פסק דין יששכרוב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי
מידע החלטה
ערכאה בית המשפט העליון
תאריך החלטה 4 במאי 2006
החלטה
העתירה התקבלה, שופטי הרוב, קבעו כי דין הודאתו הנדונה של המערער להיפסל ולפיכך יש לזכותו משלוש העבירות של שימוש בסם מסוכן.
חברי המותב
חברי המותב אהרן ברק, מישאל חשין, דורית ביניש, ריבלין, אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, גרוניס, נאור, סלים ג'ובראן.
דעות נוספות

דעת הרוב, פיסקת הכיבוד הקבועה בסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייבת כי בנסיבות מתאימות, תיפסל ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכות חוקתית של הנאשם, על-מנת להגן על מעמדה ויושרה של מערכת עשיית הצדק ועל-מנת ליתן הגנה אפקטיבית לזכויות הפרט, "משקל האינטרסים של הגינות ההליך, וההקפדה על משמר זכויות הפרט, גובר על המשקל שיש ליתן לחתירה אל ה'אמת העובדתית' לצורך המאבק בפשיעה.

דעת מיעוט, השופט, א' גרוניס, עוצמת הפגיעה בזכויותיו של המערער לא הייתה קשה וחמורה במידה המצדיקה את פסילת קבילותה של ההודאה.

פסק דין ע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי,[1] החלטה בערעור ניתנה בתאריך 4 מאי 2006, על פסק-דינו של בית-הדין הצבאי לערעורים. במוקד הערעור ניצבת שאלת ההשפעה של אי-מתן הודעה כדין,[2] בדבר הזכות להיוועץ בעורך דין,[3] ועל קבילותה של הודאה שנמסרה בחקירה. פסק דין תקדימי המאמץ את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, הודאה שנגבתה בטרם ניתנה הזכות להיוועץ עם עורך דין פסולה.

רקע

לפני "הלכת יששכרוב", לא היה למשפט הישראלי כלל פסילה של ראיות שהושגו שלא כדין, כמו דוקטרינת פרי העץ המורעל.[4] לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ותחילתה של "המהפכה החוקתית", פורסמו מאמרים משפטיים ואף דברי שופטים, אשר תמכו בהכללת כלל של פסילת ראיות בחוק הישראלי.[5]

בפסק דין יששכרוב נדונו שתי שאלות מרכזיות:

  1. האם בהשראתו הפרשנית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לקבוע כי היעדר הודעה כדין בדבר זכות ההיוועצות בעורך-דין, פוסלת בהכרח קבילותה של הודאת נאשם בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות נוסח חדש, תשל"א-1971. שאלה זו עניינה בפרשנות הוראת סעיף 12 הנ"ל, המתנה קבילותה של הודאה בהיותה "חופשית ומרצון".
  2. האם ניתן להורות על פסילתה של הודאה כאמור מכוח דוקטרינה פסיקתית-הלכתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין. טענה זו מעוררת סוגיה עקרונית שעיקרה האם על בית-משפט זה לאמץ בפסיקתו דוקטרינה כללית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין, ואם כן - מה טיבה של הדוקטרינה ומהם גדריה.

דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הישראלית

בפס"ד יששכרוב אומצה לראשונה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, על ידי השופטת דורית ביניש, תוך עמידה על קווי הדמיון והשוני בינה לבין דוקטרינת "פרי העץ המורעל" האמריקאית. השופטת ביניש קובעת במפורש, כי אין בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית משום אימוץ של דוקטרינת פרי העץ המורעל האמריקאית, וכי שאלת קבילותה של ראיה שאותרה בעקבות ראיה פסולה אחרת, תיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהתחשב בהשפעה שתהא לקבלתה של ראיה כאמור במשפט על זכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן.[6] השופטת ביניש מצאה לנכון להשתית את כלל הפסילה הפסיקתי הישראלי על המודל המניעתי, דוגמת כללי הפסילה הנהוגים באוסטרליה, קנדה, אנגליה ודרום אפריקה.[7] לפיו פסילת הראיה תהווה סעד שתכליתו למנוע פגיעה עתידית בזכויות הנאשם במהלך המשפט עצמו עקב קבלת הראיה שהושגה שלא כדין,[8] גם מבחינת היקפו של הכלל, אימצה השופטת ביניש כלל פסילה יחסי, מבחן אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי במסגרת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית,[9] להבדיל מכלל הפסילה האמריקאי הגורף ובדומה לכללי הפסילה הנוהגים במשפט המקובל. כלל זה פותח צוהר להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט האם לפסול את הראיה נוכח הפגיעה בהגינות ההליכים, בהתחשב במכלול הנסיבות ותוך שאיפה ליצור איזון הולם בין זכויותיו הבסיסיות של החשוד או הנאשם בפלילים לבין השאיפה למגר הפשע, לגונן על ביטחון הציבור ולחתור לחקר האמת.

