פבלו פיקאסו

פבלו פיקאסו

לידה	מאלגה, ספרד
פטירה	מוז'ין , צרפת
לאום	ספרדי
תחום יצירה	ציור ופיסול

פבלו רואיס אי פיקאסו (בספרדית: Pablo Ruiz y Picasso; ‏25 באוקטובר 1881 – 8 באפריל 1973) היה צייר ופסל ספרדי, מייסד הקוביזם, מגדולי האמנים באמנות המודרנית במאה ה-20.

ביוגרפיה

פיקאסו נולד במאלגה שבספרד כבנם הבכור של חוסה רואיס ולאסקו ומריה פיקאסו לופס, בשם פבלו דייגו חוסה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דה לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידאד מרטיר פטריסיו רואיס אי פיקאסו (Pablo Diego José Francisco de Paula Juan Nepomuceno María de los Remedios Cipriano de la Santísima Trinidad Mártir Patricio Ruiz y Picasso). אחד מאבותיו היגר לספרד בתחילת המאה ה-19 מגנואה. מאימו לקח פבלו את שם המשפחה פיקאסו שהפך לסמלו המסחרי, ומאביו ירש את האהבה לאומנות הציור והפיסול.

הבית בו נולד פיקאסו במאלגה, ספרד

אביו, חוסה, זיהה את הפוטנציאל האמנותי הטמון בבנו ולימד אותו את כל רזי האמנות המודרנית, כמי שהיה בעצמו צייר, וברוב חייו מרצה לאמנות באוניברסיטה לאמנות ואוצר של המוזיאון המקומי. בצפייה בציורים הריאליסטים של אביו קיבל פיקאסו את ההשראה ליצור אמנות בעצמו ולמד מאביו את האמנות האקדמית הבסיסית כמו רישום וציור בשמן. אף על פי שפיקאסו למד בילדותו אמנות בהצטיינות יתרה, הוא מעולם לא סיים את לימודיו האקדמיים. הוא עזב אחרי פחות משנה את בית הספר לאמנות (Academia de San Fernando) במדריד ורוב לימודיו האקדמיים היו הלכה למעשה על ידי אביו.

פיקאסו התגורר ברובע הגותי של ברצלונה בין השנים 1895–1904, שהיו מהשנים הבולטות והחשובות ביותר בתקופת יצירתו, וכללו את תקופת לימודי האמנות שלו. ברובע זה שוכן היום מוזיאון פיקאסו הכולל גם יצירות רבות שנתרמו על ידי פיקאסו עצמו. אחרי לימודי האמנות, ניסה פיקאסו את כוחו בפריז, בירת האמנות הקלאסית באותם ימים. שם התקרב לחוגים הנאו-ליברלים של אמני העיר, השתתף בוויכוחים המפורסמים שהתקיימו בה ונטמע בהווי החיים הבוהמי-בורגני שרווח באותם ימים.

הוא התגורר תחילה עם המשורר והצייר היהודי מקס ז'אקוב שלימדו צרפתית.

פגישותיו וקשריו החברתיים עם אמני פריז השפיעו רבות על עבודתו ושינו את סגנון יצירתו. הוא עבר מ"התקופה הכחולה" העצובה, אחרי התאבדות חברו הקרוב, ל"תקופה הוורודה" השמחה, בעקבות אהבתו לפרנדד אוליבר. בהשפעת הצייר אנרי מאטיס, מנהיגה של תנועת ה"פוביזם", נמשך פיקאסו לאמנות האפריקנית המכונה פרימיטיבית ובחורף 1906–1907 החל לעבוד על ציורו המהפכני, המסמל את התקופה הסוערת, "העלמות מאביניון". אחר כך עבר פיקאסו לנופים בסגנון קוביסטי. בשנים 1912–1914 התפרסמו ציוריו בכל העולם, ושמו של פיקאסו הפך לסמל המודרניזם באמנות החדשה.

