קרב בונה-גונה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קרב בונה גונה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב בונה-גונה
רגלים אוסטרלים מתקדמים בחסות טנק בהתקפה האחרונה על בונה
רגלים אוסטרלים מתקדמים בחסות טנק בהתקפה האחרונה על בונה
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 16 בנובמבר 194222 בינואר 1943 (9 שבועות ו־5 ימים)
מקום האי גינאה החדשה
קואורדינטות
8°39′S 148°22′E / 8.650°S 148.367°E / -8.650; 148.367
תוצאה ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

בעלות הברית:

ארצות הבריתארצות הבריתארצות הברית

אוסטרליהאוסטרליהאוסטרליה

מפקדים

הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפנייוסוקה יוקויאמה

הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפנייושיטטסו יסודה

הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפניקוריהנאו ימגאטה

הצבא האמריקניהצבא האמריקניאדווין הארדינג

הצבא האמריקניהצבא האמריקנירוברט איישלברגר

אוסטרליהאוסטרליהג'ורג' וסי

אוסטרליהאוסטרליהאדמונד הרינג

כוחות

6,500

22,000

אבדות

2,537 הרוגים

1,190 פצועים

200 שבויים[1]

3,095 הרוגים

5,451 פצועים[2]

חיילים אמריקאים מטהרים בונקר יפני בבונה

קרב בונה-גונה היה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, ובמהלכו נלחמו כוחות האימפריה היפנית וכוחות בעלות הברית באי גינאה החדשה, מה-16 בנובמבר עד ה-22 בינואר 1943. במהלך הקרב תקפו כוחות אוסטרלים ואמריקאים את ראשי החוף היפנים בכפרים בונה, גונה סננאנדה, אליהם נאלצו היפנים לסגת במהלך קרב שביל קוקודה בשל אובדן גוודלקנל שבאיי שלמה.

בשל מודיעין לקוי העריכו המפקד העליון של כוחות הברית גנרל דאגלס מקארתור ואנשי מטהו את מספר המגינים היפנים ואת איכותם בצורה שגויה. כשהחלו בעלות הברית במתקפה נתקלו החיילים במערכת ביצורים עמידה ובהגנה נחושה מצד היפנים, ולא השיגו התקדמות משמעותית על אף האבידות הרבות שספגו. רק לאחר חודשיים של לחימה, ולאחר שקיבלו כלי ארטילריה ושריון, הצליחו חיילי בעלות הברית לגבור על המגינים היפנים.

רקע

לאחר כישלונם בכיבוש פורט מורסבי בדרך הים בקרב ים האלמוגים, נחתו כוחות האימפריה היפנית בחופים הצפוניים של גינאה החדשה ב-21 ביולי 1942, והקימו ראשי חוף בכפרים בּוּנָה, גוֹנָה וסננאנדה. מראשי חוף אלה פתחו היפנים במתקפה על שביל קוקודה במטרה לכבוש את פורט מורסבי בדרך היבשה. על שביל קוקודה הגנו חיילים אוסטרלים, שבמשך שני חודשי לחימה סבלו מנחיתות מספרית ונאלצו לסגת פעם אחר פעם בפני הכוחות היפנים העדיפים. כשעמדו היפנים במרחק של 48 קילומטרים והשקיפו על פורט מורסבי הם כבר סבלו ממחסור באספקה ומתשישות אך המתינו לתגבורת. לבסוף קיבל מפקד הכוחות היפנים, גנרל טומיטארו הוריאי, פקודה לסגת חזרה לראשי החוף וזאת בשל רצון המטה הכללי הקיסרי לרכז את כוחותיהם בגוודלקנל.[3]

האוסטרלים פתחו בהתקפת-נגד על היפנים הנסוגים, שנסוגו דרך השביל בתנאי שטח קשים. היפנים הקימו קו הגנה באזור נחל אאורה, אך זה נפל לאחר מספר ימי לחימה והיפנים נסוגו לחופים הצפוניים. האוסטרלים המשיכו לדחוק ביפנים עד שהגיעו לקו הביצורים בבונה-גונה, ובו זמנית אילצו את היפנים לסגת בקרב מפרץ מילן, בקרב הראשון במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בו נאלצו כוחות קרקע יפניים לסגת תוך ויתור על משימתם.

תוואי השטח

אזור בונה-גונה היה ברובו ביצתי. נהר גירוּאה זרם ממרגלות רכס אואן סטנלי אל האזור והתפצל למספר יובלים שיצרו יחיד אגן ניקוז בין סננאנדה לכפר בונה. מסביב לאגן השתרע ג'ונגל סבוך והטמפרטורה הממוצעת באזור הייתה 35 מעלות צלזיוס ולחות של 85 אחוזים.

