוטין. שתי הדיוויזיות הוקמו מחדש בפברואר 1945 במסגרת קורפוס הפאנצר פלדהרנהאלה, ולפי מספר מקורות גרמניים נטלו חלק במתקפת אגם בלטון. ארבע דיוויזיות הפאנצר אס אס (ה-1, ה-2, ה-9 וה-12), שהשתייכו לארמיית הפאנצר השישית, ספגו אבדות כבדות במהלך המתקפה הגרמנית הכושלת בארדנים, ולא הספיקו להשלים את אבדותיהן לפני שהועברו להונגריה. בנוסף, קורפוס הפאנצר אס אס הראשון של ארמיית הפאנצר השישית, השתתף במבצע לחיסול ראש הגשר הסובייטי ממערב לנהר גראן (Hron, כיום בדרום סלובקיה) (מבצע רוח דרומית) במחצית השנייה של חודש פברואר, וספג במהלכו אבדות ניכרות בכוח אדם ובציוד. אף על פי שהפיקוד הגרמני העניק קדימות לתגבור כוחותיו בהונגריה, הוא לא היה מסוגל להשלים את האבדות של היחידות הנ"ל, לפני פתיחת מתקפת אגם בלטון, ובדרך כלל התחלופות כללו חיילים באיכות ירודה, חסרי כל ניסיון קרבי.
החזית האוקראינית השלישית בפיקוד פיודור טולבוחין, שהגנה על הגזרה שהותקפה, כללה 53 דיוויזיות רגלים (כולל 7 דיוויזיות בולגריות), 2 קורפוסי טנקים, 2 קורפוסים ממוכנים וקורפוס פרשים. כוחות החזית כללו 407 אלף חיילים, כ-400 טנקים ותותחים מתנייעים, 6,800 תותחים, תותחי נ"ט ומרגמות, ו-965 מטוסים (מארמיית האוויר ה-17). אולם חלק מיחידות החזית, כולל ארמיית המשמר התשיעית וקורפוס המשמר הממוכן ה-2, הוחזקו בעתודה בגדה המזרחית של הדנובה, והפיקוד הסובייטי העליון (הסטבקה) לא אישר לפיקוד החזית להשתמש בהם במסגרת מבצע המגננה שניהלו כוחות החזית.
הקורפוסים הניידים של החזית ספגו אבדות כבדות מאוד במהלך הדיפת התקפות הנגד הגרמניות בינואר 1945. כתוצאה מכך עמדו לרשות החזית בראשית מרץ 1945 פחות מ-200 טנקים מבצעיים (כרבע מהם טנקים אמריקאים בינוניים וקלים, שנשלחו לברית המועצות במסגרת תוכנית החכר השאל) וכ-200 משחיתי טנקים, שכמחציתם היו תותחים מתנייעים קלים מדגם SU-76, שלא יכלו להבקיע את השריון של הטנקים הגרמניים הכבדים. הכוח המשוריין החזק ביותר שעמד לרשות החזית הייתה בריגדת משחיתי הטנקים ה-208, שכללה 78 משחיתי טנקים חדישים מדגם SU-100. לאחר פתיחת המתקפה הגרמנית העביר הפיקוד הסובייטי העליון, שתי בריגדות נוספות (ה-207 וה-209) של משחיתי טנקים מדגם זה מהחזית האוקראינית השנייה, כדי לתגבר את כוחות החזית האוקראינית השלישית. בסך הכל עמדו לרשות החזית יותר מ-200 משחיתי טנקים מדגם SU-100, שהיו עתידים למלא תפקיד חשוב בבלימת המתקפה הגרמנית. היה זה הריכוז הגדול ביותר של משחיתי טנקים מדגם זה שהופעלו על ידי הצבא הסובייטי בקרב אחד, במהלך המלחמה כולה.
בניגוד לפיקוד הגרמני, הפיקוד הסובייטי העליון ראה בחזית בהונגריה חזית משנית בחשיבותה. המאמץ העיקרי של הצבא האדום החל מינואר 1945, התמקד בנתיב הקצר ביותר לליבה של גרמניה הנאצית, בשטחי פולין, פומרניה ופרוסיה המזרחית. כתוצאה מכך, איכות כוח האדם שנשלח להשלים את אבדות החזית האוקראינית השנייה והחזית האוקראינית השלישית, הייתה ירודה וכללה מספר רב של חיילים שגויסו בכפייה באזורים ששוחררו מידי הנאצים בברית המועצות, ונשלחו לחזית לאחר אימונים מינימליים. בנוסף לכך, מספר כלי הרכב המשוריינים, שעמדו לרשות שתי החזיתות, היה קטן יחסית (רק ארמיית טנקים אחת, מתוך שש ארמיות הטנקים שלחמו בשורות הצבא הסובייטי, לחמה בחזית ההונגרית).
