פסל החירות

פסל החירות
Statue of Liberty
**אתר מורשת עולמית**
	פסל החירות במבט מהחזית
	פסל החירות במבט מהחזית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 1, 6
מדינה	ארצות הברית
	מפה=

חירות מאירה את העולם (באנגלית: Liberty Enlightening the World), הידוע יותר בשם פסל החירות (Statue of Liberty), הוא פסל רחב-ממדים הניצב באי החירות שבעיר ניו יורק, ומהווה אחד מסמליה המובהקים ביותר של העיר ושל ארצות הברית בכלל. עם השנים הפך הפסל לסמל ערכים ליברלים, כגון הזכות לחיים, חירות ורדיפה אחרי האושר, ומסמל את אופייה של ארצות הברית כחברת מהגרים.

הפסל ניתן כמתנה מממשלת צרפת לעם האמריקני ונחנך בשנת 1886. אי החירות, ובו הפסל, נמצא בנמל ניו יורק, כשלושה קילומטרים מדרום-מערב לקצה הדרומי של מנהטן. האי נקרא במקור האי בדלו (Bedloe's Island), אך מראשית המאה ה-20 כונה "אי החירות", וזה הוכר כשמו הרשמי ב-1956. בשנת 1924 הוכר הפסל כמונומנט לאומי, ובשנת 1984 הכריז עליו ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

תיאור

הפסל הוא בדמותה של אישה המייצגת את אלילת החירות הרומית, ליברטאס. היא עוטה גלימה רומית אופיינית ולראשה נזר בעל שבעה חודים המזדקרים כקרני שמש לכל הכיוונים, ומייצגים את הקרנת החירות לשבע יבשות תבל. נועלת סנדלים ואחת מרגליה עומדת על שרשרת שבורה, כסמל לשחרור מכבלי השעבוד. ידה הימנית מורמת ואוחזת לפיד, המאיר את הדרך לבאים לארצות הברית, ובידה השמאלית היא מחזיקה לוח הנושא את הכיתוב "JULY IV MDCCLXXVI" – תאריך הכרזת העצמאות של ארצות הברית (4 ביולי 1776 בספרות רומיות). הפסל בנוי משלד ברזל ופלדה בציפוי לוחות נחושת. בעבר בהקה הנחושת, אך בין השנים 1900–1906 התכסה הפסל פטינה, שהפכה את צבעו לירוק עמום.

הפסל ניצב על כן מסיבי, שאינו חלק מתכנונו המקורי של יוצר הפסל, פרדריק אוגוסט ברתולדי. הכן, שהוא יצירה ארכיטקטונית בפני עצמה, הוא פרי תכנונו של האדריכל האמריקני ריצ'רד מוריס האנט ומומן בכספי תרומות של הציבור האמריקני, שהרוח החיה בגיוסן הייתה איל העיתונות ג'וזף פוליצר, שאמר שכל מי שיתרום ייכתב בעיתונו ותרומתו תצויין, וכך נאספו מאה אלף דולר (סכום המקביל לכ-2.5–3 מיליון דולר של ימינו) שנתרמו מקוראי העיתון שלו.

על קיר כן הפסל לוח ברונזה שעליו חקוקות מילות השיר "הקולוסוס החדש" של המשוררת היהודייה-אמריקנית, אמה לזרוס, שנכתב ב-1883 לכבודו של הפסל. המשוררת עבדה עם מהגרים יהודים מרוסיה שהגיעו לאמריקה באותה תקופה, ועבודתה העניקה לה השראה לכתיבת מילות השיר:

Give me your tired, your poor, Your huddled masses yearning to breathe free, The wretched refuse of your teeming shore. Send these, the homeless, tempest-tost to me, I lift my lamp beside the golden door.	הב לי את בניך היגעים, העניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, את פליטת חופייך האומללה, שלח אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער, את לפידי אשא לצד שער הזהב.

גובהו של הפסל מהקרקע ועד לקצה הלפיד הוא 92.9 מטרים.

בדרך כלל פתוח האתר למבקרים שהגיעו במעבורת. בעבר יכלו המבקרים לטפס ל"כתר" שמספק תצפית רחבה על הנמל. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, ובשל אי בטיחות חלקו העליון של הפסל (מעל הבסיס), הוגבלה העלייה לבסיס הפסל בלבד (156 מדרגות). בבסיס יש מוזיאון, נגיש באמצעות מעלית, המציג את היסטוריית הפסל. בשנת 2009 איפשר שר הפנים האמריקאי פעם נוספת את העלייה ל"כתר" אמנם הכניסה לראשה של גברת החירות יהיה בתחילה מוגבל ל-30 מבקרים בלבד בשעה שייבחרו על ידי הגרלה. לכבוד חגיגות העצמאות ה-233 של ארצות הברית נמכרו כרטיסים לעלייה ל"כתר". הכרטיסים אזלו תוך שעה קלה.