עובדות פסק הדין

בדצמבר 1996 נקלט טוראי רפאל יששכרוב בבסיס כליאה בגין נפקדות מצה"ל. במהלך קליטתו בכלא התבקש להתפשט, וכשהפשיל תחתוניו נפלה חבילה עטופה בנייר. יששכרוב ניסה להסתיר את החבילה מתחת לרגלו, אך מיד לאחר מכן אמר: "זה גראס, אני יכול להסביר". קצינה מהכלא דיווחה על האירוע ולאחר כשלוש שעות נחקר יששכרוב על ידי חוקר צבאי בחשד להחזקה ושימוש של סם מסוכן.[10] החוקר הצבאי הודיע ליששכרוב כי הוא נחקר תחת אזהרה בחשד לביצוע העבירות האמורות וכן כי נתונה לו הזכות לשתוק אך הזהירו, כי שתיקתו עשויה לשמש חיזוק לראיות לחובתו.

במהלך חקירתו מסר יששכרוב הודאה מפורטת בשימוש בגראס ובהחזקתו בכמה הזדמנויות במהלך שירותו הסדיר. רק בתום החקירה הודיע החוקר ליששכרוב, כי הוא עצור וכי נתונה לו הזכות להיוועץ בעורך דינו. למחרת החקירה התייעץ יששכרוב עם הסניגורית הפיקודית, ובחקירתו השנייה טען שאין לו מה להוסיף וענה על שאלות החוקר בדבר החזקת הסם. לאחר כשלושה שבועות הוגש נגדו כתב אישום, בגין עבירות של החזקה ושימוש בסם מסוכן מסוג קנאביס במהלך שירותו הצבאי.

טענות יששכרוב

סנגוריו של יששכרוב טענו שמאחר שהודאת הנאשם נגבתה בלא שהוזהר כדין בפתח חקירתו בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין, יש לפסול את ההודאה מלשמש כראיה, וזאת בהתבסס על שתי הוראות-חוק חלופיות: האחת, סעיף 12 לפקודת הראיות, הודאת חוץ של נאשם המוגשת מפי האדם שבפניו נמסרה ההודאה, בהינתן שבשלב המשפט חוזר בו המודה מהגרסה שמסר בחקירתו - היא בגדר עדות מפי השמועה.

מכאן, שעצם הכשרתה של הודאת חוץ של נאשם כראיה קבילה לאמיתות תוכנה מכוח סעיף 11 לפקודת הראיות, מהווה חריג לכלל מרכזי בדיני הראיות: הכלל הפוסל עדות מפי השמועה.[11]

השנייה, הוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. (השופטת ביניש מאמצת את קביעת בית המשפט בפרשת אריאל שרון)[12] לפיה, בנסיבות מסוימות, פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן עולה כדי פגיעה בזכות החוקתית לכבוד האדם וכן קובעת, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מהווה לא רק מקור השראה פרשני ליישום הדוקטרינה, אלא גם בסיס נורמטיבי לעיגונה. מידתיות הפגיעה תיבחן לפי תנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ,[13] קרי: אם קבלתה במשפט תוביל לפגיעה משמעותית בזכות להליך פלילי הוגן, שלא לתכלית ראויה ובמידה העולה על הנדרש.