נוכח העובדה שלפחות 12 מהדיוויזיות של החזית האוקראינית השלישית הוחזקו בעתודה בגדה המזרחית של הדנובה, ושמצבת כוח האדם הממוצעת של דיוויזיות הרובאים של החזית לא עלתה על 40–45 אחוז מהתקן (כ-4700 חיילים מתקן של 11,000 בדיוויזיה), עקב האבדות הכבדות שהן ספגו במהלך הלחימה בחודשים שקדמו למתקפה הגרמנית, הצד הגרמני נהנה מעדיפות מספרית ניכרת על הצד הסובייטי, לפחות בגזרת המאמץ ההתקפי העיקרי, בשלב הפתיחה של מבצע אביב מתעורר. הצד הגרמני נהנה גם מעדיפות מספרית ואיכותית ניכרת בכלי רכב משוריינים על הצד הסובייטי. הכוח הגרמני התוקף כלל, בין השאר, שלושה גדודי פאנצר כבדים, שכללו 104 טנקים כבדים מבצעיים מדגם טיגר II (קינג טיגר), שהיו עדיפים בהרבה כמעט על כל דגמי הטנקים הסובייטיים. לפחות 70 מתוכם השתתפו באופן פעיל במתקפה הגרמנית. הפיקוד של החזית האוקראינית השלישית פיצה על נחיתותו בשריון (מצב שעמד בניגוד ליחסי הכוחות בין שני הצדדים ערב קרב קורסק), באמצעות הקמת מערך הגנה מבוצר לעומק, וריכוז כמות גדולה של קני ארטילריה ואמצעי נ"ט בגזרות, בהן העריך שתונחת המהלומה הגרמנית העיקרית.
סדר הכוחות של הצדדים היריבים
מדינות הציר
בעלות הברית
|
בשלב ההגנתי של הקרב (15-6 במרץ 1945)
יחידות תגבורת, שהצטרפו למערכה בשלב מתקפת הנגד הסובייטית (25-16 במרץ 1945)
| |
המתקפה הגרמנית (15-6 במרץ)
ההכנות בצד הסובייטי
במחצית השנייה של פברואר 1945 גילה המודיעין הסובייטי ריכוז של כוחות שריון גרמניים חזקים, כולל ארמיית הפאנצר השישית, בצפון-מערב הונגריה, והעריך שמדובר בהכנות למתקפת נגד גרמנית גדולה. הפיקוד הסובייטי העריך שהמתקפה הגרמנית תתמקד בגזרה שמצפון לקצה המזרחי של אגם בלטון, בין אגם בלטון לגנט (Gant). ב-20 בפברואר העביר פיקוד החזית האוקראינית השלישית התראה כללית ליחידות החזית להתכונן להדוף מתקפה גרמנית גדולה על חזיתם, במקביל להמשך ההכנות לקראת המתקפה המתוכננת לכיוון וינה. אולם רק ב-25 בחודש קיבלו יחידות החזית פקודה להתחיל בהכנת מערך הגנה אנטי טנקי עמוק, במטרה לבלום את המתקפה הגרמנית הצפויה. במהלך הזמן הקצר שנותר לפני פתיחת המתקפה הגרמנית (ב-6 במרץ) הוקם מערך הגנה אנטי-טנקי רב-שכבתי בעומק 30–35 ק"מ, שכלל, בין השאר, יותר מ-70 שטחי השמדה לשריון הגרמני (אזורים אנטי טנקיים), שכל אחד מהם כוסה על ידי כמה עשרות תותחי נ"ט. שטחי ההשמדה מוקמו באזורים שנחשבו נוחים ביותר לתנועת כוחות שריון, ולאורך צירי ההתקדמות המשוערים של הכוחות התוקפים.
.jpg)
מערך ההגנה שהכינו כוחות החזית בין גנט בצפון והקצה הדרום-מזרחי של אגם בלטון בדרום, הגן על גזרה ברוחב כ-85 ק"מ. הוא כלל שלוש רצועות הגנה, שכל אחת מהן כללה מספר קווי הגנה. רצועת ההגנה הראשונה כללה 3 קווי הגנה בעומק כולל של 5–7 ק"מ, שכל אחד מהם כלל בין אחד לשלושה קווי חפירות, שקושרו זה לזה באמצעות רשת תעלות קשר. רצועת ההגנה השנייה נחפרה במרחק 8–12 ק"מ מאחרי רצועת ההגנה הראשונה, וכללה שני קווי הגנה, ואילו רצועת ההגנה השלישית נחפרה במרחק קצר מהגדה המערבית של הדנובה, ובמרחק קצר מדרום לתעלת בלטון-דנובה (תעלת שיו). בין רצועות ההגנה הוקמו קווי ביניים וכל נקודות היישוב מאחורי קו החזית הסובייטי הפכו למעוזים מבוצרים. עם זאת, אין בסיס להשוואה בין מערך ההגנה הסובייטי, שנועד לבלום את המתקפה הגרמנית מצפון לאגם בלטון, לבין מערך ההגנה העמוק, שהכין הצבא האדום בקיץ 1943 במשך חודשים ארוכים במבלט קורסק, לקראת המתקפה הגרמנית הצפויה על המבלט ("מבצע ציטדאל"). עקב הזמן המועט, שעמד לרשות כוחות החזית האוקראינית ה-3, מערך ההגנה שלהם כלל מעט פילבוקסים ועמדות מבוצרות, מכשולי נ"ט וגדרות תיל דוקרני, והורכב בעיקר מעמדות חפורות לחיל רגלים, טנקים, אמצעי נ"ט וארטילריה, ומספר רב של מוקשים נגד טנקים ונגד אדם (1500 מוקשים בממוצע לק"מ חזית).
