פרשינג (טיל)
.png) | |
| שיגור פרשינג 1 על משגר זחלי, 1966 | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| ייעוד | טיל קרקע-קרקע |
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית |
| יצרן | חברת גלן ל. מרטין, מרטין מריאטה |
| פיתוח |
1956-1958, ABMA (פרשינג 1) 1973-1981, מרטין מריאטה (פרשינג 2) |
| תקופת השירות | 1962–1991 (כ־29 שנים) |
| משתמשים |
צבא ארצות הברית חיל האוויר הגרמני |
| פלטפורמת שיגור |
משגר זחלי M-474 (פרשינג 1) מאן M1001 (פרשינג 2, גרמניה) M983 HEMTT (פרשינג 2, ארצות הברית) |
| מאפיינים כלליים | |
| משקל |
4,655 ק"ג (פרשינג 1) 7,490 ק"ג (פרשינג 2) |
| ממדים | |
| אורך |
10.5 מטרים (פרשינג 1) 10.6 מטרים (פרשינג 2) |
| קוטר | 1.02 מטרים |
| ביצועים | |
| מהירות |
8 מאך (פרשינג 1) 9 מאך (פרשינג 2) |
| טווח |
740 ק"מ, 400 מ' שגיאה (פרשינג 1) 1,770 ק"מ, 30 מ' שגיאה (פרשינג 2) |
MGM-31 פרשינג (באנגלית: MGM-31 Pershing) היה טיל בליסטי לטווח בינוני לדרג המערכתי מתוצרת תאגיד מרטין מריאטה, בעל יכולת נשיאה של ראש קרב גרעיני. הטיל נקרא על שם גנרל הצבאות ג'ון פרשינג. גרסת הניסוי הראשונה של הטיל הושלמה ב-1960 והמערך הושמד ב-1991. סוללות טילי פרשינג הוצבו בשיא המלחמה הקרה על אדמת מערב גרמניה ובתקופה מסוימת גם בקוריאה הדרומית. פרט לטילים בשירות חיל האוויר הגרמני, שהופעלו תחת פיקוד אמריקאי, לא מכרה ארצות הברית טיל זה לשימוש צבאות נוספים. לטיל יוצרו שתי גרסאות עיקריות, פרשינג 1 ופרשינג 2. פרשינג 1(1963-1969) שימש ללימוד והפקת לקחים שיושמו בגרסת השדרוג שלו, פרשינג 1A (1970-1983). פרשינג 2 (1983-1991) התאים את הטיל לתובנות ולהתפתחויות החדשות בזירה.
היסטוריה
ב-1956 החלה הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים (ABMA) לחקור תחליפים לשיפור טילי הרדסטון. הטיל נדרש לתת מענה לטווח ארוך יותר, עם דיוק רב יותר ויכולת נשיאת ראש קרבי במשקל 500 ק"ג. כן נדרש הטיל לזמן תגובה קצר יותר, לשם מתן מענה לשיגור-מנגד, דבר שהושג על ידי שימוש בדלק מוצק, כך שניתן לאחסן את הטיל מתודלק ומוכן לפעולה. לפיכך זכה הטיל העתידי לכינוי "רדסטון S" (כאשר האות S מכוונת ל-solid - דלק מוצק). פלטפורמת השיגור של הטיל נדרשה להיות בעלת כושר ניידות גבוה ועצמאית (כלומר כוללת את כל הנדרש לשיגור כולל כיוון והנחיה, שליטה ובקרה, תחזוקה שוטפת ואספקת אנרגיה). בחוזה לפיתוח הטיל זכתה ב-1958 חברת גלן ל. מרטין (שב-1961) התמזגה לחברת מרטין מריאטה).