  • אשר להוראת-סעיף 12 לפקודת הראיות, טענו הסנגורים כי נוכח מעמדה וחשיבותה של זכות ההיוועצות בעורך-דין, על בית-משפט זה לשנות מהפרשנות הנוהגת בנוגע לסעיף 12 הנ"ל, ולקבוע כי גביית הודאה בלא אזהרה כדין בדבר זכות ההיוועצות, פוגעת בהכרח ברצונו הטוב והחופשי של הנאשם במסירת הודאתו, ולפיכך דינה להיפסל.
  • הוראת סעיף 12 הנ"ל אינה מהווה הסדר ממצה לעניין קבילותן של הודאות נאשמים, ואין בה כדי למנוע אימוצה של דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות - ובכלל זה הודאות שהושגו שלא כדין.
  • בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכויותיהם של חשודים ונאשמים בפלילים זכו למעמד חוקתי על-חוקי, בהיותן נגזרות מן הזכות החוקתית לכבוד ולחירות. בהתאם לכך, אי מתן אזהרה בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין מהווה, כך לפי הטענה, פגיעה שלא כדין בזכות חוקתית.
  • מן הדין לפסול את קבילות הודאתו של יששכרוב, נוכח חומרת הפגיעה בזכותו להיוועץ בעורך-דין ובהתחשב בכך שבית-הדין הצבאי קבע, כי החוקר הצבאי הפר זכות זו בחוסר תום לב ובמכוון.[14]
  • אי מתן ההודעה למערער בפתח חקירתו בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין אינה בגדר מקרה חד-פעמי, וכי בתקופה בה נחקר המערער על ידי המשטרה הצבאית היו הפרות אלה תופעה רווחת. בהתחשב בכל אלה, מן הדין לקבל את הערעור ולהורות על פסילת ההודאה הנדונה, ועל זיכויו של יששכרוב מהעבירות של שימוש בסם מסוכן.[15]

טענות התובע הצבאי

  • התובעת הצבאית הראשית, אל"ם עינת רון, טענה בסיכומיה בכתב כי דין הערעור להידחות, וזאת בהתבסס על הנמקת שופטי הרוב בבית-הדין הצבאי לערעורים.
  • בפני בית-הדין הצבאי הודה יששכרוב בפרט האישום הרביעי שעניינו בעבירה של החזקת סם מסוכן, אולם כפר בפרטי האישומים הראשון עד השלישי שעניינם בעבירות של שימוש בסם מסוכן. לשם הוכחת שלושת האישומים של שימוש בסם, ביקשה התביעה להתבסס על ההודאה הראשונה שנגבתה מהמערער בחקירתו, במסגרתה הודה כי עשה שימוש בסם מסוכן במספר הזדמנויות בהיותו חייל.[16]
  • אשר להוראת-סעיף 12 לפקודת הראיות, טענה התביעה הצבאית כי אל לבית-משפט זה לאמץ פרשנות לפיה אי מתן אזהרה בדבר זכות ההיוועצות תוביל בהכרח לפסילת קבילותה של הודאה שמסר הנאשם בחקירתו. מן הראוי להותיר על כנה את הפרשנות הנוהגת בהלכה הפסוקה, ולפיה אי מתן אזהרה כדין בדבר זכות ההיוועצות בעורך-דין, אינה פוסלת כשלעצמה קבילותה של הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.[17]
  • היעדרה של חקיקה מפורשת בעניין פסילת ראיות עשוי ללמד על הסדר שלילי, המונע אימוצה של דוקטרינה פסילה בדרך שיפוטית.

חוות דעת ידיד בית המשפט

הסנגוריה הציבורית הארצית הגישה לבית המשפט העליון בקשה להגשת טיעון בכתב מטעמה במעמד של "ידיד בית המשפט". לשכת עורכי-הדין הגישה בקשה דומה מטעמה.

חוות דעת הסנגוריה הציבורית הארצית

עמדו על מעמדה הרם של זכות ההיוועצות בשיטתנו המשפטית, על זיקת-הגומלין בינה לבין זכות השתיקה ועל חשיבותה של זכות ההיוועצות לשם שמירה על ניהול הוגן של החקירה ולשם הגנה על מכלול זכויותיו של הנחקר.

קיימת פרקטיקה רווחת, ולפיה שוטרים נמנעים שלא כדין מלהודיע לנחקרים על זכותם להיוועץ בעורך-דין או דוחים את מתן ההודעה לאחר תום גביית אמרתו של הנחקר, באופן המסכל את יכולתו לממש את זכות ההיוועצות באורח אפקטיבי.

