קהילת יהודי חרבין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, מכלולזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
עריכה - שיחה
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, מכלולזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
רחוב עמוס בחרבין שבו התהלכו יהודים רבים מן הקהילה

קהילת יהודי חרבין הייתה קהילה יהודית-רוסית ברובה ברפובליקה העממית של סין, והייתה הקהילה הכי גדולה ביהדות סין בפרט ובמזרח הרחוק בכלל.[1] העיר חרבין היא בירת מחוז חיילונגג'יאנג (בעבר מנצ'וריה). התפתחותה כעיר החלה בסוף המאה ה-19 כשהאימפריה הרוסית קיבלה בשנת 1897 זיכיון לבניית מסילת הברזל מזרח-סין, שחצתה את מנצ'וריה והגיעה לפורט ארתור. חרבין הייתה למרכז המנהלי של המסילה, וסביבו התפתחה העיר.

ראשוני היהודים שהגיעו לחרבין מרוסיה וממזרח אירופה ברחו בשל התגברות האנטישמיות באירופה ובשל פוגרומי אודסה.[2] היהודים ברחו באמצעות מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, שחיברה בין מוסקבה לבייג'ינג. הקהילה הוקמה באופן רשמי בנובמבר 1903. באותה שנה מנתה הקהילה כחמש מאות יהודים והמשיכה לגדול בהמשך.

ב-3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית המתפתחת בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי).[3] לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה. בין האגודות הציוניות שפעלו בעיר בלטו בעיקר תנועות בית"ר ו"מכבי" שקיימו גם פעילות ספורטיבית ענפה. ד"ר אברהם קאופמן, שהיה יו"ר הקהילה בשנים 1933–1945, עמד בראש הפעילות הציונית בעיר. הוא היה יו"ר קרן היסוד בחרבין, חבר בהנהלה הציונית העולמית והסוכנות היהודית ויו"ר הארגון הציוני בסין.

בסוף מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון ברית המועצות שנמשך כתשעה חודשים, הופסקה הפעילות הציונית בעיר, רבים מן היהודים שהתגוררו אז בחרבין הוגלו למחנות כפייה ברוסיה, ויהודים רבים עזבו את חרבין למדינות אחרות (ביניהן ישראל). ב-1963, נסגרו רשמית מוסדות הקהילה היהודית בעיר, וב-1985, הלכה לעולמה היהודייה האחרונה בקהילה המקומית ששמה היה חנה אגרה.[4]

היסטוריה

רקע

יהודי סין

יהודים גרו בסין במשך שנים רבות, אך רובם התבוללו ונטמעו במדינה ובתרבותה, ויהודים נוספים לא נכנסו, מכיוון שעד לשנת 1840, הייתה סין ארץ סגורה לחלוטין להתיישבות זרה. מלחמת האופיום הראשונה בין סין ואנגליה שהתחוללה בין 1839 ל-1842, שמה קץ למצב זה ובריטניה אילצה את סין לפתוח חמישה נמלים לסחר בינלאומי ולהתיישבות זרה, ובכך איפשרה לזרים (ובהם יהודים), להיכנס למדינה.

במאה ה-19, רצו רבים מתושביה היהודים של האימפריה הרוסית לברוח בשל התגברות האנטישמיות במדינה, אך לא הייתה להם אפשרות כזאת. מספר קטן מאוד של יהודים הצליח להיכנס אל תוך סין, אך לא לאזורים של חרבין כיום, שאז האזור היה מורכב מכפרי דייגים מפוצלים סביב נהר. אלא לערים בסין הגובלות במדינות אחרות, מכיוון שאף פעם לא הייתה גישה פשוטה להיכנס לעומק סין.

הקמת הרכבת הטרנס-סיבירית

ציור של רוסים רוקדים ריקוד לאומי רוסי בסמוך לתחנת רכבת ברכבת הטרנס-סיבירית, בתקופת ההגירה היהודית, סביבות 1904

ב-1891, החלו הרוסים להקים את הרכבת הטרנס-סיבירית, שקישרה את מזרח אירופה עם סין, ועצרה במספר תחנות. ב-1897, נבנה ענף המסילה המחבר את חברובסק לולדיווסטוק. הקמת קו הרכבת הובילה להקמת יישובים רבים לאורך המסילה. אחת מתחנות הרכבת הייתה באזור עם כ-40 כפרי דייגים בהם גרו מקומיים סינים שגם סחרו בפרווה, עצים ואופיום. נטען כי הוקמו בשטח מספר בתים של סינים מקומיים, שהתיישבו שם בשל המיקום הסמוך לנהר סונגווה (אנ').[5][6]

הגל הראשון

ב-1898, עברה לשכת הנדסת הרכבת מוולדיווסטוק לאזור שכיום נקרא חרבין, מה שגרם ליהודים ולרוסים רבים, לרצות להתיישב שם מסיבות שונות ביניהן רדיפה ומקום קהילה ליהודים.[7]

היהודי הראשון הגיע ב-1899[א] מתוך האימפריה הרוסית בעזרת הרכבת הטרנס-סיבירית. שמו היה ס.א. ברצל, והוא בחר להתמקם בעיר בשל המניין הראשון שהוחלט לקיים בעיר. תוך זמן קצר הגיעו יהודים גם ממומבאי ומבגדאד.[8] גם יהודים ספרדים היגרו ממדינות המזרח התיכון שהיו תחת שליטת האימפריה העות'מאנית, לערים הסיניות, ובהן חרבין.[9] המניין הראשון בעיר התקיים ב-1900 במגזניסקיאה אוליטסה בביתו של א.ל. באך. התפילות התקיימו עד 1902 במעון של משפחת ברקוביץ'. בשנת 1903, כדי לספק את צורכי הקהילה היהודית בחרבין, הוקמה ועדה שהורכבה ממספר יהודים בעלי מקצוע, ביניהם מירוביץ' (הגבאי), א.י. דוביסוב (הגזבר), ק.ל. פורביץ' ומ.ל. סמסונוביץ' (חברי וועדה). בנוסף, היה מוהל ושוחט לקהילה היהודית.[10] באותה השנה, מבנה נרכש ברחוב ארטילריה 6 והוקם בית הכנסת הראשון בחרבין ששימש את הקהילה היהודית הקטנה שמנתה פחות מ-500 יהודים, אך גדלה במהירות.[11]

ב-1903 התגוררו בחרבין כ-500 יהודים, ובנובמבר של אותה שנה, עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין באישור מיוחד מהממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. הקהילה גדלה במהירות רבה בגל זה. עם הזמן צמחו על פני רצועת הרכבת מספר עיירות רוסיות חקלאיות אשר גם בהן התיישבו מהגרים יהודיים, אך רוב היהודים הרוסים התמקמו בחרבין, שכן רמת האנטישמיות באזור הייתה נמוכה יותר באותן השנים מאשר ברוסיה, שבה התבצעו פוגרומים רחבי היקף (כגון פוגרומי אודסה הראשונים).[8]