פרשינג 1
מבנה
הטיל היה דו-שלבי, כאשר השלבים חוברו זה לזה בחגורות-פיצוץ, מחשב הפעלה פוצץ בעת המעוף מרעומים בחגורה, שגרמו לפיצוץ וניתוק השלב השני מן השלב הראשון. שליטה בטווח הטיל לשם דיוק הפגיעה התבצעה על ידי היפוך דחף מנועי הטיל. ניווט הטיל התבצע באמצעות מערכת ניווט אינרציאלית.
הראש הקרבי יכול היה להיות קונבנציונלי או גרעיני. התצורה הגרעינית כללה פצצת אטום W-50 בעלת עוצמה של 60, 200 או 400 קילוטון TNT (תלוי בתצורה). 280 טילים, מתוך 754 שייוצרו, חומשו בראש קרב גרעיני.
מבצוע והפעלה
גרסת הניסוי הראשונה של הטיל שוגרה ב-25 בפברואר 1960 ובמאי אותה שנה הוא הוצג לנשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר בפורט בנינג. ב-1963 הוצבה הסוללה המבצעית הראשונה של הטיל ליד שוואביש גמנד (Schwäbisch Gmünd) שבמדינת באדן וירטמברג במערב גרמניה, במטרה להוות כוח תגובה מיידי על התראת תוקפנות מצד ברית המועצות. שנה לאחר מכן הוצבו טילי פרשינג גם בדרום קוריאה.
פריסה רגילה של סוללה כללה 3 רכבי שיגור זחליים מסוג M474, כאשר לכל סוללה של שלושה משגרים צורפו משאיות זהות נושאות גנרטור, רדיו וקרונית שליטה ובקרה. הסוללות תוכננו לתנועה מהירה יחסית ולמיקום של כ-100 ק"מ מאחורי קו החזית. מיקום מדויק של נקודת השיגור תוכנן מראש ונבדק בשטח על ידי שני תאודוליטים. לכל מטרה הוכן מראש מפרט כיוון שהוזן לתוכנת הניווט של הטיל באמצעות לוח בקרה. דרך אותו לוח בקרה כויילה מערכת הניווט בכיוון המדויק של הצפון.
סוללות הפרשינג על אדמת גרמניה תופעלו על ידי שלושה גדודים של צבא ארצות הברית ושתי כנפות של חיל האוויר הגרמני, כל אחד עם 36 משגרים ניידים. המערך כולו השתייך (מ-1969) לבריגדה הארטילרית ה-56 בפיקודו של בריגדיר גנרל, הכפוף ישירות למפקדת פיקוד ההגנה האווירית של נאט"ו במרכז אירופה (AAFCE). כלומר, כוחות מערב גרמניים הוכפפו לפיקוד אמריקאי, תחת פקודת "התראת תגובה מהירה" (Quick Reaction Alert - QRA). מפקדת הבריגדה הייתה בעיר נוי-אולם.
בעת שלום ללא התראות או מתיחות, עברו ארבע סוללות של כל גדוד בתורנות בין ארבעת מצבי כוננות, כאשר הגבוה בהם היה "מצב כוננות קרבי" (combat alert status - CAS), כלומר רק סוללה אחת הייתה בכוננות קרבית מלאה, בעוד שאר הסוללות מבצעות אימונים, תחזוקה שוטפת ופעילות פנאי. גם בעת שלום הוזנו לטילים בכוננות קרבית מטרות איכות בעדיפות גבוהה. בעת כוננות מוגברת או מתיחות גבוהה הועלו כל הסוללות לכוננות קרבית ונעו לאתרים מוגדרים מראש, שם קיבלו כיסוי של גזרת-מטרות מסוימת. הסוללות הופרדו זו מזו ונדרשו לנוע בין אתרי שיגור באופן אקראי, על מנת למזער פגיעה.
שדרוגים: פרשינג 1A
בשנת 1964 הסתתים שלב הבדיקה והערכת הביצועים של הטיל והוגדרה רשימת שיפורים לגרסת ה-פרשינג 1A. בין השינויים, אלקטרוניקה משוכללת יותר, מהירות תגובה מוגברת, שיפור ברכבי השיגור ועוד[1]. עד אמצע 1970 שודרגו כל סוללות הפרשינג 1 באירופה. ב-1971 הוחלפו מחשבי הניווט והפיקוד האנלוגיים של הטילים במחשב דיגיטלי יחיד לניווט ופיקוד.