עמדתה העקרונית של הסנגוריה הציבורית היא כי ראוי שבית-משפט זה יאמץ דוקטרינת פסילה פסיקתית, במסגרתה יהיה רשאי בית-המשפט לפי שיקול-דעתו להורות על פסילת ראיות שהושגו תוך הפרת זכויות-יסוד של נחקרים בהליכים פליליים., אימוצה של דוקטרינה פסילה פסיקתית, הוא הכרחי לשם הגנה על זכויותיהם של חשודים ונאשמים ולמען שמירה על הגינותו של ההליך הפלילי ועל יושרה ואמינותה של המערכת השיפוטית.[18]

חוות דעת לשכת עורכי הדין

על בית-משפט זה לאמץ דוקטרינת פסילה פסיקתית של ראיות שהושגו שלא כדין, חוק היסוד מחייב פיתוח סעדים חוקתיים על-מנת להגן על הזכויות המעוגנות בו מפני פגיעה שלא כדין מצד הרשות המבצעת. על-פי הטענה, הזכות להיוועץ בעורך-דין ולהיות מיוצג על-ידו היא זכות יסודית רבת-חשיבות, המהווה חלק בלתי נפרד מהזכות למשפט הוגן וכן זכות משלימה לזכות השתיקה ולחיסיון מפני הפללה עצמית. זכות ההיוועצות מהווה כיום זכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד האדם ולחירותו. אי מתן הודעה בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין עובר לגביית אמרתו של הנאשם בחקירה, מהווה פגיעה אנושה בזכות האמורה.

באימוצה של דוקטרינה פסילה פסיקתית יהיה כדי לחנך ולהרתיע חוקרים משימוש באמצעי חקירה שאינם כדין, וכדי להגן באופן יעיל על זכויות האדם ועל אמינותה של המערכת השיפוטית.[19]

הכרעה משפטית 

בית-המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, קיבל את הערעור ברוב דעות, ופסק כי יש לקבל את הערעור בעניינו של המערער ולפסול את קבילות הודאתו בהתאם לתנאיה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. לפיכך, יש לזכות את המערער משלוש עבירות של שימוש בסם מסוכן, ולהותיר על-כנה את הרשעתו בעבירה של החזקת סם מסוכן, שבה הודה.[20] נפסק כי בתי משפט רשאים לפסול ראיה מהטעם שהושגה "באמצעי חקירה המנוגדים להוראה הקבועה בחוק, בתקנה או בנוהל מחייב, או תוך פגיעה שלא כדין בזכות יסוד מוגנת" (לרבות הימנעות מהודעה לנאשם על זכות השתיקה שלו או על זכות ההיוועצות עם עורך דין). קביעתו המפורשת של בית המשפט היא כי פסילה כזאת עשויה לבוא על חשבון "חקר האמת", כלומר גם אם אין חשש לאמיתות הראיה,[21] זאת כיוון שתכליתו של כל דבר חקיקה היא לקיים ולשמר זכויות יסוד ולא לפגוע בהן.[22]

זכותו של נאשם לשלמות גופו ונפשו וזכותו שלא להיות מבוזה או מושפל מעבר לנדרש כתוצאה מעצם קיומה של חקירה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע במסגרתו מפורשות כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וכי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".[23] פגיעה משמעותית וחמורה בבאוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו בחקירה, תוביל לפסילת ההודאה לפי סעיף 12, בית המשפט הדגיש כי לא כל פגיעה בזכות מוגנת של הנחקר תוביל בהכרח לפסילת קבילותה של הודאתו לפי סעיף 12 לפקודת הראיות.[24]

דעת הרוב

  • גביית הודאה מיששכרוב מבלי ליידעו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין במהלך חקירתו, פגעה משמעותית בזכותו זו.[25]
  • פיסקת הכבוד הקבועה בסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייבת כי בנסיבות מתאימות, תיפסל ראיה שהושגה תוך פגיעה בזכות חוקתית של הנאשם, על-מנת להגן על מעמדה ויושרה של מערכת עשיית הצדק ועל-מנת ליתן הגנה אפקטיבית לזכויות הפרט.
  • "משקל האינטרסים של הגינות ההליך, והקפדה על משמר זכויות הפרט, גובר על המשקל שיש ליתן לחתירה אל ה'אמת העובדתית' לצורך המאבק בפשיעה".[26]
  • החלת כלל הפסילה אינה צריכה להיעשות באופן 'קשיח' אלא על דרך של שיקול-דעת שיפעיל בית-המשפט.
  • החוקר הצבאי שגבה את ההודאה "פעל – לאורך כל שלבי החקירה – ביודעין ובמכוון, בהפרו את זכות ההיוועצות של הנאשם [המערער יששכרוב], וכי אין מקום לייחס לו תום-לב בעניין זה".

