SU-76

SU-76

מידע כללי
מדינה מייצרת	ברית המועצות
שנת ייצור	1942
מערכה מרכזית	מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
אורך	5.00 מטר
רוחב	2.74 מטר
גובה	2.20 מטר
משקל	11.2 טון
מהירות	45 קמ"ש
טווח פעולה	250 ק"מ
מנוע	שני מנועי בנזין, 85+85 כוחות סוס
שריון	קדמי - 35 מ"מ, צד - 10 מ"מ פלדה
צוות	4
מערכות נשק
חימוש עיקרי	תותח 76.2 מ"מ (ZIS-3).
חימוש משני	אין

SU-76 היה תותח מתנייע קל תוצרת ברית המועצות, שנבנה על בסיס שלדה של טנק קל T-70. הוא היה תותח מתנייע הנפוץ ביותר בצבא האדום במהלך מלחמת העולם השנייה וכלי רק"מ השני בכמותו שיוצר בברית המועצות במהלך המלחמה (אחרי T-34). למרות היותו תותח סער, הוא שימש במהלך במלחמה גם כמשחית טנקים.

הפיתוח

במהלך השנה הראשונה של המלחמה עלה צורך בתותח נייד, אשר ייתן סיוע ליחידות חי"ר בטווחים קצרים ובינוניים בשדה הקרב. עד אז השתמש הצבא בטנקי חי"ר T-28 ולאחר מכן בטנקים קלים (כמו T-60 ו-T-70). הניסיון הקרבי הוכיח כי טנקים אלו אינם יעילים וחימושם אינו מספיק לביצוע משימות אלו.

הפיתוח של התותח המתנייע החל באוקטובר 1942 במפעלי חברת גא"ז, כאשר החימוש שנבחר לטובת הכלי הוא תותח שדה ZIS-3, בעל קליבר של 76.2 מ"מ. השלדה והמזקו"ם של הטנק הקל T-70 נבחרו כבסיס לנשיאת התותח. המזכו"ם של הטנק שונה – הוסף גלגל נוסף לכל זחל, כדי לשפר את יציבות התותח.

למתכננים ניתן פרק זמן קצר מאד (כחודש וחצי) לפיתוח הכלי, מה שהוביל לכמה החלטות שגויות. אחת מהן הייתה בבחירת המנוע לכלי. המנועים היחידים שהיו זמינים במפעל באותה עת היו מנועי בנזין בעלי עוצמה של 70 כ"ס. מנוע חלש מדי מכדי להיות מסוגל "לסחוב" תותח. המתכננים הגו רעיון לחבר שני מנועים כאלו במקביל, כדי להגדיל את העוצמה. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו למעשה כל זחל הונע בנפרד על ידי מנוע נפרד, מה שהקשה מאד על הנהג בהפעלת הכלי. בנוסף לכך החיבור של המנועים היה רגיש מאד לתנודות, מה שגרם לתקלות רבות.

אב הטיפוס הוצג ב-9 בדצמבר 1942 והייצור הסדרתי החל ב-1 בינואר 1943. כ-350 יחידות SU-76 נבנו עד לסוף מרץ 1943, אז הופסק הייצור לצורך תיקון הליקויים שהתגלו בכלי. ביוני 1943 החל ייצור של הדגם המשופר (שכונה SU-76M). הייצור שלו נמשך עד לסוף המלחמה. שני השינויים העיקריים שהוכנסו בדגם זה (לעומת הדגם הראשון) היו התקנת מנוע בעל עוצמה גבוהה והפיכת תא הצוות לתא פתוח. התא הסגור שהיה בדגם הראשון הקשה מאד על תפקוד צוות התותח בעיקר בשל האוורור הלקוי.

השימוש

תותחי SU-76 מלאו 3 תפקידים עיקריים בשדה הקרב: תותח סער קל (לסיוע קרוב טווח לחיל הרגלים), משחית טנקים ותותח שדה.

כתותח סער היה SU-76 חביב מאד על אנשי החי"ר, כיוון שהיה בעל עוצמת האש גבוהה בהרבה מטנקים קלים, שלפני הופעת SU-76 הופעלו בתפקידי סיוע. בנוסף לכך תא הצוות הפתוח פישט את אופן התקשורת בין מפקדי החי"ר לבין צוות התותח. יתרון זה בא לידי ביטוי בעיקר בעת לחימה בשטח בנוי, שבה תותחי SU-76 צורפו לצוותי חי"ר בני 10-15 איש.

אך לאנשי צוות התותח היווה התא הפתוח והשריון הדק חסרון רציני, שכן הם היו פגיעים מאד לאש נק"ל מהקומות העליונות של הבתים במהלך קרבות הרחוב. כמו כן רימון רסס שהיה פוגע בתא הפתוח היה מחסל את כל הצוות. מצד שני התא הפתוח נתן סיכויי שרידות טובים יותר במקרה של פגיעת פאנצרפאוסט או פאנצרשרק, לעומת החלל הסגור של הטנק, שבו במקרה של חדירת הרקטה פנימה סיכויי השרידות של הצוות שאפו לאפס.