החזית האוקראינית השלישית ריכזה את כוחותיה העיקריים, כולל ארבעת הקורפוסים הניידים שלה, ויותר מ-70 אחוז מקני הארטילריה שלה, בגזרה הצפויה לספוג את המתקפה הגרמנית העיקרית, וצפיפות הכוחות בגזרה זו עלתה בהרבה על צפיפות הכוחות בגזרות האחרות בהן החזיקו כוחות החזית. היא פרסה שתי ארמיות (ארמיית המשמר ה-4 והארמייה ה-26) בדרג הראשון, וארמייה נוספת (הארמייה ה-27) בדרג האופרטיבי השני, סמוך לגדה המערבית של נהר דנובה. ארבעת הקורפוסים הניידים של החזית - קורפוסי הטנקים ה-18 וה-23, הקורפוס הממוכן ה-1 וקורפוס הפרשים ה-5 - נפרסו בין רצועת ההגנה השנייה ורצועת ההגנה השלישית של החזית, ככוח עתודה לצורך התקפות נגד על הכוחות הגרמניים, שיצליחו לחדור דרך שתי רצועות ההגנה הראשונות. כל אחד מהקורפוסים הניידים הכין גם מערך הגנה משלו, שהורכב מרשת של נקודות מבוצרות, שבכל אחת מהן מספר טנקים, תותחים מתנייעים, תותחי נ"ט וכוח חי"ר. הפיקוד הסובייטי דאג גם לבצע את ההכנות הלוגיסטיות הנדרשות לקראת קרב המגננה הצפוי, כולל צבירת כמויות גדולות של תחמושת ארטילרית, הקמת מספר גשרים צפים על הדנובה, והעברת קו צינור דלק אל מעבר לנהר.
עם זאת, המודיעין הסובייטי נכשל בזיהוי הגזרה הצפויה לספוג את המהלומה הגרמנית העיקרית. כתוצאה מכך, הכוח העיקרי של ארמיית המשמר הרביעית (9 דיוויזיות רובאים של המשמר) הוצב להגן על גזרה צרה יחסית ברוחב 29 ק"מ מצפון לקצה המערבי של אגם וָלנֶצֶה (Valence), כדי לבלום אפשרות של מתקפה גרמנית מאזור זה לכיוון בודפשט, בעוד שהמתקפה הגרמנית התמקדה בגזרה שמדרום לאגם, בינו לבין אגם בלטון. צפיפות הכוחות בגזרה זו הייתה דיוויזיה ל-3.3 ק"מ של חזית בממוצע. בהשוואה לכך, מערך ההגנה באגף השמאלי (הדרומי) של הארמייה היה חלש בהרבה, וכלל רק בריגדה עצמאית אחת (אזור מבוצר, כוח מיוחד בסדר כוחות חטיבתי למשימות הגנתיות, שצויד בכמות גדולה מהרגיל של נשק מסייע), שנדרשה להגן על גזרה ברוחב 10 ק"מ, בין הקצה הדרום-מערבי של אגם ולנצה לשארגליש (Seregelyes). עם זאת, כוח זה הסתייע בריכוז חזק של יחידות ארטילריה ונ"ט - 5 רגימנטים של ארטילריה מעתודות החזית, אגד ארטילרי של הארמייה, שכלל 113 תותחים כבדים, ו-4 רגימנטים של נ"ט. בנוסף, מכיוון שבגזרה זו המרחק בין קו החזית הסובייטי לבין נהר דנובה היה הקצר ביותר, קורפוס הרובאים ה-35 של הארמייה ה-27, שהחזיק ברצועת ההגנה הסובייטית השלישית סמוך לנהר, נמצא במרחק קצר יחסית מאחורי רצועת ההגנה הראשונה, ולכן היה ביכולתו להעניק סיוע לבריגדה, שהגנה על הגזרה, במקרה הצורך.
מדרום לארמיית המשמר ה-4, הגנה הארמייה ה-26 על גזרה ברוחב 44 ק"מ, בין שארגליש לקצה הדרום-מזרחי של אגם בלטון. הארמייה כללה 10 דיוויזיות רובאים מדולדלות מצבה (פחות מ-50 אלף חיילים בסך הכל), ששש מתוכן נפרסו להגן על רצועת ההגנה הראשונה, וארבע הנותרות הוצבו ברצועת ההגנה השנייה. צפיפות הארטילריה הממוצעת בגזרות בהן החזיקו הקורפוסים, שהגנו על שני האגפים של הארמייה, הייתה כ-35 קני ארטילריה לק"מ חזית, בעוד שבמרכז מערך ההגנה של החזית, צפיפות הארטילריה הממוצעת הייתה כ-20 קנים לק"מ חזית. צפיפות הארטילריה הייתה גדולה במיוחד בגזרה אותה החזיקה הדיוויזיה ה-155, שהגנה על האגף הימני של הארמייה, בין שאראגליש לתעלת שארוויז, בתפר בין הארמייה ה-26 וארמיית המשמר ה-4 (67 קני ארטילריה לק"מ חזית).
הארמייה ה-27, שהגנה על רצועת ההגנה השלישית של החזית, כללה 9 דיוויזיות רובאים מדולדלות מצבה (7 מהדיוויזיות שלה כללו פחות מ-4500 חיילים), אולם אחד משלושת הקורפוסים שלה הוצב בגדה המזרחית של נהר הדנובה.