באותה השנה, הוזמן הרב לוין להיות רבה של חרבין במשרה מלאה ובית ספר יהודי ראשון הוקם בחצר בית הכנסת. הקהילה היהודית גדלה ונוצר צורך ברכישת שטחים נוספים.[12]

הגל השני

עידוד התיישבות

רחוב "ג'ינגיו" בחרבין בגל ההגירה השלישי

המדיניות הרוסית עודדה התיישבות מוגברת בצפון-מזרח סין. עידוד זה התייחס גם למתיישבים יהודים אשר להם הובטח חופש פולחן, ולכן, לאורך השנים איפשר הצאר ליהודים רוסים נוספים לעבור להתגורר בחרבין. היהודים האוקראינים שהתגוררו בתחום מושבם שנים רבות, יכלו גם הם לעבור לחרבין בשל כך דרך המסילה, ועם הפוגרומים הרבים ברוסיה ועלייתה של הלאומנות ברחבי אירופה, ראו יהודים רבים במסע זה פתח הצלה. רוב יהודי חרבין שהגיעו דאז, היו מיהדות אשכנז.[13]

מלחמת רוסיה-יפן

בשנת 1904 פרצה מלחמת רוסיה-יפן על השליטה בשטח של צפון-מזרח האימפריה הסינית, בדגש על חבל מנצ'וריה וחצי האי קוריאה. באותה תקופה, גויסו לצבא רוסים רבים וביניהם גם יהודים, אך חלק גדול מהיהודים סירבו לקחת חלק במלחמה בשל הפרעות, ערקו מהצבא הרוסי ועזבו בהמוניהם למדינות אחרות, בדגש על חרבין, שם הייתה קהילה יהודית תומכת שהייתה ממוקמת בלב הסכסוך שבין היפנים לרוסים.[14] גם החיילים היהודים הרוסים שלא ערקו לחרבין עברו בתחנת חרבין בדרכם לחזית, ולאורך תקופה של שנתיים עברו בחרבין אלפי יהודים נוספים.[15] היהודים התקבלו בסבר פנים יפות וקיבלו טיפול בחסותו של הרב לוין ואשתו, שגם סיפקו להם אוכל יהודי כגון מצות ונתנו להם תמיכה פיזית ורוחנית. הקהילה היהודית בחרבין הפכה בשנים אלו למעין מקלט ללוחמים היהודים, הממוקם במקום נוח, ובעקבות כך החליטו יהודים רבים להגר לחרבין.[12]

הגירה בשל הפרעות והמהפכה ברוסיה

בספטמבר 1905 חתמה רוסיה על חוזה שלום בו ויתרה ליפן על קוריאה ופורט ארתור.[15] לאחר ניצחונה של יפן, הקהילה בחרבין חזרה לפעילות הרגילה שלה ו"מצב החירום" ששרר בעיר הסתיים. באותה שנה, התקיים פוגרום באודסה, הגדול מכולם, שבו מספר רב של רוסים הכו יהודים ממניעים אנטישמיים, ולפי עיתונים שונים, בין 400 ל-800 יהודים באזור מתו. הצבא תמך בהמון הפורע באופן פעיל,[16] ולכן, יהודים רוסים רבים לא הרגישו בטוחים, והיגרו בעזרת המסילה לחרבין.

עד 1908, מספר היהודים באזור גדל והגיע ל-6,000, וחרבין נחשבה אז לקהילה הגדולה ביותר, לא רק בסין, אלא במזרח הרחוק כולו.[17] ב-1907, קהילת יהודי חרבין פתחה מטבח מרקים חינמי לעולים היהודים החדשים.[18] בשנים 1907 עד 1909, היהודים בחרבין קיבלו מספר החלטות גדולות, כמו הקמת בית ספר, שנקרא "אברייסקיה גימנסיה" והקמת ספרייה חדשה. בית הספר היהודי הוקם ב-1907 והיה עוד נושא חדש לרבים מן היהודים שלמדו בו, מכיוון שבאימפריה הרוסית לא היה נהוג ללמד את שפת הקודש, את התורה ואת הנביאים של היהדות. הספרייה הוקמה ב-1908, הייתה גדולה מאוד והכילה ספרי יהדות והלכה בעיקרה. ב-1909 לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917, היגר גל נוסף של יהודים רוסים לחרבין.[2] שנת 1909 הייתה אבן דרך בחייהם של יהודי חרבין. הרעיון לבניית בית הכנסת המרכזי של חרבין התקבל על ידי הוועדה של הקהילה היהודית בחרבין, והם החלו בבנייתה.[19]

בשנת 1912, הוקם מועדון תרבות יהודי בשם "אילמדג" שהציג סדרות של הרצאות ברוסית וביידיש, הצגות דרמטיות וערבים מוזיקליים.

מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914, החלה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה החלה בתגובה לרצח פרנץ פרדיננד. במלחמה השתתפו אינספור מדינות ונהרגו מעל ל-16.5 מיליון איש. ברגע שהחל קרב טננברג, שהיה חלק משרשרת אירועים במלחמת העולם הראשונה, כמעט כל התחום היהודי ברוסיה המערבית הפך לזירת קרב. בשל כך, יהודים נאלצו להצטופף וחלקם אף חוו אלימות מתגברת. בשל האנטישמיות שיתגברה במלחמה. בשל כך, באוקטובר 1914, הוקם בפטרסבורג ועד העזרה לקורבנות המלחמה היהודים. זמן קצר לאחר מכן, גם חרבין הצטרפה לוועדה לסיוע קורבנות המלחמה היהודים, כשיושב הראש של סניף חרבין היה ד"ר אברהם קאופמן.[20] מאוחר יותר באותה שנה, כל אירוע שאורגן על ידי מוסד יהודי (כגון קונצרטים והרצאות), הוטל עליו היטל כספי למען קורבנות המלחמה היהודיים באימפריה הרוסית, ובכך הקהילה היהודית בחרבין תרמה כלכלית ליושבים היהודיים ברוסיה. בית הספר הקהילתי בחרבין גם התנדב לעזור כלכלית ליהודים הרוסים, ותלמידי הבית ספר אף תרמו להם מצעצועיהם ומספריהם היהודיים.