בין עצי הג'ונגל הסבוכים צמחו צמחים מטפסים ושורשים, שהגבילו את טווח הראייה. הדרך היחידה לחצות את האזור הייתה דרך מספר שבילים בהם השתמשו הילידים, שעברו בשטח גבוה יותר, אך גם אלה היו לרוב מוצפים בעת שירד גשם. היפנים הקימו בונקרים בשטחים יבשים בנקודות מפתח לאורך שבילים אלה, ובשל תנאי השטח הקשים איגוף היה בלתי אפשרי.

הביצורים היפנים

מכיוון שלא יכלו לחפור שוחות בשל הקרקע הבוצית, בנו היפנים במקום בונקרים מגזעי עצי קוקוס, אותם הציבו כך שגבולות הגזרה שלהם חופפים ומספקים הגנה הדדית. בין הבונקרים נחפרה מערכת תעלות שאיפשרה למגינים לנוע בחופשיות בין העמדות ולתגברן בעת הצורך. מספר בלוקהאוס כוסו בשכבה של בוץ ואדמה כאמצעי הסוואה וכהגנה מפני ירי ארטילרי, וחלקם הכילו חמש עמדות מקלעים ו-30-20 חיילים.

עמדות קטנות יותר נבנו באזורים בהם הצמחייה הייתה סבוכה מאד וחרכי הירי היו בגובה נמוך מעל פני הקרקע כך שחיילי בעלות הברית לא יכלו לראות את העמדות כלל עד שאלה פתחו באש. עמדות אלה יצרו מערכת של מקורות אש שחיפו אחד על השני ונתמכו על ידי צלפים שהתחבאו על עצים.

סדרי הכוחות וקווי האספקה היפנים

המאחזים היפנים התרכזו בשלוש נקודות: הראשונה הייתה בגונה, תחת פיקודו של מייג'ור טסומה יממוטו; השנייה הייתה באזור סננאנדה, תחת פיקודו של קולונל יוסוקה יוקויאמה (שהיה גם מפקד כל הכוחות באזור בונה-גונה); והשלישית, והגדולה ביותר, הייתה בבונה, תחת פיקודו של קפטן יושיטטסו יסודה. בראשית הקרב שמרו היפנים על קווי האספקה שלהם עם רבאול וכך קיבלו אספקה והיו מסוגלים לפנות פצועים, בעיקר באמצעות צוללות. רק לאחר שני חודשי לחימה ניתקו בעלות הברית את קווי האספקה, התקשורת והשיט של היפנים באמצעות תקיפות מהאוויר.

חיל המצב היפני, על אף שהיה מוכה פצועים ומחלות, הכיל כ-5,500 חיילים כשירים, רובם מהצבא היפני הקיסרי: שאריות רגימנט הרגלים ה-144, רגימנט ההנדסה ה-15, הגדוד השלישי של הרגימנט ה-41, יחידת פרשים וגדוד הנ"מ ה-47. על ראשי החוף עצמם הגנו מספר סוללות ארטילריה. בנוסף, כ-500 נחתים יפנים וכאלף פועלים השתתפו בהגנה על ראשי החוף, ואלה העלו את מספר הכוחות היפנים לכ-6,500.[4]

ליקויי המודיעין של בעלות הברית

המודיעין של בעלות הברית לפני הקרב סבל שני ליקויים עיקריים. ראשית, בשל כשל מודיעיני דיווחו אנשי המודיעין חמפקדים בשטח שלפניהם עומד כוח בסדר גודל של בין 1,500 ל-2,000 חיילים בלבד, ושהצפי להכנעתם הוא ה-1 בדצמבר. למעשה מנה מספר היפנים באזור כ-6,500.[5] בנוסף, ברשות בעלות הברית היו מפות לא מדויקות ולא נערכו טיסות סיור, עובדה שהקשתה מאוחר יותר על טיווח הארטילריה. על סמך המודיעין המועט שהיה בידיהן הסיקו בעלות הברית שתוואי השטח הביצתי לא יאפשר בניית ביצורים באזור. כל אלה הביאו לאמונה הרווחת בקרב הפיקוד העליון שאזור בונה-גונה ייכבש במהירות.