השופט אשר גרוניס -בדעת מיעוט

שופט המיעוט אשר גרוניס סבר שלא ראוי שבית המשפט יאמץ, על דרך "חקיקה שיפוטית", דוקטרינה רחבה של פסילת ראיות שהושגו שלא כדין. מהלך כה משמעותי צריך להיעשות על ידי המחוקק, וזאת במיוחד לאור העובדה שהסדרים פרטניים באשר לקבילותן של ראיות שמקורן בפעולות שלא כדין נתקבלו על ידי הכנסת.[27]

לעניין חומרת הפגיעה בזכויותיו של המערער, אמנם לא נאמר ליששכרוב כי זכאי הוא להיוועצות עם עורך דין, אולם נאמר לו כי הוא זכאי לשתוק בחקירה. אף על פי שהחוקר הפר את חובתו ליידע את המערער בדבר זכות ההיוועצות עם עורך דין, אין מחלוקת על מהימנות ההודאה. הואיל ויששכרוב היה מודע לזכותו לשתוק, הרי אין הפרת החובה ליידע בדבר זכות ההיוועצות, כשלעצמה, מצדיקה פסילה של ההודאה, אילו נמנע החוקר גם מלומר ליששכרוב כי עומדת לו זכות השתיקה, ייתכן ששני המחדלים יחדיו היו מצדיקים פסילתה של ההודאה.[28]

החוקר הצבאי נהג שלא כשורה כאשר עיכב את ההודעה בדבר זכות ההיוועצות עד לאחר תום גביית האמרה מהמערער. אולם הוא לא פעל במכוון ובזדון, אלא מתוך טעות שמקורה בהיעדר שינון והטמעה של הנהלים החדשים אותה עת. לאחר תום גביית האמרה, סייע החוקר הצבאי ליששכרוב ליצור קשר עם הסנגוריה הצבאית על-מנת לממש את זכותו להיוועץ בעורך-דין, בהתחשב בכך, עוצמת הפגיעה בזכויותיו של יששכרוב לא הייתה קשה וחמורה במידה המצדיקה את פסילת קבילותה של ההודאה.[29]

השלכות פסק הדין במשפט הפלילי

בע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל[30] נדון ערעור בדבר קבילותה של ראיית DNA שהופקה מבדל סיגריה. חוות הדעת המרכזית נכתבה על ידי השופט אדמונד לוי, שקבע כי ראיית ה-DNA שניטלה בחקירת תיק הרצח לוקה באי חוקיות המחייבת לפסול אותה, וזאת חרף חומרת העבירות בהן מואשם המערער. זאת כיוון "שזיקתה לראיה הפסולה היא כה הדוקה" והיא הופקה על מנת "להלבין" את ראיית ה-DNA המקורית. על אף שיתר הראיות הושגו אך ורק בעקבות "סיבוכו" של המערער בשל ראיית ה-DNA, לא מצא השופט לוי מקום לפסול אותן, והמערער הורשע על בסיסן. ראיות ה-DNA – אשר לדעת השופט לוי עצמו הושגו באופן פסול – הראו בצורה מוחלטת כי המערער אשם.

יש בסיס לסברה, לפיה השופט הדן בתיק יתקשה לערוך ניתוק בין ידיעתו המוחלטת כי מדובר באדם אשם לבין ניסיונו לערוך ניתוח משפטי קר ונקי של יתר הראיות. יש אף שאולי ירחיקו לכת ויסברו, כי אין משמעות להלכת יששכרוב, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו", אם המותב הדן בתיק יודע מבראשית כי הנאשם – אשם.

