קהילת יהודי סיגט
הקהילה היהודית בסיגט (ברומנית: Sighetu Marmației או Sighet; בהונגרית: Máramarossziget), בירת מחוז מרמורש שברומניה, היוותה כ-40% מכלל אוכלוסיית העיר (במפקד האוכלוסין האחרון שנערך בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, בינואר 1941, נמנו בעיר 10,144 יהודים)[1] והטביעה את חותמה על אופייה. סיגט נחשבת למרכז יהודי חסידי חשוב, ולמולדתם של החסידויות סיגט וסאטמר.
במאי 1944 נשלחו כל יהודי סיגט לאושוויץ, בארבעה משלוחים. בית הכנסת היחיד שנותר בסיגט, המשמש כיום כמוזיאון הנצחה לקהילה, מזכיר בגודלו ובפארו את הקהילה היהודית שאיננה.
תולדות הקהילה
סיגט היא עיר השוכנת במחוז מרמורש במדינת רומניה, שהייתה בעברה חלק מחבל טרנסילבניה ההיסטורי ומקום מושבם של למעלה מעשרת אלפים יהודים בשיאה. פעלו בה אדמורי"ם גדולים וחשובים, ביניהם אדמו"רי שושלת סאטמר (ממשפחת טייטלבאום), שהשפעתם ניכרה בכל מרמורש ובמקומות רחוקים יותר.
העיר סיגט, בירת מחוז מרמורש, הייתה מרכז יהודי חסידי גדול חשוב ביותר. העיר שוכנת בין שני נהרות: נהר איזא ונהר הטיסה, ומכאן שמה - סיגט - שפירושו בהונגרית "אי". מקומה הגאוגרפי למרגלות הרי הקרפטים במשולש הגבולות בין רומניה, הונגריה ואוקראינה.
יהודים ישבו במקום במאה ה-17; במאה שלאחריה כבר הייתה שם קהילה מאורגנת, ובראשה ר' צבי בן משה אברהם, ממתנגדיה החריפים של כת הפרנקיסטים במקום. אחריו שימשו ברבנות רבי יהודה הכהן הלר ורבי חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים (עד תחילת המאה ה-20).[2] במשך שנים רבות סיפקו רבני סיגט שירותי דת לקהילות יהודיות קטנות יותר בישובי הסביבה, כגון בילה צרקווה (שדה לבן) וסלוטפינא (סולוטבינו) אשר נמצאות בסמוך, מעברו הצפוני של נהר טיסה.[3]
מחוז מרמורש מוכר כאזור בו התגוררו לפני מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים. בשנת 1910 היוו היהודים 18.4%% מאוכלוסיית המחוז.[דרוש מקור]
היהודים היוו 40% מכלל תושבי העיר (כ-13,000 במספר) והטביעו חותמם על אופי חיי התושבים. המסחר והתחבורה (העגלונים אשר היו מסיעים את התושבים לתחנת הרכבת) שבתו לחלוטין בשבתות ובמועדים כולל חנויות הגויים. בעיר פעלו כ-30 בתי כנסת אשר המו מתפללים ובהם התקיימו שעורי תורה ביום ובלילה לכל שכבות הגיל.
בעיר פעלו ישיבות, בתי-ספר, ספריות, בתי-דפוס עבריים ומפעם לפעם הופיעו כתבי-עת יהודיים. רוב היהודים בעיר ובאזור כולו היו דלי אמצעים. במאה ה-19 הצטרפה הקהילה לאיחוד הקהילות החרדיות בהונגריה, והיהודים הליברליים שבה הקימו לעצמם "עדה ספרדית" נפרדת.[2]
במאי 1944 נשלחו כל תושביה היהודיים של סיגט לאושוויץ בארבעה משלוחים.[4]
אישים בולטים בקהילה
רבני הקהילה
- הרב צבי פיש (בין השנים 1759–1771)[5]
- הרב יהודה כהנא הלר (בין השנים 1801–1819), מחבר הספר "קונטרס הספיקות"
- בנו רבי יוסף מרדכי כהנא, כיהן כרב העיר למשך תקופה קצרה.
- הרב מנחם מנדל שטרן (בין השנים 1819–1834), מחבר הספר "דרך אמונה"
- הרב אלעזר ניסן טייטלבוים (בין השנים 1834–1839), בנו של הישמח משה, ואבי שושלת רבנים בקהילה מאז ועד אחרי השואה
- הרב יוסף שטרן (בין השנים 1858-1839), חתנו ובן אחיו של הרב מנחם מנדל שטרן
- הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים (בין השנים 1858–1883), בנו; האדמו"ר הראשון של חסידות סיגט
- הרב ד"ר שמואל בנימין דנציג (1906-1944) רב הקהילה הספרדית וחבר "המזרחי".