באפריל 1915, בשל המצב שהחמיר ברוסיה, הקהילה היהודית בחרבין התנדבה לגייס 10,000 רובלים.[21] פליטי המלחמה הראשונים החלו מגיעים לחרבין בערך באותו החודש, ומספרם גדל מיום ליום. הוועד של הקהילה היהודית של חרבין סיפקו להם דירות בעלות חדרים ללון בהם ברחובות אפטקרסקאיה וקומרצ'סקאיה. רוב הפליטים באו מפולין, בלארוס, קורלנד ולפלנד ורובם היו בעלי מקצוע שהצליחו להשתלב בקהילה היהודית של חרבין. בנובמבר 1915, נפתח בית תמחוי, שם קיבלו הפליטים שלוש ארוחות ביום. בתי מרקחת בבעלות יהודית סיפקו גם הם את התרופות והכדורים בחינם לפליטים, מכיוון שאותם הפליטים חיו בעוני. בשנת 1915 עמד תקציב הוועד על 11,000 רובלים לחודש.

ב-1916 עלה מספר הפליטים בשל מלחמת העולם הראשונה ל-1,000. הוועד היהודי של חרבין שכר בשביל 800 מהם בנייני מגורים. בסוף אותה שנה, בשל הושטת היד של הוועד לפליטים היהודים שהגיעו לעיר ולפליטים יהודים ברחבי העולם. בפסח, היה לוועד הגבלה של 100,000 רובלים (במקום 250,000 כמו בכל שנה), והם ביקשו עזרה כלכלית מהקהילה, שגייסה לפסח זה 5,000 רובלים. עד שנת 1917, הגיעו 3,000 פליטים לחרבין בשל המלחמה.[22] באותה שנה, הוועדה למען חברה ואבטחה של חברין נפתחה גם היא,[23] וכמו כן, גם בית כנסת ברחוב ג'ינגווי.[24] עד סוף המלחמה, אלפי פליטים הגיעו לחרבין, ובכך היא הגיעה לתקופת השיא שלה מבחינת כמות התושבים היהודים (25,000 ב-1925).[25][15]

תקופת השיא

ב-1916, תלמידים שסיימו את בית הספר היסודי היהודי, היו זקוקים לבית ספר חטיבה, ולכן רצו להוסיף קומה נוספת בבית הספר המוקדשת לתלמידי חטיבה. עשירי היהודים בחרבין (ביניהם הרב א.מ. כסלו ואברהם וגורינז), תרמו להקמת הקומה החדשה במסגרת טקס, 120,000 רובלים, מה שהספיק להקמת הקומה, ובכך, בדצמבר 1918, הסתיימה בנייתה של הקומה השנייה בבית הספר, שעוצבה על ידי א.ו. לויקין, לתלמידי החטיבה. בכך, קהילת חרבין הקימה את החטיבה היהודית הראשונה בכל המזרח. כיום (נכון ל-2023) חטיבת הביניים היהודית הפכה לחלק ממרכז המוזיקה החדש של חרבין.[26]

1920 הייתה השנה הפורייה ביותר לקהילת יהודי חרבין. העיר הפכה למרכז היהודי הגדול ביותר במזרח הרחוק, והייתה ביתם של כ-20,000 יהודים. באותה שנה, בית הספר סקידלסקי תלמוד תורה נבנה.[27] גם בית הספר למוזיקה ולאומניות "לוטוס" נבנה, והם הציגו הצגות משלהם בנוסף להצגות באילמדג.[18][28]

ב-25 בספטמבר 1921,[29] נבנה בית הכנסת "החדש", בנוסף לבית הכנסת הישן, בשל האוכלוסייה היהודית ההולכת והגודלת בחרבין. בית הכנסת היה מוקדש בעיקר ליהודים חסידים. בית הכנסת שכונה בעברית גם "בית הכנסת החסידי", כונה בית הכנסת "החדש", בשביל להבדיל אותו מבית הכנסת "הישן" (או "המרכזי") שהיה ממוקם ברחוב טונגג'יאנג.[30]

בין השנים 1917 עד 1925, אוכלוסיית קהילת יהודי חרבין הגיעה לשיאה, והתגוררו בעיר 25,000 יהודים.[15] רוב היהודים במרכזים של חרבין, עסקו במסחר בינלאומי, פרוות, עצים ופולי סויה. באותה התקופה, רוב היהודים התפללו בבית הכנסת "הישן" בחרבין שנבנה בשנת 1909, אך עד שנת 1921, היה מספיק ביקוש לבית כנסת "חדש" במרחק של כמה רחובות מבית הכנסת הישן, וכן היה גם ביקוש למרכז שחיטה כשרה, מקדש ומאפיית מצות, בית ספר יסודי ותיכון ליהודים, בית חולים יהודי, מטבח צדקה, בנק הלוואות ליהודים, עמותה יהודית, בית אבות יהודי, מגזינים ועיתונים רבים בשפה העברית ועוד. באזור גם הוקמו הרבה תנועות ציוניות שבהן השתתפו בני נוער רבים.[31]

ב-1932, כבשה יפן את מנצ'וריה וגם את חרבין.[32]

הגל השלישי

מלחמת העולם השנייה

נציגי המפלגה הפשיסטית הרוסית בחרבין

גל ההגירה השלישי היה מורכב ברובו מפליטים יהודיים שברחו מאירופה מיד עם עליית הנאצים לשלטון ובתחילת מלחמת העולם השנייה בין השנים 1941-1933.[8] אדולף היטלר מונה לקנצלר ב-30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי, משטר שכלל רדיפה אחר מיעוטים וביניהם גם מתנגדי שלטון, קומוניסטים ויהודים. בכתבי התעמולה הנאצים הוצגו היהודים כחיות טרף מרושעות, וכטפילים מפיצי מחלות, והאידאולוגיה הנאצית בראשות היטלר, שחיבר את הספר האידאולוגי מיין קאמפף, האמינה בלאומנות, בגזע הארי, ושעל גזע זה מוטלת האחריות להיאבק בגזעים הנחותים, הטפילים והרשעים. לאחר שגרמניה הנאצית כבשה שטחים רבים באירופה שבהם התגוררו יהודים, רבים מהם חששו לחייהם מפני רדיפה ונסעו בעזרת הרכבת הטרנס-סיבירית להתיישב בסין וחלקם אף הצטרפו לקהילה היהודית של חרבין.[33]

באותה התקופה, החלה להתרומם התנועה הציונית, שביקשה ליישב את המנדט הבריטי. תנועות ציוניות הוקמו בחרבין (ביניהן הציונות הרוויזיוניסטים, הציונים הכלליים, תנועת מזרחי ופועלי ציון) ורבים היגרו למנדט הבריטי על מנת להקים את מדינת ישראל. בשנת 1937, נוסדה מועצת יהודי המזרח הרחוק אשר נועדה לשמש כארגון גג ליהודים וגם לציוניים שבהם. עם זאת, התוכנית לא יצאה לפעול בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה, עימות צבאי שהחל ב-1939 ובמסגרתו גרמניה הנאצית כבשה מדינות והקימה ציר שנלחם בעיקר במדינות המערב.[8]