תנאי קרקע ואקלים
המערכה העיקרית במהלך מתקפת אגם בלטון התחוללה בתא שטח שנתחם על ידי אגם בלטון בדרום, אגם ולנצה בצפון, נהר הדנובה במזרח ותעלת בלטון-דנובה בדרום-מזרח. הקרקע בשטח זה היא מישורית ברובה, בגובה 100–150 מטר, אך עם לא מעט בליטות קרקע ורכסי גבעות. זירת המערכה נחצית על ידי עמק נהר שרוויז (Sarviz), אזור ביצתי ומוצף, שנוקז רק בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר המים הזורמים מהרי באקון (Bakonyׂׂ) בכיוון דרום-מזרח לאגן נהר הדנובה, תועלו למספר תעלות ולשרשרת אגמים קטנים. בעונת הגשמים ובעונת הפשרת השלגים (בסתיו ובאביב), התעלות עלו לעיתים על גדותיהן, הציפו את העמק ואת האזורים שסביבו, והפכו אותו למכשול מים משמעותי. תשתית התחבורה באזור הייתה דלה ובלתי מפותחת, וכללה מעט מאוד דרכים סלולות שניתן היה להשתמש בהן בכל עונות השנה.
אגם בלטון משפיע על האקלים בסביבתו. כמות המשקעים הממוצעת באזור שסביב האגם היא כ-600 מ"מ יותר בהשוואה לאזורים המרוחקים ממנו ומזג האוויר מעונן בדרך כלל. מזג האוויר במחצית הראשונה של מרץ 1945 היה גשום ומעורפל, והטמפרטורה נעה בין מינוס 7 ל-4 מעלות צלזיוס. הפשרת השלגים ביחד עם גשמי ראשית האביב, הפכו את הקרקע בזירת המערכה לעיסת בוץ עמוק, והמים העולים הציפו שטחים נרחבים באזור. תנאי הקרקע היקשו מאוד על הפעלה יעילה של כוחות ממונעים. מכיוון שהכוחות הגרמניים-הונגריים היו הצד התוקף, הם היו הסובלים העיקריים מתנאי הקרקע במהלך מתקפת אגם בלטון. השריון הגרמני לא יכול היה להתפרס כהלכה, ותנועתו הוגבלה בדרך כלל לדרכים הסלולות המעטות שעברו בזירת המערכה, ואפילו כלי רכב זחליים התקשו לנוע בדרכי העפר, שהפכו לנהרות בוץ. הקשיים של הצד הגרמני הוחמרו עקב העובדה, שחלק ניכר מכלי הרכב המשוריינים שהשתתפו במתקפה (טנקים מדגם פנתר וטיגר, ומשחיתי טנקים מדגם יאגדפנתר ויאגדטיגר) ונועדו להוביל את הכוחות התוקפים, היו במשקל כבד (מעל 45 טון), ולכן התקשו במיוחד לנוע בבוץ העמוק.
הפיקוד הגרמני המקומי היה מודאג מאוד מתנאי הקרקע הקשים. קצין המבצעים של ארמיית הפאנצר השישית דיווח: "באזור שבין האגמים בלטון וולנצה, מצב הבוץ הפך למדאיג. ככל שמתקרבים לאזורי הכינוס [לקראת המתקפה], יותר שטחים נמצאים מתחת למים [מוצפים] - בלתי אפשריים לתנועת כל כלי הרכב [הממונעים]. עד כמה שניתן לתצפת לשטח שבידי האויב, המצב שם נראה דומה ... מתקפת שריון בשטח פתוח/מישורי בתנאים הנ"ל היא בלתי אפשרית". יוזף דיטריך, מפקד הארמייה, ביקש מפיקוד קבוצת ארמיות דרום ומה-OKH לדחות את פתיחת המתקפה לפחות במספר ימים, בתקווה ששינוי במזג האוויר יגרום להפיכת הקרקע לעבירה יותר, אך נענה בשלילה.
המתקפה בגזרת המאמץ העיקרי
המתקפה הגרמנית העיקרית הונחתה בגזרה צרה, שרוחבה לא עלה על 54 ק"מ, בין הקצה הדרום-מזרחי של אגם בלטון לבין אגם ולנצה. בגזרה זו ריכז הפיקוד הגרמני 3 קורפוסי פאנצר מתוגברים וקורפוס פרשים מארמיית הפאנצר השישית ומקבוצת ארמיות באלאק, שכללו 6 דיוויזיות פאנצר, 3 דיוויזיות רגלים ושתי דיוויזיות פרשים (בסדר כוחות של בריגדות מתוגברות). שתי דיוויזיות פאנצר נוספות (ה-6 וה-23) ובריגדת פאנצרגרנדיר אחת (ה-92) הוחזקו בעתודה. בנוסף לפחות חלק מהיחידות של דיוויזיית הפאנצר אס אס החמישית (ויקינג) מקורפוס הפאנצר אס אס הרביעי, שנועד להגן על אגפו השמאלי של הכוח התוקף, מצפון לאגם ולנצה, הצטרפו אף הן למתקפה הגרמנית בשלביה המאוחרים. הכוח התוקף כלל גם 2–3 גדודי פאנצר כבדים (לא ברור אם גדוד הפאנצר הכבד ה-503, שסופח לדיוויזיית הפאנצרגרנדיר "פלדהרנהאלה", השתתף אף הוא במתקפה הגרמנית) וגדוד משחיתי טנקים כבדים.