אחרים
- רבי אליעזר זאב רוזנבוים, האדמו"ר מקרעטשניף
- אלי ויזל[6]
- הרצל אפשאן, סופר
- הירש לייב גוטליב, סופר
- הרב יהודה יקותיאל גרינוואלד, היסטוריון
- י' הולצר, משורר
- יוסף סיגטי, כנר
- גיזה פריד, פסנתרן[2]
- הלל דנציג,עיתונאי חבר מערכת "דבר" ומנהיג ציוני.
גורל יהודי הקהילה בשואה
באוגוסט 1940, חזר מחוז מרמורש שבצפון טרנסילבניה לריבונות הונגריה. תחת ריבונות זו נחקקים חוקים אנטי יהודיים שנאכפו באזור זה בחומרה רבה יותר מבכל שטחי הונגריה. ומצבם הכלכלי של יהודי סיגט הידרדר מאוד. יהודים שלא יכלו להוכיח את אזרחותם ההונגרית נדונו לגרוש. ב-1941 גורשו מהעיר סיגט שבהונגריה 1000 יהודים לאוקראינה הנתונה תחת הכיבוש גרמני ושם נרצחו על ידי הגרמנים ועוזריהם האוקראינים (27, או 28 באוגוסט 1941).
בינואר 1941, במפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בסיגט 10,144 תושבים יהודים ושיעורם בכלל אוכלוסייתה היה כארבעים אחוז. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, אך היו בהם גם עובדי חקלאות עונתיים ופקידים וכמה סיטונאים ובעלי בתי חרושת.
ב-1942–1943 מגיעים לסיגט פליטים יהודים אשר הצליחו להימלט ממחנות וגטאות שבפולין, רבני העיר (הרב דר' שמואל בנימין דנציג והרב יקותיאל יהודה טייטלבוים) פעלו רבות למען לקליטתם בקהילה והקימו ארגון סיוע לפליטים.
ב-19 במרס 1944 נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני, אך המינהל השלטוני נשאר בידי רשויות השלטון ההונגרי אשר בוחר לרכז את יהודי המחוז בשני גטאות: "גטו העיר" ו"הגטו הקטן".
"גטו העיר" נועד ליהודי העיר וכלל ארבעה רחובות. הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד. 15–24 נפשות בחדר.
"הגטו הקטן" - הוקם באחת משכונות העוני שבעיר ויועד ליהודי המחוז. כולל הפליטים שהגיעו ממחנות וגטאות שבפולין.
היהודים נדרשו לעבור לגטאות ב-20 באפריל 1944. בסך הכול נכלאו בשני הגטאות למעלה מ-12,000 יהודים, ומתוכם 10,000 היו תושבי העיר סיגט.
גם בגטו השתדלו היהודים לקיים אורח חיים נורמלי ככל הניתן ובפיקוחה של המועצה היהודית פעלו ועדות למיניהן כמו: ועדת סעד, ועדת בריאות, וועדת עבודה. תושבי הגטו יזמו פעילויות תרבותיות, תפילות שיעורי תורה והרצאות לכלל הגילאים.
בראש המועצה היהודית עמד ליפוט יוסוביץ, שהיה נשיאה האחרון של הקהילה בעיר.
הגברים מהגטו נלקחו לעבוד בעבודות פרך ולמשימות משפילות, הם אולצו לקצץ את זקנם. יהודי הגטו עונו קשות על ידי ז'נדמרים הונגרים, כדי שיגלו היכן הסתירו את חפצי הערך שלהם.
ב-22 במאי 1944 הוחלט על חיסול הגטאות במרמרוש. יהודי הגטו הובלו בארבעה טרנספורטים למחנה ההשמדה באושוויץ. תחילה גורשו תושבי "הגטו הקטן" ואחר כך תושבי "גטו העיר" 12,749 נפשות. לאחר חיסול הגטאות נתגלו כמה יהודים שהסתתרו, מעטים מהם שרדו.[7]
אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בסיגט. ב-1947 התרכזו בעיר כ-2,300 יהודים ששרדו. רבים מהם עלו לישראל. ב-1959 התחילו יוצאי סיגט בישראל בהדפסת כתב-עת שהוקדש לתולדות קהילת סיגט והקהילות הקטנות סביבתה. כתב העת יצא לאור בעברית, ביידיש ובהונגרית. ב-1970 התגוררו בסיגט 250 יהודים.[2] כיום מונה הקהילה יהודים בודדים, רובם אינם ילידי העיר.