חוסר המוכנות של בעלות הברית

למרות שקציני המטה שלו סברו שדיוויזיית הרגלים ה-32 אינה מוכנה לקרב, חש מקארתור לחץ לספק ניצחון. באותה עת בוושינגטון לא היה המפקד העליון וראש אגף המבצעים של הצי האמריקאי, אדמירל ארנסט קינג, שבע רצון מחלוקת הפיקוד בין מקארתור למפקד צי האוקיינוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, ופעל למסור לאחרון פיקוד מלא.

מקארתור, אם כן, התעקש שהדיוויזיה ה-32, תחת פיקודו של מייג'ור גנרל אדווין הארדינג תעבור מאוסטרליה לגינאה החדשה באוקטובר 1942. הגדוד השני של הרגימנט ה-126 נשלח למסע רגלי על פני 210 קילומטרים מפורט מורסבי עד החוף הצפון-מזרחי של גינאה החדשה. במהלך ארבעת השבועות הללו לא פגש הגדוד באף אויב, אך כשני שלישים מכל הגדוד נפלו למחלות כגון מלריה, קדחת דנגי, טיפוס הבהרות ולפציעות נוספות.

אימונים לקויים

מראשית הקרב התחוור שהחיילים האמריקאים אינם מתורגלים בלוחמת ג'ונגלים, זאת מפני שבארצות הברית התאמנה הדיוויזיה לקראת לחימה באירופה. בעוד שתקנות צבא ארצות הברית קבעו שעל דיוויזיה להתאמן כיחידה במשך לא פחות משנה, כשנשלחה הדיוויזיה לאוסטרליה הצטרפו אליה כ-3,000 חיילים חדשים שרק סיימו טירונות. לאחר שהגיעה הדיוויזיה לאוסטרליה ניתנה לחיילים הדרכה בלחימה מדברית שהתאימה להגנה על אוסטרליה במקרה של פלישה יפנית. הדיוויזיה ה-32, אם כן, לא הייתה ערוכה להלחם בג'ונגלים של גינאה החדשה כנגד החיילים היפנים המנוסים.

סיוע ארטילרי מוגבל

בראשית הקרב חסרו בעלות הברית כוחות שריון, ארטילריה, סיוע ימי וסיוע אווירי, וארבעים ושמונת תותחי ההוביצר של הדיוויזיה נותרו באוסטרליה בשל מחסור בכלי תובלה. מפקד כוחות האוויר של בעלות הברית בדרום מערב האוקיינוס השקט, גנרל ג'ורג' קני, היה בטוח ביכולת טייסיו להחליף את הארטילריה המסורתית ואמר למקארתור ש"ניתן לשמור על הטנקים ועל הארטילריה הכבדה לשדות הקרב באירופה ובאפריקה. אין להם מקום בלוחמת ג'ונגלים. בזירה זו הארטילריה עפה."[6]

הארדינג ומפקד הארטילריה שלו שכנעו לבסוף את מקארתור לשלוח תותח הוביצר 105 מילימטרים לאזור, ובנוסף שאלו תותח 25 ליטראות מהכוחות האוסטרלים.

הקרב

מפת הקרב

הדיוויזיה ה-32 פתחה במתקפה ב-16 בנובמבר 1942, כשפגשו ביפנים דרומית לבונה. הארדינג ביקש סיוע טנקים ממפרץ מילן אך המחסור בכלי תובלה מנע את שליחתם. במקום הטנקים נשלחו לחזית זחליליות אוניברסליות אותם ניטרלו היפנים במהירות בשל שריונם הקל. טנקים וכלי ארטילריה לא הגיעו לאזור עד ה-18 בדצמבר, כחודש לאחר פרוץ הקרב.

בערב היום הראשון לקרב קווי בעלות הברית בקושי התקדמו. מספר יחידות אמריקאיות הצליחו להתקרב מספיק לעמדות היפניות על מנת לגלות שעמדות המקלעים שוכנו בתוך בונקרים משוריינים.

ארטילריה מוגבלת

עד ה-23 בנובמבר היה ברור שכיבוש גונה בלתי אפשרי בשל מחסור בחיילים, בטנקים ובכלי ארטילריה. ללא סיוע טנקים היו העמדות היפניות קשות להכנעה והחיילים נאלצו לזחול מעמדה אחת לשנייה תחת אש צולבת ואש צלפים ולהשחיל רימונים דרך חרכי הירי. כשלבסוף הגיע תגבורת אוסטרלית בדמות מספר תותחי שדה ב-26 בנובמבר היה הירי בלתי מדויק בשל שימוש במפות לא מדויקות ובשל הקושי של התצפיתנים לקבוע את דיוק הפגיעות בצמחייה הסבוכה. באותו בוקר תקפו מטוסי קרטיס P-40 וורהוק ובריסטול בופייטר במשך שעה את העורף היפני, ולאחר מכן המשיכו פצצות מרגמה, מקלעים וכלי הארטילריה החדשים בהתקה על האזור. בשעה 09:30 החלו הרגלים להתקדם כמתוכנן, אך במהרה התברר שלהתקפה המקדימה לא הייתה השפעה רבה על היפנים, שהתחפרו בבונקרים.