ב-1976 בוצעו שיפורים נוספים שאיפשרו שיגור רצוף של שלושה טילים בזה אחר זה. כן בוצעו שיפורים שאיפשרו הזנת פחות פרטי מיקום וכיוון קבועים-מראש לפני שיגור באמצעות אוטומציה מבוססת לייזר.
פרשינג 2
מאפיינים
בשנת 1973 מונה צוות חשיבה על הדור הבא של טילי פרשינג. המוטיבציה העיקרית לפיתוח הדור השני הייתה ההבנה שהראש הקרבי של 400 קילוטון TNT היה כבד מדי למשימות תגובה מהירה בזירה האירופאית, לגביה נדרש נשק גרעיני טקטי. עם זאת, ראשי קרב קטנים יותר דרשו דיוק רב יותר מזה שהושג בפרשינג 1 ו-1A. חברת מרטין מריאטה החלה בתכנון הטיל המשופר, פרשינג 2, ב-1975 ופיתוחו החל ב-1977.
הטיל החדש תוכנן לחימוש גרעיני עם ראש קרב W-85 בשילוב מערכת מבוססת רדאר להחלפה מהירה של מטרות. ראש קרב זה כלל גרסה של פצצת האטום B61 במשקל 400 ק"ג שיכלה לספק עוצמת פיצוץ גרעיני בין 5 ל-80 קילוטון TNT. 180 טילי פרשינג 2 (מתוך 276) חומשו בראש קרב זה. כן היו תוכניות לייצר ראשי קרב חודרי בונקרים וחודרנים קינטיים, שלא הבשילו למוצר מבצעי.
ב-1976, עם חשיפת טילי ה-SS-20 הסובייטיים המסוגלים להגיע לטווח של כ-4,300 ק"מ הועלה צורך דחוף להגדיל את טווח הפרשינג ל-1,400 ק"מ, כך שיוכל להגיע ממערב גרמניה עד מזרח אוקראינה, בלרוס וליטא. על מנת להקל על משקלו של הטיל הוחלף חלק מן האלומיניום שבו בסיבי קוולאר.
כיוון שעקב הסכם סאל"ט 2 מ-1974 לא התאפשרה הכנסת משגרים חדשים לזירה, הטילים ומערכי האלקטרוניקה והרדאר החדשים הותאמו למשגרי הפרשינג 1A הקיימים, שהוטענו על כלי רכב חדשים מאן M1001 בגרמניה ו-M983 HEMTT במתקני האימונים וההדרכה בארצות הברית.
מבצוע והפעלה
בשנת 1979 החליטה נאט"ו לתגבר את פריסת המערך ההתקפי שלה באירופה, אל מול איומי ה-SS-20, לשם עמידה במרוץ החימוש הגרעיני ואף לאפשר לברית נאט"ו להנחית ""super-sudden first strike" ("מכה מקדימה סופר-מפתיעה")[2]. לשם כך החליטה נאט"ו לפרוס באירופה החל מ-1983 108 טילי פרשינג 2 ו-464 משגרי טילי שיוט. בעוד טילי השיוט נפרסו באיטליה, הולנד ובלגיה, הוצבו כל טילי הפרשינג במערב גרמניה, תוך שהם מחליפים חלק מטילי הפרשינג 1A. פריסת טילי הפרשינג 2 הושלמה ב-1985.
בינואר 1986 הועלתה בריגדת הארטילרית ה-56 לרמת פיקוד (command) ומפקדה הועלה לדרגת מייג'ור גנרל ("שני כוכבים").