ב-21 בינואר ‏1936 כתב משיוף, עיתונאי בעיתון הארץ, מאמר תחת הכותרת "חורבן חרבין", בה הוא אומר כי העיר התרוקנה מיהודייה וכי מצב בתי הכנסת ובית הספר היהודי בעיר הידרדר עד לבלתי הכר. מתוך כ-‏20 אלף היהודים, נותרו בה 6,000 יהודים בלבד.[34]

מלחמת סין-יפן השנייה

בשנות ה-30, יפן החלה להתפתח כלכלית ומדינית. ב-7 ביוני 1937, התרחשה תקרית גשר מרקו פולו, ובה התקיף הצבא היפני הקיסרי את אחת מנקודות המעבר החשובות לבייג'ינג (באותה עת - בייפינג) והשתלט עליה. מיד אחר-כך כבשו היפנים את בייג'ינג עצמה ואת טיאנג'ין, תוך ניצול חולשתם של הכוחות הסיניים וציודם הנחות. כך החלה מלחמת סין-יפן השנייה, שהתקיימה בין הרפובליקה הסינית לבין האימפריה היפנית. במלחמה, כבשו היפנים את בייג'ינג, טיאנג'ין, ננקינג, שנחאי ואזורים אחרים גדולים ונרחבים בסין. האימפריה היפנית אז הייתה בת ברית של גרמניה ושל מדינות הציר, שביצעו פרעות ביהודים, ולמרות בקשות מטעם גרמניה הנאצית - סירבה יפן לבצע את "הפתרון הסופי" בקרב יהודי סין. למרות הסירוב, היפנים הקימו מעין גטו קטן בשנחאי, שגם יהודי חרבין נאלצו להיכנס אליו, ודיכאה יהודים רבים.[35][36]

ניסיון להגעת הסדר

ב-6 בדצמבר 1938, ועידת חמשת השרים (שנקראה "גושו קאיגי"), אשר הורכבה מראש ממשלת יפן, שר החוץ היפני, שר הצבא היפני, שר הצי היפני ושר האוצר היפני, אימצה שלושה עקרונות להתייחסות כלפי יהודים:

  1. יהודים החיים ביפן, מנצ'וריה וסין צריכים לקבל יחס הוגן ושוויוני. אין לבצע מאמץ מיוחד לגרשם
  2. יש להתייחס ליהודים הנכנסים ליפן, מנצ'וריה וסין באופן שוויוני בהתבסס על מדיניות ההגירה הקיימת
  3. אין לעשות מאמץ מיוחד כדי להביא יהודים למנצ'וריה או סין. עם זאת, ייתכנו מקרים חריגים עבור אנשי עסקים וטכנאים יפנים[37]

ביוני וביולי 1939, היפנים ניסו לקדם את תוכנית פוגו, שבמסגרתה רצו לשכנע את היהודים הסובלים בגרמניה הנאצית ובאירופה, להתגורר בחרבין שבמנצ'וריה ובשנחאי. מטרתם בתוכנית זאת, הייתה לשפר את כלכלת יפן הקורסת, וכן, לשכנע את ארצות הברית וכן את יהודי ארצות הברית, לסייע ליפן כלכלית. עם זאת, התוכנית לא יצאה לפועל, מכיוון שיעקב שיף, ברוקר, בנקאי ונדבן יהודי-אמריקאי, סירב לשתף פעולה עם יפן, וגם קאופמן וראשי קהילות יהודיות אחרים באזור מנצ'וריה, סירבו, שכן, יפן הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, שביצעה פרעות ביהודים באותה עת. השיחות של קאופמן ושל אחרים עם הרשויות היפניות נמצאים בארכיונים מסווגים.[38][39][40]

בדצמבר 1939, מחשש לאנטישמיות ודיכוי של יהודי חרבין ויהודי סין ויפן באופן כללי, יו"ר הקהילה היהודית בחרבין, אברהם קאופמן, ביקש מראש הממשלה היפני נובויוקי אבה, הגנה על יהודי מזרח אסיה. תוכנית ההגנה נכשלה, הן בגלל המאבק היפני כנגד סין וברית המועצות, והן בגלל שיהודי אמריקה, בראשות נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי, הרב סטיבן שמואל ווייז, סירבו לתת כל תמיכה, כלכלית ופוליטית, לאויבי אמריקה.[41]

נפילה

עליית הלאומנות והאנטישמיות

האימפריה היפנית הייתה האחת ששלטה על מנצ'וריה באותה העת, וב-1940 החלה לדכא באופן פעיל את היהודים וגם את העיתונות והתרבות היהודית. זאת בעקבות עליית האנטישמיות ביפן ובשל לחצים מטעם השגרירות גרמניה הנאצית.[32] הרשויות היפניות החליטו לסגור את העיתון "הדגל" ב-1942, ואת עיתון "חיי היהודים" שנה לאחר מכן, ב-1943.

בית הקברות היהודי בחרבין

לאחר מלחמת העולם השנייה, נשארו בסין 2,000 יהודים בלבד. רוסיה מיקמה בעיר את משרדי המפלגה הפשיסטית הרוסית. ורוסים רבים שלא השתייכו ליהדות, אך התגוררו בעיר, אהדו את המפלגה, שכן דגלה באנטישמיות ובנאציזם, אידאולוגיה שהייתה בשיאה בתקופה ההיא. חברי המפלגה שרפו את בית הכנסת "הישן" בחרבין. גם יפן, שהייתה אחת ממדינות הציר, החליטה להושיט יד ולעזור למפלגה המקומית, ובכך הם בוזזו עסקים יהודיים ואנשים יהודים רבים, בחרבין ומחוצה לה.[42]

בתום מלחמת העולם השנייה, בין 1945 ל-1947, החל הכיבוש הסובייטי. יו"ר הקהילה, ד"ר אברהם קאופמן ומנהיגים יהודים אחרים, נאסרו על ידי הסובייטים, הואשמו בפעילות עוינת כנגד ברית המועצות והוגלו למחנות ריכוז סובייטים בחבל הגאוגרפי של סיביר. גם לאחר מעצרו של מנהיג זה, המשיכה הקהילה היהודית בסין לפעול, אך זאת הייתה תקופה בה נחלשה באופן משמעותי והאוכלוסייה ירדה, כשרובם היגרו לישראל. היהודים שנשארו סבלו מאנטישמיות. יהודי חרבין אשר ניסו לחצות את הגבול נורו למוות בידי הצבא האדום, והרבה מיהודי חרבין גם נעצרו.[43]

