קנוט הרביעי, מלך דנמרק
 | |||||||
| לידה | 1042 | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 ביולי 1086 (בגיל 44 בערך) מנזר סנט אלבן, אודנסה, דנמרק | ||||||
| מדינה |
 דנמרק | ||||||
| מקום קבורה | קתדרלת קנוט הקדוש, אודנסה, דנמרק | ||||||
| בת זוג | אדלה מפלנדריה | ||||||
| שושלת אסטרידסון | |||||||
| |||||||
| |||||||
קנוט הרביעי (בדנית: Knud IV, נקרא בהמשך קנוט הקדוש (בדנית: Knud den Hellige או Sankt Knud; 1042 לערך – 10 ביולי 1086) היה מלך דנמרק מ-1080 ועד למותו. קנוט היה מלך שאפתן שביקש לחזק את המלוכה הדנית, היה מסור לכנסייה הקתולית והיו לו תוכניות לקבל לעצמו את כתר אנגליה. הוא נרצח על ידי מורדים ב-1086 והיה המלך הדני הראשון שהוכרז כקדוש. ב-1101 הכירה בו הכנסייה הקתולית כקדוש המגן של דנמרק.
ראשית חייו
קנוט היה אחד מילדיו הבלתי חוקיים הרבים של סוון השני, מלך דנמרק. הוא מוזכר לראשונה כחלק מכוח הפלישה של סוון לאנגליה ב-1069 והכרוניקה האנגלו-סקסית מדווחת שקנוט היה אחד ממפקדי פלישה נוספת ב-1075. בדרך חזרה מאנגליה ב-1075, עצר הצי הדני בפלנדריה. בשל עוינותה כלפי ויליאם הראשון, מלך אנגליה, הייתה פלנדריה בעלת ברית טבעית של הדנים.
לאחר מותו של סוון, עלה למלוכה אחיו של קנוט, האראלד השלישי וקנוט יצא לגלות בשוודיה, בשל העובדה שככל הנראה הוא היה בין מתנגדיו של האראלד. ב-1080 ירש קנוט את האראלד. עם עלייתו לכס המלוכה הוא נשא לאישה את אדלה, בתו של רובר הראשון, רוזן פלנדריה. יחד הם הביאו לעולם בן אחד, שארל, וזוג תאומות, ססיליה ואינגריד. צאצאיה של אינגריד, בית ביילבו, ירשו את כתרי המלכות של שוודיה ונורווגיה ודמו של קנוט הרביעי חזר לכתר הדני דרך אולף השני, מלך דנמרק.
מלך
עד מהרה הוכיח קנוט את עצמו כמלך שאפתן ומסור. הוא שיפר את מעמדה של הכנסייה ודרש שמירה קפדנית על חגי הנצרות. הוא העניק מתנות נדיבות לכנסיות בדלבי, אודנסה, רוסקילדה וויבורג ובמיוחד לכנסייה בלונד. כמגן הכנסייה הוא שאף לכפות את איסוף התרומות. פעולות החיזוק של הכנסייה שבוצעו על ידו, הפכו אותה לבעלת ברית חזקה שלו שמאוחר יותר תמכה בו.
במאי 1085, העניק קנוט תרומה לקתדרלת לונד שהייתה אז תחת בניה, והקדיש לכך שטחי אדמה נרחבים בסקונה, זילנד ובאמגר. באותה עת הוא ייסד את בית הספר של הקתדרלה של לונד. קנוט קיבץ את האדמות הללו בעיקר כתשלום מחילה מצדם של פושעים שאיבדו את הגנת החוק על פי שיטת המשפט שהייתה נהוגה אז ושל נתינים שלא הסכימו להתגייס לצבא.
תקופת מלכותו של קנוט עמדה בסימנם של ניסיונות נמרצים לחזק את מעמד המלוכה בדנמרק על ידי הצרת צעדיהם של האצילים והכפפתם לשלטון החוק. קנוט הוציא צווים שהעניקו לו שלא על פי החוק את הבעלות על האדמות, את הזכות לקבל את הסחורות שהיו על ספינות טרופות ואת הזכות לרשת את רכושם של זרים ושל אנשים שלא הותירו אחריהם יורשים. הוא גם הוציא חוקים להגנת העבדים המשוחררים ואנשי דת וסוחרים זרים. צעדי מדיניות אלו הובילו לחוסר שביעות רצון בקרב נתיניו, שלא היו מורגלים במלך שדרש לעצמו סמכויות כאלה ושיהיה מעורב בחיי היום יום שלהם.