מחאה באירופה נגד הצבת הטילים ופירוק המערך
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה באירופה ובמערב גרמניה בפרט, התמרמרות גדולה נגד הצבת טילים גרעיניים של אדמתה. גופי שמאל ומפלגות ירוקות, בראשן מפלגת הירוקים הגרמנית טענו כלפי ארצות הברית ונאט"ו שהם הופכים את ארצם ל"מגרש משחקים גרעיני" והגדירו את טילי הפרשינג כסמל האימפריאליזם האמריקאי[3][4]. הצבעת אישרור החלטת נאט"ו בבונדסטאג בנובמבר 1983 עברה תוך מחאה ציבורית קשה וקולנית ופעולות מחאה אחרות כגון חסימת דרכי הגישה לבסיסי הצבא האמריקאי באלפי מפגינים[5][6][7][8].
בעקבות לחץ גובר של קנצלר גרמניה הלמוט קוהל מחד והצהרתו של מנהיג ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב שבכוונתו לדלל את הטילים הגרעיניים לטווח בינוני מצידו, חתמו רייגן וגורבצ'וב ב-8 בדצמבר 1987 על הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני (הסכם INF). על פי ההסכם היה על הצדדים להשמיד, עד ל-1 ביוני 1991, 2,692 מערכות טילים, 846 על ידי ארצות הברית, ו-1,846 על ידי ברית המועצות. על פי ההסכם, כל אחד מן הצדדים היה רשאי לפקח על המתקנים הצבאיים של הצד שכנגד. כל מעצמה הייתה רשאית להשבית, אך לא להשמיד, 15 מערכות טילים, 15 מכלי טילים, ו-15 מערכות שיגור, לצורכי תצוגה. במסגרת זו פורק כליל מערך הפרשינג במערב גרמניה, הפירוק החל בספטמבר 1988, הפיקוד הארטילרי ה-56 פורק במאי 1991.
בקשות רכישה שסורבו
השאה האיראני מוחמד רזא שאה פהלווי ביקש לרכוש טילי פרשינג 1, אך סורב[9].
ב-1975 ביקש שמעון פרס שכיהן כשר הביטחון בממשלת יצחק רבין מן הממשל האמריקאי טילי פרשינג 2 עם ראש קרב קונבנציונלי, כחלק מהסיוע הביטחוני האמריקאי על מנת להתמודד עם יכולותיהן של מדינות ערב ובפרט טילי הסקאד, שלא על דעתו של רבין[10]. דבר הבקשה פורסם על ידי הנרי קיסינג'ר ובתגובה מסר נשיא מצרים אנואר סאדאת שבמקרה שיסופקו טילי פרשינג לישראל תפנה מצרים לקבלת סיוע מברית המועצות. לבסוף נמסר רשמית לישראל על ידי מזכיר ההגנה ג'יימס ר' שלזינגר שאין בכוונת ארצות הברית למכור לה טילי פרשינג, וישראל נסוגה מבקשתה[11][12][13][14].
בתרבות ובאמנות
הטיל היה לשם נרדף לתוקפנות אמריקאית.
בשנת 1983 הציב האמן דב אור-נר בתל חי פסל של טיל פרשינג בגודל 1:1, עשוי מענפי עץ זית, שנה לאחר מכן הוצב הפסל ברחבת מוזיאון ישראל, מול משכן הכנסת בירושלים. בדברי ההסבר כתב אור-נר שהטיל הוא "פאלוס השמדה אימתני"[15].