בשנת 1986 עבר הפסל שיפוצים ב-70 מיליון דולר, והלפיד הוחלף בלפיד מזהב 24 קרט (הלפיד הקודם נמצא באולם הכניסה).

בניית הפסל

יוצר הפסל, הפסל פרדריק אוגוסט ברתולדי, ביקר במצרים, והתרשם מפרויקט תעלת סואץ שעליו עבד ידידו המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס. הוא דימה שתהיה משואה אדירה בכניסה לתעלה, ושרטט סקיצה של הפסל. הוא יצר אותו בדמות של אישה הנושאת לפיד אור המופנה לעבר השמיים. ברתולדי הגיש את עבודתו לח'דיו איסמעיל פאשה בשנת 1867. לאחר מכן הכניס כמה תיקונים והגישה שוב בשנת 1869. בשתי הפעמים נדחה הפרויקט בשל הבעיות הפיננסיות שהיו למצרים באותה העת.

הפסל ניתן לארצות הברית כמתנה מצרפת. הענקת המתנה לעם האמריקאי נבעה בעיקרה ממניעים פוליטיים. הרפובליקנים הצרפתים, שחששו מעליית כוחם של יריביהם המלוכנים, רצו לבסס את הקשר והידידות עם הרפובליקה הגדולה מעבר לאוקיינוס.

במקור הוזמן הפסל לחגיגות יובל המאה של ארצות הברית (1876), אך עקב גודלו ומורכבותו הגיע לחגיגות היובל רק דגם חלקי שלו. על פי גרסה אחת, כמודל לדמות הפסל שימשה אימו של ברתולדי, שהייתה אישה חזקה ולמודת קשיים, וסימלה בעיניו את הדאגה הבלתי מתפשרת לעתיד ילדיה, כפי שראה בעיני רוחו את אמריקה. על פי גרסה אחרת, כמודל שימשה אשתו הצרפתייה של התעשיין האמריקני אייזיק סינגר (אבי מכונות התפירה), כמסמלת הקשר האמיץ בין העמים. לתכנון שלד הברזל והפלדה הנושא את הפסל נעזר ברתולדי במהנדס גוסטב אייפל, שלימים נודע כמתכנן מגדל אייפל בפריז.

בניית הפסל ארכה כעשר שנים והתעכבה בעיקר בגלל העדר משאבים מהצד האמריקאי לממן את הרכבת הפסל בעקבות המפולת בוול סטריט ב-20 בספטמבר 1873, אשר גרמה למיתון עמוק שנמשך שנים רבות. כעדות לחוסר היכולת של האמריקאים לממן הרכבת הפסל הוצבה הזרוע המניפה את הלפיד בכיכר מדיסון במשך שנים. הפסל הגיע לארצות הברית על גבי אונייה ב-17 ביוני 1885, כשהוא מפורק ל־350 חלקים. הוא נבנה מחדש במקומו הנוכחי במהלך 4 חודשים וטקס ההקדשה הרשמי נערך ב־28 באוקטובר 1886 במעמד הנשיא גרובר קליבלנד.

העתקים

ערך מורחב – העתקים של פסל החירות

בפריז שבצרפת ניצב עותק מוקטן של הפסל, על אי קטן בלב נהר הסן החוצה את העיר. פסל זה נושא עיניו מערבה, אל עבר האוקיינוס האטלנטי ו"אחותו הגדולה" בארצות הברית.
עותק נוסף הוצב בעיר בורדו בצרפת. פסל זה הוסר והותך בתקופת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. הוא שוחזר בשנת 2000, ולאחר פיגועי 11 בספטמבר התווסף לו לוח זיכרון לקרבנות הפיגועים. מאז שוב הושחת על ידי ונדליסטים אנטי-אמריקאים.
בשנת 2004 הוצב עותק בעיר קולמאר בצרפת, עיר הולדתו של יוצר הפסל פרדריק אוגוסט ברתולדי, לציון 100 שנה למותו.
במהלך המחאות בכיכר טיאנאנמן הציבו המפגינים במקום העתק של הפסל, שנקרא אלילת הדמוקרטיה, שנהרס עם פריצת הצבא הסיני לכיכר.
בבית המלון "ניו יורק" שבסטריפ של לאס וגאס יש העתק של הפסל כחלק ממערכת ההעתקים של מבנים מפורסמים בניו יורק.
בישראל נמצא העתק של הפסל בכפר עראבה, ופסל המהווה פרשנות אמנותית על פסל החירות המקורי מוצב בירושלים, בסמוך לבנייני האומה.