עדות מפי השמועה

עדות מפי השמועה היא מונח בדיני ראיות. עדות מפי השמועה היא עדות לגבי מידע שנאסף על ידי עד מאדם אחר הנוגע לאירוע, מצב, או דבר שלעד לא היה ניסיון ישיר לגביו. לדוגמה, העד ראובן מעיד "שמעון אמר לי כי האירוע היה ביום א'". העדות של ראובן איננה קבילה כי הוא שמע אותו מאדם אחר (שמעון) ואין לו לגביו ניסיון אישי.

כעיקרון, שיטות המשפט השונות מייחסות מהימנות נמוכה ומשקל מועט או אינן מקבלות עדויות מפי השמועה. ברם, גם אם בדרך כלל עדות שמיעה איננה קבילה היא לפעמים קבילה בפרומים לא שיפוטיים או מעין שיפוטיים (כגון בבית הדין לעבודה, בשימוע בפני עובד מדינה וכדומה).

הסיבות לאיסור עדות מפי השמועה

קיימים שלושה חששות עיקריים למהימנותה של אמרה המהווה עדות מפי השמועה:

1. קיים חשש שמוסר האמרה עצמו, שאינו עומד לחקירה נגדית, אינו מהימן.
2. קיים חשש כי תוכנה של האמרה אינו חד-משמעי, ובהיעדר חקירה נגדית של מוסר האמרה לא ניתן להבהירה. בנוסף גם אם האמירה ברורה, העד יכול רק לאשר עצם אמירתה, ולא להעיד באשר לאמיתות תוכנה.
3. קיים חשש כי אף אם מוסר האמרה מהימן ותוכן אימרתו חד-משמעי, הרי שתוכן זה אינו תואם את המציאות, אם בשל כך שזכרונו של מוסר האמרה בגד בו, ואם בשל העובדה כי תפיסת המציאות של מוסר האמרה מעוותת.

חריגים

לכלל הפוסל עדות-שמיעה כראיה קבילה במשפט קיימים חריגים בחוק ובפסיקה הישראליים. נהוג לחלק החריגים לשלושה סוגים:

חריגים מדומים

במקרים אלו העדות נחזית כעדות שמיעה, אולם למעשה ניתנת לנאשם ההזדמנות להסביר האמירה או לחלוק על עצם אמירתה, ובכך מצטמצם החשש למהימנות. החריגים כוללים:

• הודעת בעל דין מחוץ לבית המשפט: בעל הדין נוכח במשפט ויכול לסתור האמירה.
• הודעה באמצעות שליח: נחשבת כהודעת בעל דין. גם דו"ח ועדת חקירה ייחשב במקרים מסוימים להודעה באמצעות שליח, כאשר בעל הדין הוא שהסמיך את הוועדה, נערכה חקירה בהתאם להרשאה שנתן, והדו"ח נמסר לרשות הממנה או לגורם רשמי אחר.
• אמרת חוץ של עד, כאשר העד מתכחש במשפט לגרסתו הראשונית (סעיף 10א (א) לפקודת הראיות): נדרש שמתן האמרה הראשונית יוכח כשלעצמו, ויתועד בכתב. אין סתירה ממשית לכלל עדות השמיעה, מכיוון שמוסר האמרה נוכח בבית המשפט ומתאפשרת חקירה נגדית שלו. בנוסף נדרש לצורך הרשעה על פי סעיף זה חיזוק נוסף בחומר הראיות. הפסיקה הרחיבה הסעיף וכללה בתוכו גם עד המסרב להעיד עדות קוהרנטית, ועד שותק, וזאת

במצבים אלו לא מתאפשרת חקירה נגדית אפקטיבית, כך שההצדקה לקבלת העדות אינה מתקיימת לכאורה. כרסום זה בתנאי הסף הנחוצים לקבלת העדות נבע מלחץ שהפעילו נאשמים על עדים להופיע במשפט, אך לא להעיד עדות ממשית (להבדיל מלסרב להעיד כלל, שכן בכך עוסק סעיף 10א (ב)), וזאת על מנת להביא לפסילת העדות הראשונית.

חריגים הכוללים תחליף לחקירה נגדית

חריגים אלה מכשירים ראיות בהם לא מתאפשרת חקירה נגדית של מוסר האמרה, אך בשל אופיין המיוחד טמונים בהן ביטחונות אחרים למהימנותן, המסירים את עיקר החששות שהוזכרו לעיל. קבלה כראיה של עדות שלא עמדה לחקירה נגדית אך טמונים בה ביטחונות אחרים, מקיימת את האיזון הראוי בין הצורך להוכיח את אשמתו של הנאשם באמצעות ראיות טובות ובעלות משקל הוכחתי, לבין הסכנה בקבלתה של ראיה בלתי-מהימנה העלולה להוביל לעיוות דין. החריגים כוללים:

• אמרת קרבן של מעשה אלימות שאינו עד (סעיף 10 לפקודת הראיות). מתקבלת כאשר:

1. נאמרה בשעת מעשה או מיד אחריה: מניחים שהיה עדיין נסער מהאירוע ולכן הוא דובר אמת.
2. האמירה נוגעת למעשה האלימות עד שהיא חוליה בשרשרת הנסיבות המובילות אליו: לדוגמה כאשר אמר שפניו מועדות למקום מסוים, ונרצה להיעזר בכך כדי להרשיע האנשים ששהו שם.
3. אמרת שכיב מרע: אם נאמרה כשגסס או האמין שהוא גוסס, ניתן לקבל האמירה בשל ההנחה שאדם לא משקר ברגעיו האחרונים, ובנוסף אין תחליף אחר להוכחת האמירה.