בשנת 1949, המאואיסטים, אנשים אשר האמינו בתורה של מאו דזה-דונג, החלו להשתלט על העיר ולגרש את היהודים בשל שנאה להיררכיה ודת ואמונה בקומוניזם הסיני. באותה התקופה, ישראל היו מודעים לעוול הנעשה במדינות ובערים שונות ברחבי העולם, ויצרו קשר סודי עם יהודי חרבין, על מנת להביא אותם אל מדינת ישראל.[42] באותה השנה עזבו 1,000 יהודים את חרבין על מנת לגור בישראל.[44]

כשהרפובליקה העממית של סין הוקמה, שהו בחרבין לא יותר מ-1,000 יהודים, כש-20 שנים לפני כן, שהו בעיר 25,000 יהודים.[15] רבים מיהודי חרבין הגדירו זאת כניוון, נסיגה או היחלשות של הקהילה האזורית. בשנת 1955, נשארו בעיר 319 יהודים בלבד.

בשנת 1958, הממשל המקומי של חרבין החליט לעצב מחדש את העיר, ובמסגרת החלטה זאת, החליטו גם להזיז את בית הקברות היהודי של חרבין, שבו היו כ-3,200 גופות של יהודים. העירייה הציעה למשפחות את האפשרות להעביר את קרוביהם המתים ואת קבריהם לאתר בית קברות סיני גדול בשם האונגשאן, שממוקם במרחק של שעה של נסיעה מהעיר חרבין. סין הציעה 50 דולרים לכל משפחה שתסכים להעביר את קבר בן משפחתם ואת גופתו. הרבה ממשפחות הנקברים מתו כליל, אז רק 812 קברים הועברו. לאחר מכן התברר, שהרשויות הסיניות הזיזו רק את מצבות הנקברים, מכיוון שהם לא ראו סיבה להזיז גם את הגופות. הגופות מבית הקברות הישן נמצאות מתחת לאדמה בפארק שעשועים, והם מציינים כי מתחת לאדמת הפארק יש גופות של יהודים, ולכך הם קוראים "קבורה עמוקה".[45]

המהפכה התרבותית

ב-1963, עזבה המשפחה היהודית האחרונה את חרבין, שהייתה משפחת פודולצקי, והשאירה את דנה אגרה לבדה בחרבין, שהייתה היהודייה האחרונה מן הקהילה היהודית.[46]

בין השנים 1966 עד 1976, החל מאו דזה-דונג, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין, את מהפכת התרבות בסין. דזה-דונג אסר על כל פעילות אנטי-מהפכנית, פאודליסטית או קפיטליסטית להתקיים בסין. דבר זה עמד בניגוד מוחלט לאמונתיהם ודעותיהם של יהודי סין, אך מה שבאמת גרם לחשש רב בקרבם, היה האיסור על פעילות דתית מכל סוג במדינה. דת נחשבה בסין, ועדיין נחשבת, כאמצעי לחדירה עוינת זרה. אנשי דת נאסרו ונשלחו למחנות. בודהיסטים טיבטים רבים אולצו להשתתף בהרס המנזרים שלהם תחת איום בנשק, ויהודים רבים אשר התגוררו בסין, הרגישו חוסר ביטחון רב ואף הושלחו למחנות.

בשנת 1985, נשארה יהודייה אחת בלבד, והאחרונה מטעם הקהילה, דנה אגרה, שסירבה לצאת מן העיר על אף הלחצים הגדולים מצד גורמים לאומיים ובינלאומיים. היו אשר הגדירו אותה "גברת זקנה מטורפת". היא נכנסה אל תוך חדר קטן בבית הכנסת "הישן" (שמאז השריפה נבנה מחדש והפך לאתר ממשלתי), ונפטרה שם ב-1985.

ארכיון

לאחר מותה של אגרה, החרימו השלטונות הסינים את הרישומים והטפסים של הקהילה והכניסו אותם לארכיון חרבין. כמה חודשים לאחר מכן הוציא השלטון המרכזי "צו הסתרה" על הארכיון, והממשלה אוסרת כל כניסה לארכיון.[46]

בית הכנסת החדש בחרבין

כיום

כיום הקהילה היהודית בחרבין לא קיימת יותר. רוב חבריה היגרו לישראל ולמדינות אחרות, התבוללו, מתו או נרצחו. עם זאת, חלקם החליטו לעבור לערים סיניות אחרות כגון בייג'ינג ושנחאי, בהן מתקיימת קהילה יהודית עד היום. בתחילת שנות ה-2000 השקיעה עיריית חרבין, ביחד עם ממשלת היילונג'אנג והאקדמיה למדעי החברה של המחוז, בשימור המורשת היהודית של חרבין, שיקום ובשיפוץ בתי הכנסת, בית הקברות היהודי ושאר המוסדות היהודיים שנותרו בעיר. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג.

אף על פי שאין אף יהודי שמתגורר בחרבין אשר מגיע מהקהילה היהודית באזור, יש יהודי אחד אשר מתגורר בחרבין במסגרת עבודתו על ההיסטוריה של הקהילה, ששמו הוא דן בן-כנען.[47]

ביקור אולמרט

ביקורו של אהוד אולמרט בחרבין בשנת 2004 כמשנה לראש ממשלת ישראל סוקר רבות בתקשורת הישראלית. הוריו של אולמרט התגוררו בחרבין, כך שלאולמרט היה חשוב להנציח את המקום ולחזור אליו לביקור. הוריו של אולמרט הגיעו אל חרבין בשל המהפכה הרוסית בגל העלייה השני לחרבין, מהעיר סמרה שבמזרח אירופה.[17]

ב-2004, הוא ואחיו הגיעו לחרבין עם כמאה יוצאי חרבין לשעבר, על מנת להשתתף בסמינר ההיסטורי שנערך בעיר. עם זאת, התברר בהמשך שבית הקברות שהוא שהה בו ואף בית הכנסת ששהה בו, היו מזויפים, והוקמו על ידי הממשל הסיני במיוחד לביקורו, כנראה למטרות יחסי ציבור.[48]

חיי הדת והקהילה

אמצעי תחבורה

איזוושצ'יק בירוסלבל, ברית המועצות, 1921

במהלך שנות ה-20 ואף לאחר מכן, יהודי חרבין לא נסעו כלל במכוניות. הדרך הפופולרית ביותר להתנייד בעיר הייתה באמצעות מעין כרכרה עם סוס אשר נקראה איזוושצ'יק (ברוסית: извощик). אמצעי תחבורה זה היה נפוץ במיוחד בתרבות הרוסית, ויהודי רוסיה ייבאו אותו גם לחרבין.