  • בע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם נ' מדינת ישראל[31] זוכה נאשם (לאחר מותו) בשל פסילה של הודאתו בעבירת רצח, אשר הושגה לאחר שמדובבים הניאו אותו מלהיפגש עם עורך דינו.
  • בע"פ 9956/05 אסף שי נגד מדינת ישראל[32] נפסלה הודאה בשל פגיעה בזכות ההיוועצות. בעקבות פסילת ההודאה זוכה המערער מעבירת הריגה שהעונש המקסימלי בצדה הוא 20 שנות מאסר, ותחת זאת הורשע בעבירת גרם מוות ברשלנות שהעונש המקסימלי בצידה הוא 3 שנות מאסר. המערער בתיק זה לא הודה בעבירת הריגה, אך בהודעתו הייתה אמירה שהפלילה אותו בעבירה של הריגה.
  • ברע"פ 851/09 מאיר שמש נ' מדינת ישראל[33] הרחיב בית המשפט העליון את הלכת יששכרוב, שאפשרה עד כה לפסול רק לאחר הגשת כתב האישום, ראיות הפוגעות בזכותו של החשוד להליך הוגן. נפסק כי לבית המשפט יש סמכות לפסול ראיות הפוגעות בזכותו של החשוד להליך הוגן כבר בשלב החקירה המשטרתית ועוד לפני הגשת כתב אישום. פסק הדין ניתן בדעת רוב של השופטים, יורם דנציגר ואליקים רובינשטיין, לעומת דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי, שסירב להרחיב את תחולתה של הלכת יששכרוב לשלב שלפני הגשת כתב האישום.

בדיון נוסף שהמדינה ביקשה מחשש ממדרון חלקלק - דנ"פ 10–5852 מדינת ישראל נ' מאיר שמש, פ"ד סה(2) 377 התהפכה ההלכה בדעת רוב של השופטת דורית ביניש ושל השופט אדמונד לוי שהיה בדעת מיעוט בערעור שלפני. היא טוענת שהלכת יששכרוב על שיקוליה היא הלכה הבונה על כך שלשופט היושב במשפט יש את התמונה הכוללת. היה ויוגש כתב אישום וישתמשו בראיות הללו יש לטעון זאת במהלך המשפט כאשר השופט היושב בדין הוא זה שיכריע בכך.

  • בע"פ 2868/13 אלישע חייבטוב נגד מדינת ישראל[34] (2.8.2018) התקבל ערעורו של אדם שהורשע ברצח, עקב פגיעה בזכויותיו כחשוד (ראו פרשת אלישע חייבטוב).
מבט השוואתי עם מדינות אחרות בעולם

במבט השוואתי על מדינות אחרות של המשפט המקובל, אימצו באוסטרליה, קנדה, אנגליה, ובדרום-אפריקה דוקטרינות פסילה גמישות ומתונות יותר, המבוססות על מודל עיוני שונה מזה הנוהג בארצות-הברית ובחרו קו מתון יותר לפסילת ראיות, הדומה לדוקטרינת הפסילה הנהוגה בישראל.[35]

  • אוסטרליה - החוק האוסטרלי קובע כי ראיה שהתקבלה באופן בלתי חוקי או בלתי ראוי לא תהיה קבילה בכל הליך פלילי או אזרחי, אלא אם כן, על רקע האופן שבה הושגה, הרציות של קבלתה גוברת על אי הרציות של קבלתה, הכלל הוא שהראיה שהושגה שלא כדין תיפסל, ואילו התרתה כקבילה היא בגדר חריג. משמעות הדבר היא שנטל השכנוע באשר לקבילותה של הראייה מוטל על שכמה של התביעה.
  • קנדה - שני תנאים לפסילת ראיות לפיו: ראשית, יש להוכיח כי הראיה הושגה תוך הפרה של זכות חוקתית המוגנת לפי הצ'רטר הקנדי (מגילת הזכויות). שנית, על בית-המשפט לפסול ראיה כאמור אם בהתחשב במכלול הנסיבות, הוכח כי קבלת הראיה בהליכי המשפט תוביל לפגיעה מהותית במערכת עשיית הצדק.
  • אנגליה - נקודת המוצא היא כי כל ראיה רלוונטית קבילה במשפט. עם זאת מוסמך בית-המשפט לפסול קבילותה של ראיה שהוגשה בפניו על ידי התביעה, לאחר שבחן את העניינים הבאים: ראשית על בית-המשפט לבחון את מכלול נסיבות המקרה, לרבות נסיבות השגת הראיה. שנית, על בית-המשפט להשתכנע כי בנסיבות העניין, קבלת הראיה במשפט תהא בעלת השפעה כה שלילית על הגינות ההליכים עד כי יש לפוסלה.
  • דרום אפריקה - בדומה לדוקטרינות הפסילה הנוהגות באוסטרליה, אנגליה ובקנדה, קובע דוקטרינה יחסית המותירה לבית-המשפט שיקול-דעת בפסילת הראיה. המודל העיוני עליו מבוססת דוקטרינת הפסילה אינו מתן סעד בגין הפגיעה בזכות החוקתית הראשונית בעת השגת הראיה, כי אם מניעת פגיעה עתידית בערכים מוגנים - הגינות ההליך והפגיעה במערכת עשיית הצדק - עקב קבלת הראיה במשפט ("המודל המניעתי").