הארדינג נאלץ לקבל את החלטתו של מקארתור להסמך אך ורק על סיוע אווירי, אך כוחותיו נבלמו בפני הביצורים היפנים פעם אחר פעם. גדוד אחד של הרגימנט ה-126 חצה את נהר גירואה וחבר לדיוויזיה האוסטרלית השביעית תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ג'ורג' וסי. על כוח זה הוטלה משימת ההגנה על הכפר סוֹפּוּטָה ותקיפת סננאנדה, והוא זכה לכינוי "כוח אורבנה."

הכוחות שהתקדמו לכיוון גונה קיבלו תגבורת בדמות שאריות כוח מראוברה, שהכיל את החטיבה ה-30 האוסטרלית ואת הגדוד ה-39. החטיבה האוסטרלית ה-16 נשלחה לתקוף את סננאנדה.

ב-29 בנובמבר הגיעו לסננאנדה 500 השורדים האחרונים של קרב שביל קוקוקדה, ובכך העלו את מספר המגינים.

הדחת הארדינג

עד סוף נובמבר חש מקארתור תיסכול רב בקשר לביצועי הדיוויזיה ה-32, ובעיקר בקשר לקציני הדיוויזיה. בתגובה הוא הורה למפקד הגיס הראשון, מייג'ור גנרל רוברט איישלברגר, לתפוס פיקוד על הכוחות.

ב-1 בדצמבר ניהל הארדינג מתקפה על בונה. באגף שמאל, התקדמה פלוגה E מהרגימנט ה-126, בחיפוי תותח שדה אחד ומרגמות, בכוונה לחצות את נהר גירואה ולהתקדם בשטח פתוח, אך ככל הנראה בשל בעיות תקשורת נסוג הכוח. יום לאחר מכן פתחו פלוגה E, פלוגה F ומחלקה מהרגימנט ה-128 בהתקפה נוספת, אך נבלמו בכל פעם על ידי אש מקלעים. גם באגף ימין של המתקפה, שנפתחה ב-2 בדצמבר בהתקפה אווירית, נבלמו הכוחות על ידי אש מקלעים.

איישלברגר הגיע לבונה באותו היום. בביקורו בקו החזית ומשיחותיו עם החיילים הגיע איישלברגר למסקנה שהחיילים מפחדים להתעמת עם אויב חלש מהם, וביקר את מפקדי הכוח על ארגון כושל. גם אנשי מטהו של איישלברגר שביקרו בחזית סמוכה שבו למפקדה בערב ומסרו למפקדם שהדברים דומים בכל החזיתות. איישלברגר הדיח את הארדינג מתפקידו וממינה במקומו את מפקד הארטילריה של הדיוויזיה בריגדיר גנרל אלברט ולדרון. איישלברגר גם הדיח מפקדי רגימנטים וגדודים, הורה על שיפור המזון והאספקה ועצר את הפעילות בזירה למשך יומיים לטובת התארגנות מחדש.

חידוש ההתקפה

ב-5 בדצמבר הורה איישלברגר על מתקפה כללית לאורך כל החזית. ולדרון נורה בכתף על ידי צלף ואיישלברגר החליף אותו בראש המטה שלו בריגדיר גנרל קלוביס באיירס. באותו יום הוביל סמל הרמן בוצ'ר מחלקה בת 31 חיילים כנגד העמדות היפניות. לאחר קרב ממושך הצליחה המחלקה לחצות את הקווים היפנים באמצע אזור בונה ולבודד את הכפר. על פעילותו ביום זה קיבל בוצ'ר קידום בשדה הקרב לדרגת קפטן והוענק לו עיטור צלב השירות המצוין.