בסך הכל הפעילו הגרמנים בגזרת המאמץ העיקרי שלהם כ-170 אלף חיילים, ו-517 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער מבצעיים. מספר כלי הרכב המשוריינים המבצעיים נכון ל-5 במרץ 1945. הוא אינו כולל את דיוויזיית הפאנצר ה-6 (102 טנקים ותותחי סער), שהצטרפה למתקפה רק בשלבי הסיום שלה, וכן מספר רב של כלי רק"מ, שהוחזרו לכשירות מבצעית במהלך עשרת הימים של המתקפה הגרמנית, ותגברו את הכוח התוקף. כך למשל, ב-13 במרץ, שמונה ימים לאחר פתיחת המתקפה, כללה ארמיית הפאנצר השישית (כולל דיוויזיית הפאנצר ה-23 שסופחה עליה) 250 כלי רק"מ מבצעיים יותר מכפי שעמדו לרשותה ב-5 במרץ. זאת על אף שבמהלך פרק זמן זה, לפחות 31 טנקים ו-11 תותחי סער של הארמייה הושמדו לחלוטין, ומספר גדול פי כמה של כלים משוריינים נפגעו בדרגות חומרה שונות.
בנוסף לתנאי הקרקע ומזג האוויר, שהגבילו מאוד את יכולתם של הגרמנים להפעיל ביעילות את כוחות השריון שלהם במהלך המתקפה, הם סבלו גם ממחסור חמור ביחידות חיל רגלים (כאמור, רק שלוש דיוויזיות חי"ר, אחת מהם הונגרית, הופעלו במסגרת המאמץ ההתקפי העיקרי), שנדרשו כדי לסייע להתקדמות דיוויזיות הפאנצר, לאבטח את אגפיהם, ולהחזיק בשטחים שנכבשו על ידם, וכן מהקצאה בלתי מספקת של תחמושת ארטילרית, שלא איפשרה לארטילריה הגרמנית לפצות על חוסר היכולת של השריון הגרמני לסייע להתקדמות יחידות החרמ"ש של דיוויזיות הפאנצר.
עמק נהר שרוויז, העובר בערך במחצית המרחק בין ימת בלטון לאגם ולנצה, חילק את זירת המערכה לשניים. מדרום לו פעלו קורפוס הפאנצר אס אס הראשון, בסיוע קורפוס הפרשים הראשון באגפו הימני. שני הקורפוסים נועדו להתקדם לכיוון דרום מזרח, ויעדם הראשוני הייתה תעלת שיו באזור שימונטורניה (Simontornya), כ-25 קילומטר מנקודת המוצא של המתקפה. מצפון לעמק נועדו קורפוס הפאנצר אס אס השני וקורפוס הפאנצר השלישי לתקוף מאזור סקשפהרוואר לכיוון דרום-מזרח, דרך שארושד (Sarosd), במטרה להגיע לנהר הדנובה באזור דונאיווארוש.
בניסיון לשמור על אלמנט ההפתעה עד כמה שניתן, הפיקוד הגרמני העביר את פקודות המבצע המפורטות ליחידות שנועדו לבצע את המתקפה, זמן קצר מאוד לפני מועד פתיחת המתקפה. קורפוס הפאנצר אס אס השני, לדוגמה, קיבל את הפקודות שלו רק 16 שעות לפני שעת השין, כשיחידות החלוץ שלו נמצאו עדיין במרחק כ-20 ק"מ מעמדות הזינוק שלהן. כתוצאה מלוח הזמנים הקצר ומקשיי התנועה בדרכים הבוציות והפקוקות, הכוחות העיקריים של הקורפוס לא הספיקו להגיע מבעוד מועד לעמדות הזינוק שלהם, ולכן לא מילאו תפקיד משמעותי ביום הראשון של המתקפה.
ההתקפה הגרמנית נפתחה ב-6 במרץ בשעה 04:00, בהפגזה ארטילרית כבדה, שארכה 30 דקות. ביום הראשון של המתקפה לא הצליחו הכוחות התוקפים להשיג התקדמות משמעותית, לאחר שנתקלו בהתנגדות סובייטית עזה ומאורגנת היטב. באגף הימני הקיצוני, סמוך לחופי אגם בלטון, לא הצליח קורפוס הפרשים הראשון (שתי דיוויזיות פרשים ודיוויזיית רגלים, בסיוע תותחים מתנייעים ותותחי סער) להתקדם, ונהדף לעמדות המוצא שלו בהתקפת נגד סובייטית. קורפוס הפאנצר אס אס הראשון, שתקף מדרום-מערב לתעלת שרוויז, הצליח לחדור לעומק 2–4 ק"מ בלבד ברצועת ההגנה הסובייטית הקדמית. מצפון-מזרח לתעלת שרוויז, הכוחות העיקריים של קורפוס הפאנצר אס אס השני לא הצטרפו למתקפה עקב האיחור בהגעה לעמדות הזינוק שלהם. רק קורפוס הפאנצר השלישי, שתקף באגף הגרמני השמאלי, סמוך לאגם ולנצה, הצליח להשיג הצלחה מוגבלת. הקורפוס הבקיע את החזית הסובייטית בתפר שבין הארמייה ה-26 וארמיית המשמר הרביעית, התקדם כ-4 ק"מ, וכבש את שאראגאליש (Seregelyes). התקדמות הקורפוס איימה על עורפו של הקורפוס ה-30 מהארמייה ה-26, ופיקוד הארמייה והחזית החלו להזרים לאזור תגבורות (כולל חלק מקורפוס הטנקים ה-18), כדי לסתום את הפירצה בחזית. בנוסף, הפיקוד הסובייטי ריכז מספר רב של קני ארטילריה ממזרח לשאראגליש, וריכוז הארטילריה בגזרה זו הגיע ל-45 קנים לק"מ חזית.