ניסיון הכיבוש של אנגליה
שאיפותיו של קנוט לא הצטמצמו לתחומיה של דנמרק. כבן של אחיינו של קנוט הגדול, שמלך באנגליה, דנמרק ונורווגיה עד 1035, החשיב קנוט את עצמו כבעל הזכות לכתר האנגלי. לפיכך הוא ראה בויליאם הראשון, מלך אנגליה כמי שתפס את המלוכה בכוח. ב-1085, בתמיכתם של חותנו, הרוזן רובר, ושל אולף השלישי, מלך נורווגיה, תכנן קנוט פלישה לאנגליה וכינס את הצי שלו בלמיפיורד. הצי מעולם לא הפליג לדרכו, שכן קנוט היה אז טרוד בנעשה בשלזוויג עקב האיום שנשקף מצדו של היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", שאתו היו לדנמרק ולפנלדריה יחסים בלתי ידידותיים. קנוט חשש מפלישה של היינריך, שאויבו, רודולף מריינפלדן, מצא מקלט בדנמרק.
לוחמי הצי שכינס קנוט, רובם איכרים, שהצטרכו לשוב לבתיהם לקראת עונת הקציר, החלו להיות מודאגים מההמתנה ובחרו באחיו של קנוט, אולף (לימים אולף הראשון, מלך דנמרק), לשטוח את טענותיהם. צעד זה עורר את חשדו של קנוט שעצר את אולף ושילח אותו לפלנדירה. הכוח המגויס התפזר בסופו של דבר והאיכרים שבו לבתיהם, אך לקנוט הייתה כוונה לכנסו בשנה שלאחר מכן.
מותו
לפני שכונס צי זה מחדש, פרץ מרד איכרים במחוז ונדסיסל, שבו שהה קנוט בראשית 1086. בתחילה נמלט קנוט לשלזוויג ובסופו של דבר לאודנסה. ב-10 ביולי ביקשו קנוט ואנשיו לקבל מקלט בתוך מנזר העץ סנט אלבן באודנסה. המורדים הסתערו על הכנסייה והרגו את קנוט, את אחיו בנדיקט ו-17 מאנשיהם למרגלות המזבח. על פי דברי הכרוניקן אילנות' מקנטרברי, מת קנוט מחדירת רומח לכתפו. לאחר מותו עלה לכס המלכות אחיו, אולף הראשון.
הקדשתו
בשל היותו של קנוט מרטיר, ותמיכתו בכנסייה, הוא החל להיחשב עד מהרה כקדוש. בתקופת מלכותו של אולף הראשון סבלה דנמרק מבצורת, שנחשבה כתגמול א-לוהי לחילול הקודש שבהריגתו של קנוט. עד מהרה 'דווח על ניסים שהתרחשו במקום קבורתו והכוונה להקדישו הסתמנה כבר בתקופת מלכותו של אולף הראשון.
ב-19 באפריל 1101, לאחר שהשתכנע מדברי שליחיו של אריק השלישי, מלך דנמרק, אישר האפיפיור פסקליס השני את "פולחן קנוט" שהחל כבר להיות מושרש וקנוט הרביעי הוקדש תחת השם "קנוט הקדוש" (בלטינית: San Canuto). הוא היה הדני הראשון שהוכר כקדוש. יום ה-10 ביולי מוכר על ידי הכנסייה הקתולית כיום חגו. בשוודיה ובפינלנד מיוחס יום זה באופן חלקי כ"יום קנוט הקדוש", שבמקור צוין לזכר מותו של אחיינו, קנוט לברד. ב-1300, נטמנו שרידי גופתו ושרידי גופת אחיו בנדיקט בקתדרלת קנוט הקדוש שנבנתה לזכרו.