מוסדות הקהילה
בתי הכנסת
בסיגט פעלו מספר רב של בתי כנסת. מבין הגדולים והבולטים ראוי לציון בית הכנסת "הספרדי" אשר שימש את הקהילה ה"ספרדית" שבראשה עמד הרב ד"ר שמואל בנימין דנציג תלמידם של ה"שבט סופר" והרב ברוייער מפרנקפורט וכלל גם את משרדי הקהילה, את המקווה העירוני וכן את דירת השמש והחזן של בית הכנסת. כיום בית הכנסת זה הוא היחידי ששרד ומשמש כאנדרטה ומוזיאון לזכרם של תושבי העיר שנרצחו וצמודים אליו משרדי הקהילה.[8]
בית כנסת אחר נחרב בתקופת השואה ובמקומו עומדת היום אנדרטה מרשימה לזכר הקהילה שהושמדה בשואה.
בתי הקברות
בסיגט קיימים שני בתי קברות יהודיים:
בית החיים הגדול (החדש) - נמצא במרכז העיר בכתובת SZILAGIY ISTVAN 26. המצבה הראשונה בבית העלמין היא משנת תק"ט, והאחרונה היא משנת תשע"א. בית העלמין התנהל על ידי חברה קדישא כללית. רק אחד מספרי החברה קדישא נותר לפליטה והוא מצוי בספריה הלאומית. מספר הקברים הידועים המצויים במקום עומד על 3,877 בינהם עשרות קברים של חיילים יהודיים אלמוניים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה.[9]
בית החיים הישן - בית עלמין זה נחרש עד היסוד אך שתי מצבות נותרו בו: של הרב הראשון של סיגט, הרב צבי אברמוביץ ושל אשתו. הסיבות להריסת בית הקברות לא ידועה, על פי עדותו של הרב יקותיאל יהודה גרינוולד הוא ביקר בבית קברות זה וראה שם מצבות עד שנת תק"כ. לפי השמועה עצמותיהם של שוכני בית קברות זה הועברו לבית הקברות החדש ונקברו שם כנראה בקבר אחים. השוורים שחרשו את בית הקברות לא הצליחו להזיז את המצבה שעל קבר הרב ואשתו והם נותרו על מקומם. יש המספרים כי בזמן השלטון הקומוניסטי נעשה ניסיון נוסף לעקור את הקברים על ידי טרקטורים ואף הם נחלו כישלון. בית קברות זה מגודר ושמור ורק השכנים מגדלים בו ירקות גינה.[8]
הנצחת הקהילה
- לסיגט קמו אנדרטאות בארץ, כמו בבית העלמין בחולון.
- בסיגט עצמה בית הכנסת היחידי ששרד, בית הכנסת "הספרדי" , משמש כמוזיאון לקהילה שאיננה עוד.
- בעיר הוקמה גם אנדרטה לזכר יהודי סיגט, במקום בו עמד בעבר בית כנסת גדול.
- מוזיאון "בית אלי ויזל" ממוקם בבית נעוריו של הסופר ומספר את קורות משפחתו ומציג את אורח החיים היהודי בשנים שלפני השואה.[10]
- על קיר תחנת הרכבת של סיגט הותקן לוח זכרון המפרט את תאריכי הטרנספורטים בהם גורשו יהודי העיר לאוושויץ.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יצחק אלפסי, אנה סלאי ואלי נצר (עורכים), העיר שבלב - סיגט היהודית, 2003.
- מנחם קרן-קרץ, מרמורש סיגט: אורתודוקסיה קיצונית ותרבות יהודית־חילונית למרגלות הרי הקרפטים, ירושלים-תל אביב, ה'תשע"ד (2013).
- אלי ויזל, הלילה, הודפס לראשונה ביידיש בשנת תשט"ו, בעברית בתרגום חיים גורי תשכ"ד
- אלי ויזל, בין השמשות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004
- שלמה יעקב גרוס, ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן, בית מארמארוש (תשמ"ג), עמ' 3-40: סיגט
קישורים חיצוניים
- סיגט, העיר שבלב: אתר הנצחה של יוצאי הקהילה
- מרמרושסיגט (Máramarossziget), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
הערות שוליים
- ^ מרמרושסיגט (Máramarossziget), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 קהילת יהודי סיגט, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 27-02-2019
- ^ גרוס, שלמה יעקב, ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן,, תל אביב: בית מארמארוש, תשמ"ג
- ^ סיגט, באתר ויקיגניה
- ^
SZIGET, HUNGARY: A SHORT HISTORY OF THE JEWISH COMMUNITY, בארכיון האינטרנט
- ^ אחיה ראב"ד, אחרי 70 שנה: יהודים חזרו לעיר של אלי ויזל, באתר ynet, 24 במאי 2014
- ^ סיגט, באתר יד ושם - מרכז המידע אודות השואה
- ^ 8.0 8.1 גלריית תמונות יהודי סיגט, באתר סיגט, העיר שבלב
- ^ סיגט - העיר שבלב
- ^ אתרים יהודיים בעיר, באתר סיגט, העיר שבלב
31962969קהילת יהודי סיגט