ביום השני של המתקפה (ה-7 במרץ) נחלו הכוחות הגרמניים-הונגריים הצלחה רבה יותר. הכוחות העיקריים של קורפוס הפאנצר אס אס השני (שתי דיוויזיות פאנצר בסיוע דיוויזיית רגלים) הצטרפו למערכה, והצליחו להתקדם לעומק 4–6 ק"מ לפני שנבלמו על ידי כוחות העתודה הסובייטיים. התקדמות הקורפוס בוצעה על ידי יחידות החרמ"ש (פאנצרגרנדיר) שלו, כמעט ללא סיוע מצד כלי הרכב המשוריינים, שהתקשו מאוד לנוע בבוץ העמוק. מספר טנקים שקעו בבוץ עד לגובה הצריח, והתנועה של השאר הוגבלה לדרך הסלולה היחידה בגזרה, שכוסתה באש תותחי הנ"ט הסובייטיים. בנוסף, כוח השריון העיקרי של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-9 ספג הפגזה ארטילרית מרוכזת, בעת שניסה לחצות את תעלת שרוויז.
מדרום-מערב לתעלת שרוויז, זכה גם קורפוס הפאנצר אס אס הראשון להישגים ניכרים. בשעות הבוקר של ה-7 בחודש הצליחו כוחות של הקורפוס להבקיע את מערך ההגנה של דיוויזיית המשמר ה-68, באגף הדרומי של הקורפוס הסובייטי ה-30. עד תום היום הצליחו הגרמנים לכבוש את הכפר קלוז' (Kaloz) והדיוויזיה ה-68 נאלצה לסגת לגדה המזרחית של תעלת שרוויז, אך הצליחה להדוף את הניסיונות של לייבשטנדרטה לחצות את התעלה. נסיגת הדיוויזיה יצרה פער בחזית הסובייטית ואפשרה לקורפוס האס אס לפנות לכיוון דרום-מזרח, ולהתקדם במקביל לעמק נהר שרוויז, לכיוון תעלת שיו.
ב-8 במרץ צברה המתקפה של קורפוס הפאנצר אס אס הראשון מומנטום, ועד תום היום הגיעו כוחותיו למרחק כ-3 ק"מ מצפון-מערב לדאג (De'g), כ-16 ק"מ מנקודת המוצא של המתקפה. הדיוויזיות ה-233 וה-74 של הקורפוס ה-135 מהארמייה ה-26, נאלצו לסגת דרומה, בתנועה של דלת מסתובבת, כאשר אגפן הימני נשען על תעלת שרוויז, לרצועת ההגנה השנייה, שאוישה על ידי הדיוויזיה השלישית של הקורפוס. אולם ממזרח לתעלת שרוויז, קורפוס הפאנצר אס אס השני לא נחל הצלחה דומה. יחידות הקורפוס לא הצליחו להתקדם אל מעבר לדרך אבה-שארושד (Aba-Sarosd). ולפי מקורות סובייטיים, במהלך היום נהדפו 9 ניסיונות התקפה של דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2 באש תותחי נ"ט וארטילריה.
הבלימה הכמעט מוחלטת של התקדמות קורפוס הפאנצר אס אס השני, גרמה דאגה רבה בפיקוד הגרמני, משום שהיא יצרה פער הולך ומתרחב בינו לבין קורפוס הפאנצר אס אס הראשון, בגדה המערבית של העמק, וחשפה את אגפו השמאלי של האחרון למתקפת נגד סובייטית. כתוצאה מכך, בליל 9/8 במרץ, סיפח פיקוד "קבוצת ארמיות דרום" את דיוויזיית הפאנצר ה-23, שנשמרה בעתודה, לקורפוס הפאנצר אס אס הראשון. הדיוויזיה נועדה לנוע בעקבות דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1 (לייבשטנדרטה אדולף היטלר), ולהיות מוכנה לחצות את עמק נהר שרוויז ולנוע לכיוון שארקרסטור (Sarkeresztur), במטרה לתקוף מהאגף והעורף את הכוחות הסובייטיים, שבלמו את התקדמות קורפוס הפאנצר אס אס השני.
ההתקדמות הגרמנית האיטית, איפשרה לפיקוד החזית האוקראינית השלישית להזרים עוד ועוד כוחות עתודה לגזרות המותקפות, ובכך להטות את מאזן הכוחות לטובת הצד הסובייטי. הקורפוס ה-30 של הארמייה ה-26, שהחזיק בגזרה שבין תעלת שרוויז לאגם ולנצה, יחד עם בריגדת הביצורים מארמיית המשמר ה-4, תוגבר על ידי קורפוס המשמר ה-31 וקורפוס הטנקים ה-23, שהועברו מהגזרה שמצפון לאגם ולנצה, ומספר רב של יחידות ארטילריה ונ"ט מעתודות החזית. בנוסף נשלחו לגזרה זו יחידות מהקורפוסים ה-35 וה-37 של הארמייה ה-27, שקודמו מרצועת ההגנה השלישית, סמוך לגדה המערבית של נהר הדנובה, ושני קורפוסים ניידים של החזית (קורפוס הטנקים ה-18 והקורפוס הממוכן ה-1).