ב-8 בדצמבר כבשו האוסטרלים את הכפר גונה לאחר לחימה ממושכת. באותו יום אירגן איישלברגר התקפה על הכפר בונה וב-14 בדצמבר כבשה אותו הדיוויזיה ה-32. ב-16 בדצמבר נפגע באיירס ואיישלברגר נטל את הפיקוד על הדיוויזיה. באותה עת הגיעה לקווים היפנים תגבורת בת 1,300 חיילים, אך עד ה-18 בדצמבר קיבלו בעלות הברית תגבורות בדמות החטיבה האוסטרלית ה-18 ורגימנט השריון השישי - הטנקים הראשונים שהשתתפו בקרב. בעשרת הימים הבאים התקדמו כוחות בעלות הברית עד החוף, וטיהרו את כל העמדות היפניות.

קרב סננאנדה

הנסיגה היפנית מבונה-גונה

הלחימה בסננאנדה הייתה הממושכת ביותר מבין שלושת מוקדי הלחימה. העמדות היפניות בסננאנדה היו המבוצרות ביותר והוקמו על אדמה יחסית יבשה המוקפת בביצות. בניסיון לנתק את העמדות היפניות הקדמיות בראשית הקרב, איגפו גורמים מהגדוד השלישי של הרגימנט ה-126 מחסום יפני והתמקמו בכביש מאחוריו. אף על פי כן נותר המחסום על כנו בזכות אספקה שקיבלו החיילים היפנים דרך הביצה.

אף על פי שהרגימנט ה-126 הוחלף על ידי כוחות אוסטרליים, נותרו 635 אנשי הרגימנט להגן על המחסום שכבשו, וזכו לתחלופה ב-18 בדצמבר, כש-350 חיילים מרגימנט הפרשים השביעי הגיעו למחסום. ביום המחרת איגפו האוסטרלים את היפנים והקימו מחסום נוסף, כ-300 מטרים במעלה הדרך.

הצומת

ב-2 בינואר 1943 הגיע לחזית הרגימנט ה-163 והחליף את האוסטרלים במחסומים. פעילות הרגימנט החלה בניסיון נפל לתקוף את העמדות היפניות בין שני המחסומים ב-8 בינואר. יומיים לאחר מכן תקפו חיילי בעלות הברית את העמדות היפניות פעם נוספת, הפעם בסיוע טנקים. ההתקפה עצמה נכשלה, אך אילצה את המפקד היפני לסגת. ב-14 בינואר הגיעו חיילי בעלות הברית לעמדות היפניות וגילו שהמגינים נסוגו.

ב-16 בינואר תקפו בעלות הברית את העמדות היפניות במתקפה משולבת. הרגימנט ה-163 תקף עמדות צפונית למחסומי בעלות הברית, והחטיבה ה-18 תקפה מהאגפים והגיעה עד הים. עד ה-17 בינואר הצליחו חיילי בעלות הברית לרתק את המגינים היפנים בשלוש נקודות לאורך החוף: צפונית לסננאנדה, מערבית לשפך נהר גירואה ובדרך המובילה לסננאנדה, צפונית למחסומים. ב-20 בינואר הורה מפקד הכוחות היפנים על פינוי כללי וההגנה היפנית קרסה כליל. ב-22 בינואר נפלו גם עמדות המחסומים בכביש לסננאנדה לאחר שלא הצליחו להתפנות.

תוצאות הקרב

שבוי יפני מקבל טיפול רפואי לאחר הקרב

לאחר כמעט שלושה חודשי לחימה איבדו היפנים 2,537 חיילים, האוסטרלים איבדו 2,165 חיילים והאמריקאים איבדו 864 חיילים.[2]

מחלות טרופיות, כגון: מלריה, קדחת דנגי וטיפוס הביאו ליותר אבידות מאשר אבידות בקרב. 66 אחוזים מחיילי הדיוויזיה ה-32 סבלו ממחלות. מתוך כ-10,000 חיילי הדיוויזיה סבלו כ-7,100 חיילים ממחלות, זאת לעומת 586 הרוגים בקרב ו-1,954 פצועים. לשם השוואה בקרב גוודלקנל השתתפו כ-60,000 חיילים אמריקאים, מתוכם נהרגו כ-1,600 חיילים. בלחימה בגינאה החדשה השתתפו כ-33,000 חיילים אמריקאים ואוסטרלים, ומתוכם נהרגו כ-3,500 חיילים.[7]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מילנר, עמ' 366-364.
  2. ^ 2.0 2.1 מילנר, עמ' 370.
  3. ^ בולארד, עמ' 158.
  4. ^ מילנר, עמ' 144.
  5. ^ אנדרסון, עמ' 11.
  6. ^ קרייבן וקייט, עמ' 119.
  7. ^ שו, עמ' 52.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0