צבי בלקובסקי
 |
פרופ' צבי הירש גרגורי בֶּלקוֹבסקי (ברוסית: Григорий Александрович Белковский; י"ח באב תרכ"ה, 1865, אודסה, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – כ"ט בטבת תש"ח, 11 בינואר 1948, תל אביב) היה משפטן וכלכלן פוליטי יהודי-אוקראיני, מציוני בולגריה הראשונים וממארגני הקונגרס הציוני הראשון.
ביוגרפיה
ראשית חייו
צבי הירש בלקובסקי נולד ב-1865 בעיר אודסה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), בנו של שאול סנדר, פועל עני שבילדותו נחטף כקנטוניסט לצבא וברח ממנו. למד ב"חדר" ובבית ספר עממי יהודי ממשלתי בעירו, ולאור הישגיו הלימודיים המשיך ללימודים בגימנסיה. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטת אודסה, הצטיין וזכה לפרסים על עבודת מחקרו בתחום המשפט הרומי ולמלגה על מחקרו בתחום המשפט הפלילי.[1] בהיותו סטודנט הצטרף לחברי תנועה הלאומית היהודית באודסה, והרצה בבית הספר של יום שבת של ליב וזוסמן בעיר.
בלקובסקי זכה למדליית זהב על חיבורו "Залог по Римскому Праву". לאחר שסיים את לימודיו ב-1889, הוצעה לבלקובסקי משרת פרופסורה – אשר דחה, היות שזו הותנתה בהתנצרותו. בהמשך, לא קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין על רקע יהדותו.[1]
בבולגריה
ב-1892 בעת ששהה בגרמניה נפגש בלקובסקי באקראי עם אחד ממרציו באוניברסיטת אודסה, פרופ' סבשניקוב,[דרושה הבהרה] אשר נלווה לביקורו של שר החינוך הבולגרי גיאורגי ז'יבקוב (Георги Живков). ז'יבקוב תר בין היתר אחר מועמד למשרת פרופסור למשפטים באוניברסיטת סופיה, ובהמלצת סבשניקוב הוצעה המשרה לבלקובסקי. ממשלת בולגריה בראשות סטפן סטאמבולוב אישרה את המינוי, עניין שהיה חסר תקדים בנסיכות הבולגרית משום היותו של בלקובסקי נתין זר ויהודי.[1] בהגיעו לסופיה למד את השפה הבולגרית והרצה בנושאי כלכלה פוליטית וההיסטוריה של המשפט הרומי. בסופיה פרסם (בבולגרית) מספר חיבורים, ובהם "היסטוריה של המשפט הרומי" (1895) ו"כלכלה פוליטית" (1896). במקביל לכך, היה פעיל בהפצת תעמולה ציונית, וב-1897 פרסם בסופיה בעילום שם מנשר שכותרתו Appel an das Judenthum und Seine Getreuen Söhne (בגרמנית, בצרפתית, בעברית ובספרדית). כמו כן היה בלקובסקי מראשי הארגון הציוני "פרוגרס - השחר" ועם הגיעו של יוסף מרקו ברוך לסופיה נפגש עמו מספר פעמים והוזכר לא אחת במכתביו של מרקו ברוך.
בלקובסקי היה מקורב מאד לנסיך פרדיננד הראשון ובעצתו הקציב פרדיננד סכום של 1,000 לבות אותו העביר בלקובסקי ליוסף מרקו ברוך כדי שיוכל להמשיך ולהפיץ את עיתונו "הכרמל". ב-1896 הוקם הוועד הציוני המרכזי בסופיה ובלקובסקי התמנה ליושב ראשו. ב-17 ביוני 1896 הגיע בנימין זאב הרצל לביקור בבולגריה ובלקובסקי היה מבין מקבלי פניו. מבולגריה המשיך ד"ר הרצל לאיסטנבול ובשובו חלף שוב דרך סופיה, התקבל על ידי בלקובסקי, אשר ליווה אותו לאחד מבתי הכנסת, שם נאם בפני קהל של 2,000 מבני הקהילה.[2] ב-1897 סיים צבי בלקובסקי את עבודתו בסופיה והשתקע בפריז.
המשך הפעילות הציונית ואחריתו
מ-1891, עוד בטרם היווסדות ההסתדרות הציונית העולמית, עמד בלקובסקי בקשר עם חוג הציונים שסביב נתן בירנבוים, והיה שותף לפעולות למען קידום רעיון הלאומיות היהודית. ב-3–5 בספטמבר 1893 נכח לצד מרדכי אהרנפרייז, וילי במבוס, ל' אסטרמאן (מועצת אגודת "יונג ישראל"), ראובן בריינין, אברהם זלץ ונתן בירנבוים, בוועידה מקדימה בדירתו של בירנבוים בווינה, אשר נועדה להיות בסיס לכינוס קונגרס ציוני כללי בברלין (ואשר, בהיעדר תמיכה נוספת, כשלה).