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אליהו הרנון, "ראיות שהושגו שלא כדין - האם נשתנה המצב המשפטי בעקבות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו?", מחקרי משפט יג, תשנ"ו, 1996.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נגד התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461
  2. ^ סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), התשנ"ו-1996
  3. ^ פסקה 14 בפס"ד - סעיף 34(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996 חשיבותה של זכות הפגישה וההיוועצות עם סנגור בשלב החקירה נובעת מכך שככלל, חקירה על ידי אנשי מרות מהווה סיטואציה מורכבת ולוחצת עבור כל מי שנחקר בתנאי מעצר כשהוא ניצב לבדו אל מול חוקריו
  4. ^ דורון מנשה, הלוגיקה של קבילות ראיות, הוצאת מאגנס והוצאת אוניברסיטת חיפה, 2008
  5. ^ בועז סנג'רו, כלל פסילת הראיות שהושגו שלא כדין שנקבע בהלכת יששכרוב - בשורה או אכזבה?, עמ' 92-98
  6. ^ פסקה 71 לפסק הדין
  7. ^ פסקה 57 לפסק הדין: סעיף 24 (2) לצ'רטר הקנדי; סעיף 78(1) ל-Pace וסעיף 35(5) לחוקת דרום אפריקה
  8. ^ ראו גם מאמרו של אליהו הרנון, עמ' 139
  9. ^ פסקאות 69–75 לפסק הדין
  10. ^ פסקה 1 בפס"ד
  11. ^ סעיף 11 לפקודה: "11. אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד..."
  12. ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה - אריאל שרון ואח' בפיסקה 173
  13. ^ אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.
  14. ^ פסקה 16 בפס"ד חובת היידוע לגבי זכות ההיוועצות לפי הוראת-סעיף 32 לחוק המעצרים
  15. ^ פסקה 9 בפס"ד
  16. ^ פסקה 10 בפס"ד
  17. ^ פסקה 26 בפס"ד - סעיף 478 לחוק השיפוט הצבאי - הודאת נאשם מרצונו הטוב
  18. ^ פסקה 11 שורות 23–40
  19. ^ פסקה 11 שורות 41-57
  20. ^ פסקה 82 בפס"ד
  21. ^ פסקה 81 בפס"ד
  22. ^ פסקה 14 לפס"ד (ראו: ע"פ 307/60 יאסין ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1541, 1570; ע"פ 96/66 טאו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 539, 546-545; עוד ראו: ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 57, 65; ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 857, 865; ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447, 453).
  23. ^ סעיפים 2–4 לחוק כבוד יסוד: כבוד האדם וחירותו
  24. ^ פסקה 34 בפס"ד
  25. ^ להרחבה על זכות ההיוועצות ראו שם, מפסקה 14 ואילך לפסק הדין
  26. ^ עמוד 38 לנימוקי פס"ד
  27. ^ ראו גם סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות); סעיף 13 לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981
  28. ^ עמוד 97 פסקה 7 בפס"ד
  29. ^ פסקה 3 שורות 32-44
  30. ^ ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל
  31. ^ ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, ניתן ב־22 ביוני 2009
  32. ^ ע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־19 ביולי 2006
    פסקה 11 בפס"ד - הטעמים לפסילת קבילותה של ההודעה המשטרתית ת/18 - יישום הלכת יששכרוב
  33. ^ רע"פ 851/09 מאיר שמש ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־22 ביולי 2010
  34. ^ ע"פ 2868/13 אלישע חייבטוב נ' מדינת ישראל, ניתן ב־2 באוגוסט 2018
  35. ^ ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, ניתן ב־4 במאי 2006, פסקאות 57–59
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33166426פסק דין יששכרוב

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פסק_דין_יששכרוב&oldid=1978370"