הקורפוס ה-33 של הארמייה ה-27, שהוצב במקור בגדה המזרחית של הדנובה, הועבר תחת פיקוד הארמייה ה-26, ונשלח דרומה לתגבר את הקורפוסים ה-135 וה-104 של הארמייה, שהגנו על הגזרה בין תעלת שרוויז לאגם בלטון, ביחד עם קורפוס פרשי המשמר ה-5, שתי בריגדות של משחיתי טנקים (ה-208 וה-209) ושני רגימנטים אנטי טנקיים. כוחות העתודה הסובייטיים תפסו עמדות מדרום לתעלת שיו, ובגדה המזרחית של תעלת שרוויז.
ב-9 במרץ תמונת המצב של היום הקודם חזרה על עצמה. בליל 9/8 בחודש הצליח קורפוס הפאנצר אס אס ה-1 להבקיע דרך רצועת ההגנה הסובייטית השנייה בהתקפת לילה, ולמחרת המשיך בהתקדמותו המהירה יחסית לכיוון תעלת שיו. בריגדת משחיתי הטנקים ה-208, שנעה צפונה לתגבר את יחידות הקורפוס ה-135, הופתעה בדרכה על ידי טנקים גרמניים, שפרצו את החזית הסובייטית, וספגה אבדות כבדות. עד סוף היום הגיעו כוחות החלוץ של דיוויזיות הפאנצר אס אס ה-1 וה-12 עד למרחק קצר (קילומטרים בודדים) מצפון לנקודת המפגש בין תעלת שרוויז ולתעלת שיו באזור צצה (Cece)-שימונטורניה. אולם הניסיון הגרמני לצלוח את תעלת שיו תוך כדי תנועה נבלם על ידי מגנן נ"ט סובייטי חזק, שכלל למעלה ממאה תותחי נ"ט ומשחיתי טנקים, בסיוע דיוויזיית הפרשים ה-11.התקדמות קורפוס הפאנצר אס אס ה-1 אילצה את הכוחות הסובייטיים (קורפוס הרובאים ה-104), שבלמו את התקדמות קורפוס הפרשים הראשון, לסגת כדי להימנע מכיתור, ובכך איפשרה לאחרון להתקדם אף הוא לכיוון תעלת שיו באזור מזוקומרום (Mezokomarom).
אולם ממזרח לעמק נהר שרוויז, שוב לא השיג קורפוס הפאנצר אס אס השני התקדמות משמעותית. פיקוד החזית האוקראינית השלישית ריכז בגזרה זו (בין תעלת שרוויז לאגם ולנצה) את רוב כוחות העתודה שלו (שש דיוויזיות רגלים ושלושה קורפוסים ניידים), כדי לחסום בפני הגרמנים את הנתיב הקצר ביותר לנהר דנובה.
האיום שיצר התפתחות המבקע של כוחות הציר לכיוון תעלת שיו הדאיג את פיודור טולבוחין, מפקד החזית האוקראינית השלישית, ואילץ אותו לשנות את מבנה הפיקוד של כוחותיו. הקורפוס ה-30 של הארמייה ה-26 הועבר תחת פיקוד הארמייה ה-27, שקיבלה את האחריות על הגזרה שבין עמק נהר שרוויז לאגם ולנצה, ואילו הארמייה ה-26, כולל כוחות העתודה שהועברו תחת פיקודה, נותרה אחראית לגזרה שמדרום-מערב לתעלת שרוויז, בינה לבין אגם בלטון. טולבוחין גם פנה אל הסטבקה בבקשה לאשר לו להשתמש בארמיית המשמר התשיעית שלו, אשר נשמרה בעתודה ממזרח לדנובה, כדי לתגבר את הכוחות, שבלמו את המתקפה הגרמנית, אך נענה בשלילה.
הפיקוד העליון הסובייטי דבק בתוכנית המערכה המקורית שלו. הוא תפס את המבקע הגרמני לכיוון תעלת שיו, כהזדמנות ולאו דווקא כאיום על יציבות החזית. המבלט העמוק, שיצרה התקדמות הכוחות הגרמניים מדרום לאגם ולנצה, חשף את האגף השמאלי של הכוחות התוקפים למתקפת נגד סובייטית. לכן, טולבוחין קיבל הנחיה להמשיך לבלום את התקדמות כוחות הציר באמצעות הארמיות ה-26 וה-27 המתוגברות, ובמקביל לרכז את ארמיות המשמר ה-4 וה-9 שלו, בגזרה שמצפון לאגם ולנצה, ולערוך את ההכנות הנדרשות למתקפת נגד על האגף והעורף של הארמייה השישית וארמיית הפאנצר השישית, במטרה לכתר ולהשמיד אותן, באמצעות תנועת איגוף לכיוון החוף הצפוני של אגם בלטון. מתקפת הנגד נועדה להתחיל ב-15 או ב-16 בחודש, לאחר שהמתקפה הגרמנית תגיע לעצירה מוחלטת, והכוחות התוקפים יותשו.