מורשתו
תקופת מלכותו של קנוט הרביעי זכתה לפירושים שונים במהלך הדורות. ממלך אלים שפעל ברודנות כלפי נתיניו, לשליט קשוח אך הגון שתמך במסירות בכנסייה הקתולית ונאבק למען הצדק מבלי לחשוב על טובת עצמו. הוא מעולם לא נחשב לקדוש פופולרי בדנמרק עצמה, אך קדושתו העניקה למלוכה הדנית הילה של זכות אלוקית. סיבת המרד שבו נהרג קנוט לא נודעה, אך ההשערה היא שהוא פרץ על רקע הקנסות שהוטלו על האיכרים שסירבו להיענות לקריאה של קנוט לגיוס לצבא ב-1085, כפי שמתואר בכרוניקה של רוסקילדה או כתוצאה ממדיניותו הנמרצת לגביית המעשר עבור הכנסייה.
מסמך התרומה שלו לקתדרלת לונד הוא הטקסט המקיף העתיק ביותר מדנמרק והוא מספק תובנות רחבות על החברה הדנית של העידן הפוסט-ויקינגי. תרומה זו שימשה ככל הנראה לייסודה של הדיוקסיה של לונד, על פי משאלותיו של סוון השני, מטרה שבסופו של דבר הושגה ב-1104. בנו של קנוט, שארל, היה רוזן פלנדריה בין השנים 1119 – 1127, והיה ידוע בכינוי "שארל הטוב". כמו אביו, נרצח שארל על ידי מורדים כנסיית (בברוז' ב-1127), ומאוחר יותר הוכר על ידי הכנסייה כמבורך. על פי נילס לונד, מרצה להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת קופנהגן, פלישתו של קנוט לאנגליה שבוטלה בסופו של דבר, "ציינה את סופו של העידן הוויקינגי", שכן הייתה זו הפעם האחרונה בה נאסף צבא ויקינגי לצור פעולה נגד אירופה המערבית.
ב-2008 בוצעה בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת בגופתו של קנוט ועל פיה נראה שהוא היה ימני ובעל מבנה רזה. הבדיקה גם הצליחה להגיע לסיבת המוות המדויקת של קנוט, דקירה של עצם העצה דרך הבטן, בניגוד לדיווחו של אילנות' מקנטרברי. לא נמצאו בבדיקה פציעות שמעידות על כך שהוא נלחם כנגד כמה מהקושרים, ממצא התומך בדיווח שהוא ניצב מול המוות בלי התנגדות.
בספרד, יום חגו של קנוט מהווה יום חג היתולי של התנועה ללגליזציה של סם המריחואנה, עקב הניכוס של הגרסה הספרדית של שמו, Canuto, שבדרך המקרה משמעותה היא גם "סיגריית מריחואנה".
אילן יוחסין
| תורגיל ספרקלינג | לא ידועה | סוון הראשון, מלך דנמרק | סיגריד היהירה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אולף תורלינגסון | אסטריד | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סוון השני, מלך דנמרק | לא ידועה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| קנוט הרביעי, מלך דנמרק | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
| מלכי דנמרק | ||
|---|---|---|
| מלכים קדומים | (הארדיקאנוט הראשון) • גורם הזקן • האראלד "כחול השן" • סוון פורקברד • האראלד השני • קנוט הגדול • הארדיקאנוט • מגנוס הטוב • סוון השני • האראלד השלישי • קנוט הרביעי • אולף הראשון • אריק הראשון • נילס • אריק השני • אריק השלישי • סוון השלישי • קנוט החמישי • ולדמר הגדול • קנוט השישי • ולדמר השני • ולדמר הצעיר • אריק הרביעי • אַבֶּל • כריסטופר הראשון • אריק החמישי • אריק השישי • כריסטופר השני • אריק כריסטופרסן • ולדמר השלישי • תקופת ביניים • ולדמר הרביעי • אולף השני • מרגרטה הראשונה | 
|
| בית פפאלץ-ניומרקט | אריק מפומרניה • כריסטופר מבוואריה | |
| בית אולדנבורג | כריסטיאן הראשון • הנס • כריסטיאן השני • פרדריק הראשון • כריסטיאן השלישי • פרדריק השני • כריסטיאן הרביעי • פרדריק השלישי • כריסטיאן החמישי • פרדריק הרביעי • כריסטיאן השישי • פרדריק החמישי • כריסטיאן השביעי • פרדריק השישי • כריסטיאן השמיני • פרדריק השביעי | |
| בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרברג-גליקסברג | כריסטיאן התשיעי • פרדריק השמיני • כריסטיאן העשירי • פרדריק התשיעי • מרגרטה השנייה • פרדריק העשירי | |