עם זאת, בשל יוקרתם, וגם בשל גודל העיר, רוב האנשים היו מסתפקים בהליכה למקום עבודתם, ללא אמצעי תחבורה.[49]

עיתונות

בין השנים 1918–1930, 3 עיתונים וכתבי עת יהודים מקומיים התפרסמו בחרבין ו-23 בכלל סין.[50] כלל העיתונים היו בשפה הרוסית פרט לאחד - העיתון אין דער ווייטער וועסט, שנכתב ביידיש[51] ויצא לאור בעריכת מאיר מנדלביץ' ברמן.[17] העיתון הופיע שלוש פעמים בשבוע. תפוצתו הייתה בערך 300 עותקים בשנים 1921-1922.[15]

העיתונים וכתבי העת המוכרים יותר היו "חיי היהודים" ו"הדגל". כל העיתונים הופצו בתפוצה די רחבה ביחס למדינות אחרות עם קהילות יהודיות. שני העיתונים נסגרו בשנים 1942 ו-1943 בשל לחץ מהשגרירות הגרמנית ביפן.[52]

חיי היהודים

חיי היהודים (ברוסית: еврейская жизнь) היה שבועון בשפה ברוסית, שעד 1926 נקרא "סיביר-פלשתינה". העיתון הופיע מ-1929 ועד 1940 בכל מנצ'וריה וצפון סין, וכן, הופץ גם בחרבין.[53] העיתון נקט בגישה ציונית. באותה התקופה, הרוסים אסרו על עיתונים ציוניים להתפרסם ולעיתים קרובות סגרו אותם. עם זאת, חיי היהודים המשיך להתפרסם והיה אחד מן העיתונים הציוניים היחידים שהתפרסמו בקרב יהדות סין למשך זמן רב. העיתון עסק בעיקר בחיי היהודים בסין ורוסיה, בעיקר באזורי בוולדיבוסטוק, חברובסק, אירקוצק, אומסק, בלגוושצנסק, ציטה ועוד. בנוסף לכך, העיתון שיקף את חיי הקהילות היהודיות בסין, ביניהן מנצ'וריה (שכללה בעיקרה את חרבין), חיילר, צ'יצ'יקר, הנדאוהזי, שנחאי ועוד.

העיתון היה מפרסם מהדורות במשך כל 23 שנות קיומו, הפיץ גיליונות למועדים מיוחדים (כגון גיליון "יובל 15 שנה" שהופץ ב-1930 ו-"35 שנה לקיומה של קהילת חרבין" שהופץ ב-1938). בנוסף לכך, העיתון הכיל תיעודים של חיי הקהילה היהודית בסין וביפן, ורוב המידע הידוע על הקהילה היהודית בחרבין בפרט ובסין בכלל, נלקח מגיליונות העיתון. קהילות יהודיות גם היו מפרסמות את עסקיהן בעיתון זה, מכיוון שהיה בין הפופולריים ביותר בתקופה. עיתון "חיי היהודים" נערך על ידי ההסתדרות הציונית העולמית והתפרסם רבות בקרב חברי תנועת בית"ר.[54]

בהמשך היה גם מדווח על העלייה לפלשתינה, על המאבק בפשיזם ובאנטישמיות הרוסית והיפנית, הביע את עמדתו בנושא רצח סמיון קספה ובעליית הפשיזם הגרמני ואף דיווח על מלחמות. משנת 1937, עיתון "חיי היהודים" הופץ גם באנגלית וב-1939, התווסף לעיתון גם מדור נוער. העיתון נסגר ב-1943 בשל לחץ מהשגרירות הגרמנית ביפן לסגור אותו.[55]

הדגל

הדגל (ברוסית: Гадегел) היה עיתון יהודי-רוסי ציוני רוויזיוניסטי מקומי שפורסם בחרבין שבסין מ-1932 עד 1942. העיתון היה דו-שבועי, וקידם את הרעיונות של תנועת בית"ר, תנועה רוויזיוניסטית ציונית שלימים השתייכה לזאב ז'בוטינסקי. העיתון נערך על ידי אלכסנדר י. גורביץ' עד 1941 ולאחר מכן על ידי שמואל א. קליין עד שנסגר על ידי השגרירות הגרמנית ביפן בשנת 1942. הדגל שיקף את השאיפות הפוליטיות והתרבותיות של הקהילה היהודית בחרבין ואת הקשר שלה למולדת היהודית בפלשתינה.[56]

עיתון מועצת הקהילה היהודית בחרבין

עיתון מועצת הקהילה היהודית בחרבין (ברוסית: Вестник Совета Харбинской еврейской общины) הוא עיתון מקומי בחרבין אשר השתייך למועצה היהודית בעיר.[57] לא הרבה ידוע על העיתון, חוץ מהעבודה כי גיליון שלו יצא ב-1 באוקטובר 1920.[58]

ספריות

בשנת 1912, נבנתה ספרייה יהודית בחרבין שכללה כ-13 אלף ספרים.[51]

ב-1921, נבנתה גם ספרייה ציונית (תחת הארגון הציוני של יהודי חרבין) בשם "עמותת יהודי חרבין לעלייה לפלשתינה".[59] ב-10 בדצמבר 1933, הוקמה ספרייה כללית בשם "הספרייה הציבורית של יהודי חרבין", שהייתה שילוב של הספרייה הציונית ושל הספרייה של "אגודת המוזיקה והדרמה היהודית".[59]

הקהילה היהודית בחרבין, ומו כן גם חכמי חרבין, היו מבלים הרבה מזמנם בספריות, וזאת הייתה אטרקציה מרכזית לרבים מהם עד סגירתה בסביבות שנות ה-50 של המאה ה-20.[60]

בתי חולים

בשנת 1920, הוקם "ארגון הסיוע היהודי לעניי וחולי חרבין". הארגון הוקם בשביל לסייע ולטפל בחולים ובעניים יהודים שהתגוררו חרבין.

ב-8 בינואר 1921, מ.י. בונימוביץ' הקים ועדה זמנית ששמה היה "עמותת משמרת חולים" (בסינית: 米什麦列斯. 赫依利姆). בעמותה היו מספר אנשים, ביניהם בונימוביץ', אלייהסון, קאופמן, וויאג'ר, רבינוביץ', פוריג'ה וגוטמן. חברים רבים בעמותה היו רופאים שהציעו ייעוץ וסיוע רפואי בחינם. האגודה פתחה מרפאה ב-8 במאי 1921, וקאופמן התמנה למנהל המרפאה.[61] מרפאת שיניים נפתחה זמן קצר לאחר מכן. נאמר כי שתי המרפאות טיפלו בלמעלה מ-25,000 חולים.[62]

ב-1922, העמותה החלה לגייס כספים על מנת לבנות בית חולים יהודי רשמי. ב-4 בספטמבר 1932, הם הצליחו לגייס את כל הכסף הנדרש להקמת בית החולים ונפתליאיו תרם מחלקת השטח שלו ברחוב דונגשאנגשי. בניית בית החולים היהודי החלה ב-4 ביוני 1933, וב-5 בנובמבר 1933, בית החולים נפתח, והחל לפעול שנה לאחר מכן.