במהלך היומיים הבאים של המתקפה (10-11.3) הואטה התקדמות הכוחות הגרמניים-הונגריים בגלל תנאי מזג אוויר קשים והקרקע הבוצית. שני הקורפוסים, שהתקדמו ממערב לתעלת שרוויז, הצליחו לטהר את רוב השטח שמצפון לתעלת שיו מהאויב, ותפסו עמדות זינוק לקראת הסתערות אל מעבר למכשול המים של התעלה (שרוחבה היה כ-30 מטר), שנועדה להתבצע ב-12 במרץ. בגזרת קורפוס הפרשים הראשון, הצליחה דיוויזיית הפרשים ה-3 לכבוש ראש גשר קטן מעבר לתעלת שיו, כ-5 ק"מ ממערב למזוקומרום, אך מאמץ הצליחה העיקרי נועד להתבצע באזור שימונטורניה על ידי יחידות קורפוס הפאנצר אס אס ה-1. דיוויזיית הפאנצר ה-23 החליפה את היחידות של דיוויזיית לייבשטנדרטה, אשר הגנו על האגף השמאלי של הקורפוס, סמוך לתעלת שרוויז, כדי לאפשר לה לרכז את כוחה לקראת המתקפה אל מעבר לתעלת שיו, וניהלה קרבות קשים על השליטה בכפר שאראגרש (Saregres).
בגזרת קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 הצליחו שתי דיוויזיות הפאנצר של הקורפוס להתקדם מעט מצפון ומדרום לשארקרסטור, ודיוויזיית הרגלים ה-44 טיהרה את אזורי העורף שלהן, אך באופן כללי, התקדמות הכוחות הגרמניים בגזרה שבין תעלת שרוויז לבין אגם ולנצה (5 דיוויזיות פאנצר ו-2 דיוויזיות רגלים) נבלמה כמעט לחלוטין. לפי מקורות סובייטיים יחידות הארטילריה והנ"ט, שרוכזו בגזרה זו, מילאו תפקיד מרכזי בהדיפת התקפות גרמניות חוזרות ונשנות, וגרמו אבדות כבדות לכוחות התוקפים.
במקביל ללחימה הקרקעית התנהלה גם לחימה עזה בזירה האווירית, על השליטה בשמיים מעל שדה הקרב. ארמיית האוויר ה-5, שהייתה מסופחת לחזית האוקראינית השנייה, הועברה דרומה כדי לסייע לארמיית האוויר ה-17 של החזית האוקראינית השלישית. לפי מקורות סובייטיים, בין ה-8 וה-14 במרץ ביצעו מטוסי ארמיית האוויר ה-5 בלבד 4500 גיחות מעל שדה הקרב. כוחות האוויר הסובייטיים התמקדו בעיקר בתקיפת כוחות הקרקע הגרמניים, ולפי טענות סובייטיות, מטוסי התקיפה מדגם שטורמוביק גרמו להם אבדות ניכרות.
קבוצת ארמיות E נתקלה ביציאתה ממוהאץ' בהתנגדות עזה של הארמייה הבולגרית הראשונה ושל הפרטיזנים היוגוסלבים של טיטו ואף היא לא הצליחה להתקדם.
ב-14 במרץ כתב יוזף גבלס ביומנו שההתקפה נכשלה.
ב-16 במרץ פתחו כוחות הצבא האדום במתקפה גדולה מצפון לאגם ולנצה, על האגף הצפוני של הכוח הגרמני התוקף, איימו לנתק אותו מעורפו, ותוך שבוע אילצו את כוחות הציר לסגת במהירות לעמדות המוצא שלהם, כדי להימנע מכיתור, תוך שהם נוטשים מאחור את מרבית הציוד הכבד שלהם.
לאחר המתקפה
ב-22 במרץ החלה נסיגת הכוחות הגרמניים הנותרים. ב-30 במרץ עברה החזית האוקראינית השלישית בפיקודו של רודיון מלינובסקי את הגבול ההונגרי מערבה לאוסטריה. ב-4 באפריל החל מבצע וינה לכיבוש הבירה האוסטרית. וינה נפלה ב-13 באפריל, ב-15 באפריל התחולל קרב בין שרידי ארמיות הפאנצר השנייה והשישית לבין הארמיות ה-26 וה-27 ליד גראץ.
בין ה-16 ל-25 באפריל הושמדה הארמייה ההונגרית השלישית על ידי הארמייה ה-46 בדרכה לברטיסלאבה.
בעקבות הכישלון השתולל היטלר ודרש מיוזף דיטריך להורות לחייליו, ובפרט לחיילי דיוויזיית "אדולף היטלר", להסיר את סמלי היחידה מזרועם, כיוון ש"לא לחמו כפי שמצופה מהם". דיטריך, שהבין בשלב זה ששלטונו של היטלר גמור, לא העביר את הפקודה לחייליו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Aleksei Isaev & Maksim Kolomiets, Tomb of the Panzerwaffe - The Defeat of the Sixth SS Panzer Army in Hungary 1945, Helion & Company, 2013, Ch. 9, German Panzer Forces
29797319מתקפת אגם בלטון