מהימנות (דיני ראיות)
מהימנות (או אמינות) בדיני הראיות, היא מבחן ראייתי המבטא את יחסו של בית המשפט לאמיתות עדותו של עד במשפט.
מהימנות כמבחן ראייתי
ערך מורחב – מבחן ראייתי
| מבחנים ראייתיים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||
| קבילות | מהימנות | משקל | דיות | ||||||||||||||||||||||||||||||||
מהימנות במשפט הישראלי
מהימנות בחקיקה הישראלית
מבחן המהימנות של המשפט הישראלי מעוגן בסעיף 53 לפקודת הראיות[1] הקובע שערכה של עדות שבעל־פה ומהימנותם של עדים בהם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט
.[2]
עניין של בית המשפט להחליט בו
התנהגותם של העדים
מחקרים העלו ספקות האמנם התנהגות העד על דוכן העדים ראויה לשמש אבן בוחן למהימנותם.[3]
נסיבות העניין
אותות האמת המתגלים במשך המשפט
מהימנות בפסיקת בתי המשפט בישראל
קביעת ממצאי מהימנות מצריכה התבוננות בלתי אמצעית בעדים בעת מתן העדות, ובכלל זה בתגובותיהם לשאלות שנשאלו, בשפת גופם ובאופן מסירת העדות
, נוסף על שיקולים שבהיגיון.[4] עם זאת, גם כאשר השופט לא התרשם ישירות מהעד, הוא מוסמך לקבוע ממצאי מהימנות על יסוד שיקולים שבהיגיון בלבד.[5]
הלכה היא כי רשימת השיקולים המנויים בסעיף 53 אינה רשימה סגורה, אך מצויים בה השיקולים העיקריים שעל פיהם נדרש בית המשפט להכריע בשאלת המהימנות.[6] "אותות האמת" אינם רק אלה העולים מתוך עדות העד עצמו, אלא גם אינדיקציות לאמיתות או אי-אמיתות העדות העולות מתוך עדויות וראיות אחרות במהלך המשפט.
יעקב קדמי מסכם בספרו את ארבעת המבחנים העיקריים למהימנות עד:[7]
| התרשמות | התרשמות ישירה של השופט מהתנהגותו של העד על הדוכן. אופן הצגת הדברים בידי העד, מראהו של העד בעת מסירת העדות וכדומה. |
|---|---|
| השוואה חיצונית | השוואת דבריו של העד עם דברים שהוא עצמו אמר במקום אחר ודברים שנאמרו על ידי עדים אחרים. |
| השוואה פנימית | העמדת עדות העד במבחן של היגיון, שכל ישר וניסיון חיים, בשאיפה לעקביות ללא סתירות פנימיות. |
| אישיות | בדיקת ההשלכה האפשרית של אישיותו על מהימנות דבריו ובמיוחד אופיו של העד ונגיעתו לעניין הנדון. |
הכלל הוא כי שאלת המהימנות מופקדת בידי הערכאה הדיונית השומעת את העד ועל כן בדרך כלל לא ניתן לערער על הכרעה הנוגעת למהימנות עד. ערכאת הערעור תתערב רק במקרים נדירים.[8]
עדותו של עד אחד המעיד על עובדא אחת ויחידה [...] אין ראייה זו ועדות זו ניתנות לחלוקה, ועדות כזאת כשבטלה מקצתה בטלה כולה
.[9]
הבחנה בין מהימנות לאמינות
השופט יעקב טירקל מבחין בין מהימנות לאמינות. לגישתו, אפשר שתיקבע מהימנות גבוהה לעֵד ובו בזמן תתגלה בעיית אמינות ביחס לעדות.[10][11]
ראו גם
לקריאה נוספת
- מרדכי קרמניצר, קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים, הפרקליט ל"ה, חוברת ג', דצמבר 1983, עמ' 407–437
- אריאל סלטו, כשאת אומרת שאמרת: לא! עדות מתלוננות בתיק – אמרה שאינה ניתנת להפרכה, הפרקליט נ"ג, חוברת א', יולי 2014, עמ' 166–193
הערות שוליים
- ^ סעיף 53 לפקודת הראיות מבוסס על סעיף 11 לפקודת העדות המנדטורית
- ^ סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971
- ^ Amna M. Qureshi, Relying on Demeanour Evidence to Assess Credibility during Trial: A Critical Examination, Criminal Law Quarterly, Vol. 61, 2014, in SSRN
- ^ ע"פ 4844/09 חאתם מסעאד נ' מדינת ישראל, ניתן ב-31 במאי 2010, פסקה 8 לפסק דינו של השופט פוגלמן
- ^ ע"פ 8703/96 דניאל עמר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-10 בנובמבר 1997. פ"ד כרך נ"א, חלק רביעי, עמ' 764–768, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת דורנר
- ^ ע"פ 611/80 מיהראן מטוסיאן ואחר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-14 ביולי 1981. פ"ד כרך ל"ה, חלק רביעי, עמ' 85–117, בעמ' 112, מול אותיות שוליים ב–ג
- ^ יעקב קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה, מהדורת תש"ע–2009, עמ' 1833–1841
- ^ ע"פ 524/81 יחזקאל ששון נ' מדינת ישראל, ניתן ב-3 בדצמבר 1984. פ"ד כרך ל"ח, חלק רביעי, עמ' 271–280, בעמ' 275
- ^ ע"פ 19/50 יהושע בן יחיא דנוך נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, ניתן ב-11 באוגוסט 1950. פ"ד כרך ה', חלק ראשון, עמ' 81–93, בעמ' 92 מול אות שוליים א
- ^ ע"פ 6508/02 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-6 בפברואר 2003, פסקה 2 לפסק דינו של השופט טירקל
- ^ ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-4 באפריל 2004, פסקאות 1–2 לפסק דינו של השופט טירקל