בית החולים התרחב עם השנים, וב-1936, היו לו כבר שלוש קומות. גם מחלקת קרינת רנטגן נפתחה ב-1941. קובמן ניהל את בית המרקחת המרכזי, ואשתו ומשפחתו של קובמן תרמו מכספם האישי על מנת להרחיב, לשפר ולסייע לבתי החולים.[62]

על פי נתונים קיימים, כל בתי החולים היהודיים טיפלו ב-26,200 אזרחים בשנת 1935 בלבד.[27]

בנקים

בנק העם היהודי והבנק המסחרי של יהודי המזרח הרחוק היו שני בנקים פרטיים פופולריים מאוד בקרב קהילת יהודי סין. הכנות להקמת בנק בחרבין החלו כבר בשנת 1919. עם זאת, בגלל המצב הפוליטי המעורער בסביבה, הקמת הבנק לא יצאה לפועל.

המשבר הכלכלי בחרבין בשנת 1922 החריף את המצב הכלכלי של קהילת יהודי חרבין. מפעלים רבים פשטו רגל בגלל הפסדים כלכליים גדולים. בשל כך, הביקוש להקמת בנק בחרבין רק גדל עם הזמן.

באמצע פברואר 1922, מספר בכירים בקהילה היהודית של חרבין, ביניהם קאופמן, יליקין, טולוסיקי ועוד, קבעו מפגש שמטרתו הייתה לדון על הקמת בנק בחרבין. בסיום המפגש, הוקמה ועדה שמטרתה הייתה לתכנן את הקמת הבנק, לה צורפו גם תקנות. מפגש שני התקיים ב-14 באוגוסט באותה שנה, בה צורף גם מורדוחוביץ' לוועדה.

ב-12 במאי 1923, חברי הוועדה הגיעו למסקנות וב-3 ביוני 1923, בנק העם החל להיבנות. את הבנק בחרו לבנות בסמוך לכביש ראשי. הבנק נסגר ב-1950.[63][64]

בתי ספר

ב-1909, הוקם בית ספר יהודי בחרבין אשר נקרא "אברייסקה גימנסיה". הוא הוקם ב-1909 ולמדו בו כ-100 תלמידים ב-1910.[65] בנוסף לכך, פעל בית ספר נוסף בשם "תלמוד תורה", שהוקם ב-1920 ובו למדו תנ"ך ומחשבת ישראל לצד מקצועות חילוניים כגון גאוגרפיה, חשבון, היסטוריה ורוסית.[66]

זכויות

יהודי חרבין נהנו מרמה גבוהה של אוטונומיה וחופש תרבותי ודתי, והקימו בתי ספר, בתי כנסת, עיתונים וארגונים חברתיים. עם זאת, הם גם התמודדו עם אתגרים רבים, כגון תעמולה אנטישמית, אפליה בתעסוקה ובחינוך ולחץ פוליטי מצד ברית המועצות הקומוניסטית ויפן ששיתפה פעולה עם הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה.[67]

דמוגרפיה

נתונים מספריים

אוכלוסיית יהודי חרבין

הקהילה היהודית בחרבין הורכבה בעיקר מיהודי רוסיה שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-19 באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית.

היהודים הראשונים הגיעו לחרבין בשנים 1898 ו-1899 באישור הממשלה הרוסית ובאמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית. הראשון שבהם היה ס.א. ברצל. יהודים נוספים שהגיעו מרוסיה היו פ.י. ריף, האחים סמסונוביץ' וא.י. דוביסוב.

האוכלוסייה עלתה באופן משמעותי בשל הפוגרום הגדול באודסה שהתקיים ב-1905 ובשל מלחמת רוסיה-יפן שהתקיימה בין השנים 1904 ל-1907, ומ-500 יהודים שהתגוררו בחרבין, האוכלוסייה היהודית בחרבין הגיעה לכ-5,000 נפשות.

עם זאת, העלייה המשמעותית ביותר התרחשה בין השנים 1908 ל-1925, זאת כנראה בשל המהפכה הרוסית, שהביאה לאיסור סממנים דתיים וגם לאנטישמיות רבה בברית המועצות. בין השנים הללו, הגיעו מעל ל-17,000 יהודים לחרבין, כשרובם המוחלט יהודי רוסיה, ובכך אוכלוסיית חרבין הגיעה לשיאה (25,000 נפשות יהודיות).

עם זאת, המספר ירד בשל עלייתן של מפלגות רוסיות פשיסטיות שהתמקמו בחרבין וגם שם, התנהגו באופן אלים כלפי יהודים, ובשל כך מספר התושבים היהודים ירד מ-25,000 ל-2,000 בסוף המלחמה. אחרי הקמת מדינת ישראל, יהודי חרבין הציונים עשו עלייה.

כיום

כיום מתגורר יהודי אחד בלבד בחרבין ששמו דן בן-כנען. הוא עבר להתגורר בחרבין בשנת 2002 ומתגורר שם עד היום. עם זאת, הוא לא חלק מהקהילה היהודית בחרבין, ונמצא שם במסגרת עבודתו והשתייכותו לקהילה היהודית.[7][68][17][4][51][65][69]

כלכלה

רוב תושבי חרבין, שהגיעו מערים רוסיות (כגון אודסה, סנט פטרסבורג, מוסקבה ולדיווסטוק) היו מבוססים כלכלית והגיעו לחרבין בשביל למצוא ולפתח קריירה חדשה בחייהם ללא הדיכוי והאנטישמיות הרוסית. יהודים אחרים שהגיעו לחרבין השתייכו למעמד הביניים - "הצווארון הלבן", ביניהם עיתונאים, סופרים, רופאים, מורים, מוזיקאים, שחקנים, רואי חשבון, עורכי דין, מתווכי נדל"ן ועוד. רבים אחרים היו פליטים, חסרי אזרחות, שנמלטו מאסונות, מהפכות ופוגרומים, והגיעו אל חרבין ללא פרוטה, אך הוועד היהודי של חרבין תמך בהם בפאן הכלכלי.[70] יהודים רבים הקימו את המועדון המסחרי ואת הבורסה המקומית שבה סחרו בכסף ובסחורות, ובעיקר בפולי סויה ובפרוות. בין היהודים המפורסמים והעשירים בעיר היו שלושת האחים סקידלסקי (ביניהם דוד סלומון), גרגורי קרול ואיזק סוסקין.[71]