• מסמכים: מסמך המובא לבית המשפט ללא עדות עורכו באשר לאמינותו נחשב אף הוא לעדות שמיעה, אך במקרים אחדים ניתן לקבל תחליפים אחרים להוכחת התוכן:

1. תעודות ציבוריות: נדרוש רישום שנערך מכוח חובה (חובה מנהלית או חובה שבדין), המתייחס לעניין ציבורי, מיועד להישמר לעתיד, ופתוח לעיון הציבור (גם אם רק באופן תאורטי).
2. תעודות נוכריות.
3. רשומה מוסדית: אם נערכה כחלק ממהלך עסקים רגיל של עסקים מוסד הרגיל לערוך מסמכים מסוג זה, אופן עריכת הרשומה והפקתה מעיד על אמיתות תוכנה, ולמוסד שערך אותה יש אינטרס להבטיח אמינות תוכנה. בנוסף נדרשים אמצעי זהירות סבירים מפני שינוי תוכן המסמך. גם הכתוב ביומן אישי עשוי להיחשב בנסיבות מסוימות כממלא תנאי זה.

• רס גסטה (מרחיב את סעיף 9 לפקודת הראיות): אמרות ספונטניות ואימרות שהן חלק מהאירוע.
• חוות דעת מומחה הנעשית כעבודת צוות.

חריגים ממשיים

במקרים אלו לא קיים תחליף לחקירה נגדית, אולם נהוג לקבל הראיה בשל חשיבותה והיעדר דרך אחרת להשיגה. חריגים אלו כוללים:

• אמרת חוץ של עד (בדרך כלל בחקירתו הראשונית במשטרה), כאשר העד אינו נוכח במשפט (סעיף 10א (ב)): נדרש סירוב להעיד, ואמצעי לחץ פסול שהביא לכך. הסעיף נועד להילחם בתופעה של לחץ עבריינים על עדים להימנע מלהעיד כנגדם, ומתורץ בכך שמעשה ידיו של הנאשם הוא ששלל ממנו זכותו לחקירה נגדית. בנוסף להרשעה על פי סעיף זה נדרש חיזוק בחומר הראיות. הפסיקה הרחיבה גדר הסעיף:

1. אמצעי הלחץ לא חייב לנבוע בהכרח מהמשפט הנוכחי.
2. מספיקה התרשמות של בית המשפט בקיומו של אמצעי הלחץ.
3. אמצעי הלחץ לא חייב להיות הגורם הבלעדי לאי הופעת העד.
4. אמצעי הלחץ לא חייב לנבוע מהנאשם עצמו (בכך נסתרת הצדקת הסעיף המתרצת קבלת העדות במעשיי הנאשם).

• עדות עורך מסדר זיהוי כאשר העד אינו מופיע במשפט, או מסרב לאשר את עובדת הזיהוי.
• אמרות שנגבו מפי חוקר ילדים: במקרים בהם חוקר הילדים סבור שהעדת הילד (מתחת לגיל 14) עלולה להזיק לו, רשאי החוקר להעיד במקומו, ואף למסור את התרשמותו המקצועית מהעדות, וזאת בניגוד לעד רגיל שרשאי לדווח רק אשר שמע או ראה. הסעיף נועד לאזן בין האינטרס הציבורי להרשיע עבריינים, הגנה על שלום הילד, וזכויות הנאשם, ונכללים בו מספר אמצעים שנועדו לצמצם הפגיעה בנאשם:

1. התקנות דורשות שהחקירה תוקלט בוידאו, כך שלבית המשפט תהיה התרשמות ישירה מהעדות, והנאשם יוכל לערער על אופי החקירה.
2. על מנת להרשיע על פי סעיף זה, נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע לחומר הראיות. בנוסף, לא חל סעיף 162, הקובע כי שתיקת הנאשם במשפט עשויה לשמש כסיוע.

לקריאה נוספת

• H. Tribe, "Triangulating Hearsay", 87 Harv. L. Rev. 957, at Laurence 1974) 958

• יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תל אביב 2003, עמ' 511 - 521.
• פרופסור דורון מנשה הלוגיקה של קבילות ראיות( הוצאת מאגנס ואוניברסיטת חיפה), פרק ג'.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28104598עדות מפי השמועה