ב-1984 הופיעה מעצבת האופנה קתרין המנט (Katharine Hamnett) לפגישה עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, תומכת נלהבת של רייגן, לבושה בחולצת טי ועליה הכיתוב: "58% DON’T WANT PERSHING" (58% לא רוצים פרשינג), הופעה שהכתה גלים בתרבות הבריטית[16][17][18][19].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- דף נתונים וציר זמן של טילי פרשינג, אתר AMCOM
- חוברת הסבר על תפקידי ותפעול המערכת
- חוברת תפעול והדרכה, בית הספר לארטילריה של צבא ארצות הברית
- על מנועי הפרשינג II, Jones III, Lauris T. (Winter 1986), "The Pershing Rocket Motor", The Ordnance Magazine (United States Army Ordnance Corps Association)
- קול' נ. אוגניוב, נשק אטומי-טקטי אמריקאי: טילים טקטיים ארוכי טווח, מערכות 137, יוני 1961
- טיל "פארשינג" נייד, מערכות 132, דצמבר 1960
- ארה"ב תצייד את ה"וורמאכט" בטילים בעלי ראש גרעיני, חרות, 14 ביוני 1962
- ארה"ב מפתחת טיל ארוך-טווח כנגד טילי ברה"מ, מעריב, 25 בפברואר 1979
- שירות "מעריב", ברית נאט"ו אישרה שוב הצבת טילי שיוט בתחומה, מעריב, 1 בדצמבר 1982
- יוסף פריאל, רייגן קורא לברז'נייב לפתוח בשיחות לצמצום הנשק הגרעיני: ארה"ב מוכנה לבטל התוכנית לפריסת טילי "פרשינג" וטילי השיוט שלה באירופה אם ברה"מ תפרק טילי האס.אס., דבר, 19 בנובמבר 1981
- אליזבת פונד, כריסצ'ן סיינס מוניטור, בון, אירופה והשאלה הגרעינית, דבר, 15 במאי 1981
- סרטון הסברה על הפרשינג 1A מ-1977, ארכיון האינטרנט
הערות שוליים
- ^ מבט חדש על "פרשינג", Field Artillery (United States Army Field Artillery School)
- ^ A Cold War Conundrum: The 1983 Soviet War Scare, ספריית ה-CIA, ראו ליד הערה 45
- ^ Hundreds of Thousands Protest Missiles in Europe : Urge U.S. to Match Soviet Hal, ניו יורק טיימס, 8 באפריל 1985
- ^ ריצ'רד ברנסטין גרדיאן, אמריקה מצפה שנהיה אסירי תודה. על מה בדיוק?, באתר הארץ, 12 במרץ 2003
- ^ רויטרס, המפגינים נגד פריסת הטילים שיבשו החיים בבון, דבר, 22 בנובמבר 1983
- ^ רויטרס, מתנגדי הטילים בגרמניה מאיימים באי ציות, דבר, 25 בנובמבר 1983
- ^ אקונומיסט, היוכלו המפגינים לעצור את הטילים?, דבר, 27 בספטמבר 1983
- ^ Nuclear Crisis: Transatlantic Peace Politics, Rearmament, and the Second Cold War
- ^ שרה ליבוביץ-דר, טווח פגיעה: טילי יריחו, התשובה לאיום מאיראן, באתר nrg, 11 בפברואר 2012
- ^ תמר רז, תהום אטומית, "הדף הירוק" 3 בנובמבר 2005
- ^ יו פי ואיי פי, שלזינג'ר: אספקת פרשינג אינה מעשית לפני 1978, דבר, 22 בספטמבר 1975
- ^ סדאת מסר לפורד התנגדותו למכירת "פרשינג" לישראל, דבר, 7 באוקטובר 1975
- ^ נחום ברנע, הנשיא פורד מאשר: תידון הספקת טילי פרשינג ואף-15, דבר, 17 בספטמבר 1975
- ^ על רשימות הרכש נוסח ראשון ואחרון, דבר, 6 בפברואר 1976
- ^
גלעד מלצר, דב אור-נר, האאוטסיידר של האמנות הישראלית, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2014
- ^ New Katharine Hamnett anti-Trident designs
- ^ iconicphotos
- ^ Katharine Hamnett:'There's a lot of testosterone in nuclear power', גרדיאן, 9 באפריל 2013
- ^ 'She uttered a shriek of horror': Margaret Thatcher's shock at Katherine Hamnett's Downing Street T-shirt protest, דיילי מייל, 5 בינואר 2012