שפה

קהילת יהודי חרבין הורכבה בעיקר מיהודי רוסיה שהתיישבו בעיר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הם דיברו רוסית כשפת אם ושמרו על תרבות וחינוך בסגנון רוסי. כל העיתונים בחרבין מאותה סיבה פורסמו בשפה הרוסית, כשהעיקרי מהם היה "חיי היהודים" (ברוסית: еврейская жизнь; יבריסקא ז'יזין). עם זאת, חלקם גם דיברו עברית ויידיש על מנת ללמוד טקסטים תנכיים ודתיים. לקהילה היה בית ספר בו הייתה קהילה דוברת רוסית-עברית, שמו היה "הגימנסיה העברית" (ברוסית: Еврейская гимназия; יבריסקא גימנזיה) ורב שכתב מסכתות בשתי השפות.[72]

לקריאה נוספת

בטאונים

ספרים ומחקרים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קהילת יהודי חרבין בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ או 1898, יש על כך מחלוקת רבה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36317806קהילת יהודי חרבין

  1. ^ מלבין אמבר, קארול ר. אמבר, יאן סקוגארד, Encyclopedia of Diasporas: Immigrant and Refugee Cultures Around the World. Volume I: Overviews and Topics; Volume II: Diaspora Communities, Springer Science & Business Media, 2004, עמ' 158, מסת"ב 978-0-306-48321-9. (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 "קהילת חרבין: אי של שלווה בהיסטוריה היהודית". הארץ. נבדק ב-2023-04-14.
  3. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (384), י. יאן, ס. חוגיה, עמ' 37
  4. ^ 4.0 4.1 ג'ין בו, Harbin Jews - An unforgettable history, CHINAdaily, ‏31 באוקטובר 2003
  5. ^ כנען 2023, עמ' 33
  6. ^ קרטר, עמ' 13
  7. ^ 7.0 7.1 כנען 2009, עמ' 62
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 385), פרופסור סיו-סין, עמ' 22
  9. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (384), פאן-גואנג, עמ' 5
  10. ^ כנען 2023, עמ' 35
  11. ^ כנען 2009, עמ' 137
  12. ^ 12.0 12.1 כנען 2009, עמ' 138
  13. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 384), פרופסור סיו-סין, עמ' 28
  14. ^ זאב ז'בוטינסקי, מצב האומה, על היהודים במלחמת רוסיה-יפן, מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2017, עמ' 167-173
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 397), דנה דביר משה, עמ' 9
  16. ^ מנשה הלפרן, פארמעטן, סאו פאולו:1952. עמ' 315. התרגום לעברית 'גווילים' בכתובים וטרם יצא לאור.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 תמצית דברים על ההיסטוריה של יהודי חרבין, באתר הקהילות היהודיות בסין
  18. ^ 18.0 18.1 כנען 2023, עמ' 36
  19. ^ כנען 2009, עמ' 138-139
  20. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 397), דנה דביר משה, עמ' 10
  21. ^ Gold and Silver Standards, Cyberussr
  22. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 395), ד”ר א.קאופמן, עמ' 29-30
  23. ^ כנען 2009 עמ' 64
  24. ^ כנען 2009 עמ' 113
  25. ^ כנען 2009, עמ' 140
  26. ^ כנען 2009, עמ' 115-116
  27. ^ 27.0 27.1 כנען 2009, עמ' 121
  28. ^ כנען 2009, עמ' 127
  29. ^ כנען 2023, עמ' 269
  30. ^ כנען 2009, עמ' 112
  31. ^ הורן, עמ' 24-25
  32. ^ 32.0 32.1 כנען 2023, עמ' 44
  33. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 388), אינגה וקורט נוסבאום, עמ' 20
  34. ^ שי, עמ' 27
  35. ^ פוהורילס, יניב (2017-02-12). "הקשר היהודי-סיני: "אנחנו העמים הכי עתיקים בעולם"". Ynet. נבדק ב-2023-04-16.
  36. ^ כנען 2023, עמ' 41
  37. ^ כנען 2023, עמ' 45
  38. ^ כנען 2023, עמ' 46
  39. ^ כנען 2023, עמ' 55
  40. ^ כנען 2023, עמ' 56
  41. ^ כנען 2023, עמ' 42
  42. ^ 42.0 42.1 הורן, עמ' 26
  43. ^ כנען 2023, עמ' 37
  44. ^ כנען 2009, עמ' 70
  45. ^ הורן, עמ' 28-29
  46. ^ 46.0 46.1 כנען 2023, עמ' 38
  47. ^ הורן, עמ' 27
  48. ^ הורן, עמ' 30
  49. ^ כנען 2009, עמ' 74
  50. ^ מאיה כהן, THE JEWISH PRESS IN CHINA / בסין יהודית עתונות, מאי 1989, עמ' 66
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 כנען 2009, עמ' 67
  52. ^ כנען 2023, עמ' 43
  53. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 397), דנה דביר משה, עמ' 11
  54. ^ כנען 2023, עמ' 119
  55. ^ בטאון איגוד יוצאי סין (גל' 389), ת. קאופמן, עמ' 9
  56. ^ 1931-1935 Chronology, Jewish Communities Of China
  57. ^ מאיה כהן, Maya Cohen, The Jewish Press in China / עתונות יהודית בסין, Kesher / קשר, 1989, עמ' 68
  58. ^ Вестник Совета Харбинской еврейской общины (Харбин, 1920), www.emigrantica.ru
  59. ^ 59.0 59.1 כנען 2009, עמ' 114
  60. ^ כנען 2023, עמ' 397
  61. ^ כנען 2009, עמ' 119
  62. ^ 62.0 62.1 כנען 2009, עמ' 120
  63. ^ The Jewish Community of Harbin, אנו
  64. ^ כנען 2009, עמ' 123-124
  65. ^ 65.0 65.1 Harbin, הספרייה היהודית המקוונת
  66. ^ שי, עמ' 26
  67. ^ Harbin, China: The City that Jews Built, Breaking Matzo, ‏13 בינואר 2022 (באנגלית אמריקאית)
  68. ^ כנען 2023, עמ' 34
  69. ^ ניקולס זיין, Jews in Harbin, בלוג זמן ישראל (באנגלית אמריקאית)
  70. ^ כנען 2023,עמ' 63
  71. ^ שי, עמ' 25
  72. ^ Detailed History of Harbin, Jews of China
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קהילת_יהודי_חרבין&oldid=2276663"