בלקובסקי, שבסוף המאה ה-19 נמנה עם חברי "המשמרת הצעירה" של חובבי ציון (לצד יעקב ברנשטיין-כהן, ו' יעקובסון, מנחם אוסישקין וזאב טיומקין), סייע לתאודור הרצל בארגון הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. הוא השתתף בקונגרס שנערך בבזל, כציר מטעם יהדות בולגריה, ביחד עם קרל הרבסט ויהושע כלב ונאם בפני הצירים על אודות מצבם של יהודי בולגריה. בלקובסקי, שנטל חלק גם בקונגרסים הבאים, היה חבר הוועד הפועל הציוני הגדול משנת ייסוד ההסתדרות הציונית ועד 1910.
ב-1897 בעת שהותו בפריז הועסק במערכת העיתון "לה מונד איקונומיק". בתחילת 1898 שב לרוסיה, השתקע בסנקט פטרבורג, שם כתב עבור מערכת אנציקלופדיית ברוקהאוס בתחומי המשפט והכלכלה.[1]
ב-1903 היה מהמתנגדים הקיצוניים לתוכנית אוגנדה, ושלל כל תוכנית ליישוב יהודים מחוץ לארץ ישראל. לאחר מהפכת אוקטובר הוסיף בלקובסקי לתמוך ברעיון הציוני, ונתמנה ליו"ר הוועד הציוני המרכזי ברוסיה, שפעילותו הייתה אז מחוץ לחוק.
ב-1922 התמנה בלקובסקי כנציג ההסתדרות הציונית לשגרירות הבריטית בברית המועצות, לענייני עלייה לארץ ישראל.[1] ב-1924 נעצר בלקובסקי בגין פעילותו הציונית, ונגזרה עליו גלות בסיביר; אך גזר-דינו הומר בגירוש: הוא גורש מברית המועצות, ועלה לארץ ישראל. בארץ הוסיף לעסוק במשפטים, ונשא משרות בכירות בבית משפט השלום העברי.
צבי הירש בלקובסקי נפטר בראשית 1948 בתל אביב, ונטמן בהלוויה רבת-משתתפים[3] בבית הקברות טרומפלדור לצד אשתו, אסתר בלקובסקי לבית זוסמן, שנפטרה בקיץ 1946 בגיל 80. הותיר בת, יהודית בֶּם (בעהם), אשר הייתה נשואה לד"ר אריה בעהם.
ב-1959 מסרה בתו את ארכיונו, ובו מכתבים ותצלומים, לידי הארכיון הציוני המרכזי.[4][5]
ספריו
- "מזכרונותי": דרכי מבית הספר העממי עד הפרופיסורה, תל אביב: דפוס עזריאל, ת"ש-1940.
- Чартеръ, Bialystok: тип.-лит. Волобринскаго, 1901. ("צ'ארטר")
- Г.А. Белковский и др. (сост.), Указатель литературы о сіонизмѣ, Sankt Peterburg: тип. С.М. Муллеръ, 1903. (Ukazatel’ literatury o sionizme)
- Русское законодательство о евреяхъ въ Сибири, Sankt Peterburg: "Центральная" тип. М.Я. Минкова, 1905. (Russkoe zakonodatel’stvo o evreiakh v Sibiri)
לקריאה נוספת
- 'בליקובסקי, צבי (גריגורי)', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 82–83. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צבי בלקובסקי |
- רשימת הפרסומים של צבי בלקובסקי, בקטלוג הספרייה הלאומית
- דוד תדהר (עורך), "צבי בלקובסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 148
- "צבי בלקובסקי", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- Belkovsky, Zvi (באנגלית)
- גרגורי בלקובסקי (ברוסית)
- בנימין זאב הרצל, ועידת הוועד-הפועל הגדול בווינא, בפרויקט בן-יהודה
- אלתר דרויאנוב, נאם למלאת ל' שנה לוועידת מינסק, תל אביב, 1 בינואר 1933, בפרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אלברט רומנו, 'אישים', בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה ירושלים 1967, עמ' 609–610.
- ^ חיים קשלס, 'ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנותיה הראשונות', בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים 1967, עמ' 114, 120, 127.
- ^ תל־אביב: לויתו של פרופ' צבי בלקובסקי, דבר, 12 בינואר 1948; תל־אביב: פרופ' בלקובסקי לקבורות, על המשמר, 12 בינואר 1948.
- ^ ארכיון פרופ' בלקובסקי לארכיון הציוני, דבר, 25 במרץ 1959.
- ^ צבי בלקובסקי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
27512347צבי בלקובסקי