כמשחית טנקים SU-76 היה יעיל מאד נגד טנקים קלים ובינוניים, אך התקשה מול הטנקי טיגר הכבדים. לקראת סוף המלחמה פותחו פגזים חלולים עבור התותח שהיו מסוגלים לחדור גם את שריונם של טנקי טייגר, אם כי בטווחים קצרים (עד 400 מטר).

SU-76 היה בעל זווית הרמה גבוה של התותח (25 מעלות) ולכן היה מסוגל לרות טווחים גדולים - עד 17 ק"מ. תכונה זו אפשרה להשתמש בו להפגזה בכינון עקיף. יחד עם זאת, פגזי ה-SU-76 לא היו יעילים מספיק כנגד עמדות מבוצרות בשל כמות חומר הנפץ שבהם (כתוצאה מהגודל).

SU-76 היה בעל עבירות גבוהה, לעומת כלי הרק"מ הסובייטים האחרים. יתרון זה בא לידי ביטוי במהלך מבצע בגרטיון, כאשר יחידות של תותחי SU-76 הצליחו לעבור דרך הביצות של בלארוס (ביחיד עם יחידות חי"ר והנדסה) וכך לעקוף את מעוזי ההתנגדות הגרמנים, כדי לתקוף אותם מהעורף.

בתום מלחמת העולם השנייה הופסק הייצור של SU-76 ובשנת 1950 הם הוצאו מהשירות בצבא הסובייטי.

כמה מאות מתותחי SU-76 סופקו לצבא צפון קוריאה, אשר השתמש בהם במהלך מלחמת קוריאה.

מבנה ארגוני

מבחינה ארגונית היחידה העיקרית של תותחי SU-76 הייתה אגד ארטילרי. בדצמבר 1942, לאחר שSU-76 הראשונים סופקו לצבא, הם אורגנו באגדים מעורבים, שכללו גם תומ"תים קלים (SU-76) וגם תומ"תים בינונים (SU-122). בכל אגד כזה היו 4 סוללות קלות (סה"כ שישה-עשר SU-76) ו-2 סוללות בינוניות (סה"כ שמונה SU-122).

הניסיון הקרבי הראשון הוכיח את הצורך להפריד בין שני סוגי התומ"תים. לכן החל מאפריל 1943 הוקמו אגדים קלים, אשר כללו 21 SU-76 ‏(5 סוללות בנות 4 תומ"תים ותומ"ת אחד במפקדת האגד). בסוף אותה שנה הוחלט לעבור לסוללות בנות 5 תומ"תים, כך שאגד הצטמצם ל-4 סוללות, אך מספר הכלים לא השתנה.

האגדים הארטילרים של SU-76 הופעלו כיחידות עצמאיות הכפופות למפקד ארמייה. בתחילת 1944 הוחלף בחלק מאוגדות ח"יר גדוד תותחי נ"ט נגררים בגדוד SU-76. כל גדוד כזה כלל 3 סוללות (16 כלים). לעומת האגדים, הגדודים הללו היו כפופים ישירות למפקד האוגדה.

בפברואר 1944 הוקמו חטיבות תו"מתים קלות, אשר היו ליחידה הגדולה ביותר של תותחי SU-76. החטיבות הוכפפו ישירות למפקדי חזיתות. כל חטיבה הורכבה מ: 3 אגדים ארטילרים, גדוד חרמ"ש, פלוגת סיור, פלוגת נ"מ ויחידות עורפיות. בסך הכול היו בחטיבה: 1122 חיילים, 60 תומ"תים SU-76‏, 5 טנקים קלים מסוג T-70 ו-3 שריוניות סיור M3.

נכון ל-9 במאי 1945 (יום הסיום הרשמי של הלחימה באירופה) שירתו בצבא האדום היחידות הבאות של SU-76 :

• 7 חטיבות
• 119 אגדים ארטילרים עצמאיים
• 70 גדודים במסגרת אוגדות חי"ר.

בנוסף ליחידות אלו שירת אגד אחד של SU-76 גם בצבא הפולני.

דגמים

• OSU-76 - דגם ניסיוני. התבסס על טנק T-60. מספר כלים בודדים יוצרו מדגם זה.
• SU-76 - דגם המבצעי הראשון. יוצר בשנת 1943 (כ-350 יחידות). הוצא מהשימוש במאי 1943.
• SU-76M - הדגם העיקרי, כ-14,000 יחידות מדגם זה יוצרו בשנים 1943 - 1945 .
• ZSU-37 - רכב נ"מ על בסיס SU-76M, בו התותח המקורי (76 מ"מ) הוחלף בתותח נ"מ 37 מ"מ.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא SU-76 בוויקישיתוף

• Thorleif Olsson, SU-76, Axis History Factbook
• Eugene Boldyrev, Light Self-Propelled Guns of the SU-76 Series, The Russian Battlefield

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0