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. פיקאסו נשאר בפריז בעוד חבריו יצאו לחזית, דבר שישפיע שוב על עבודתו האמנותית - ציוריו נעשו קודרים. ב-1916 פגש את האמרגן הרוסי סרגיי דיאגילב והחל לעצב את התפאורה למופע של הבלט הרוסי בשם "המצעד"; הוא התלווה ללהקת הבלט רוס ברומא, שם הכיר את אולגה קוקלובה, אותה נשא לאישה ב-1918. ב-1919–1924 עבד על תפאורות למספר מופעי בלט נוספים, בהם "פולצ'ינלה" של סטרווינסקי.

ב-1921 נולד בנו פול (פאולו), דבר שהשפיע על יצירותיו, שעסקו לעיתים קרובות באם וילד; בציורו "סטודיו עם ראש גבס" (1925) השתמש בצעצועיו של פול כאביזרים. ב-1925 השתתף בתערוכה הסוריאליסטית הראשונה. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בנישואיו, שנראה כי התבטאו בין השאר בסדרת ציורי ראשי נשים המשדרים אלימות (1927). ב-1927 הכיר את מארי-תרז ולטר בת ה-17, שהפכה לזוגתו, והחל לצייר מספר סדרות תמונות של נשים המבוססות על דמותה. ב-1928 חזר לפסל, וב-1932 יצר את הפסל הגרוטסקי "ראש אישה", כחלק מסדרת פסלי ראשי נשים. בשנה זו הוצגה גם תערוכה רטרוספקטיבית חשובה של יצירותיו בפריז, ויצא קטלוג ראשון של יצירותיו.

ב-1935 צייר את מארי-תרז ולטר ב"פנים עם נערה מציירת". בתקופה זו נולדה בתם המשותפת מאיה , והוא עזב את אשתו אולגה, אך גירושיו התעכבו בשל מאבק משפטי על רכושם המשותף. הוא תיאר תקופה זו כתקופה הקשה בחייו, ונראה כי מצא ביטוי לרגשותיו בסדרת תמונות ותחריטים בנושא המינוטאור (יצור שחציו אדם וחציו שור), שתואר בציוריו לעיתים כזועם, מאיים ואכזרי ולעיתים כפצוע, אומלל וחסר אונים.

ב-1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד. פיקאסו התנגד לגנרל פרנקו. הוא מונה על ידי הרפובליקנים בספרד למנהל מוזיאון הפראדו במדריד. ב-1937 אירעה הפצצה אווירית קשה של גרמניה הנאצית על העיר גרניקה בחבל הבסקים, בה נהרגו כ-1,600 איש; בעקבותיה צייר פיקאסו את אחד מציוריו המפורסמים ביותר, "גרניקה", שהוצג בביתן הספרדי בתערוכה העולמית בפריז. בשנים שלאחר מכן נהג לחלק תמונות של יצירתו לקצינים גרמנים, וכששאלו אותו "האם אתה עשית זאת?" נהג לענות "לא, אתם עשיתם זאת".^{[דרוש מקור]}

ב-1936 פגש את דורה מאר, צלמת צרפתייה, ומאז נהג לצייר גם את דמותה, במקביל לדמויותיהן של מארי-תרז ושל בתו מאיה עם צעצועיה. ב-1939 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של ציוריו בניו יורק. בתקופה זו התגורר לסירוגין בפריז ובעיירה רויאן שבדרום-מערב צרפת, עד כיבוש העיירה בידי הנאצים במהלך הפלישה הגרמנית לצרפת ב-1940, אז חזר לפריז ונאלץ לפסל באמבטיה שבביתו. ב-1943 פיסל את "ראש של פר", פסל ברונזה המבוסס על מושב אופניים וידית הגה אופניים ישנים שמצא. ב-1944 יצר את פסלו הגדול "איש עם כבש", המתנשא לגובה שני מטרים. ב-1945 צייר ציור בעל מאפיינים דומים ל"גרניקה" בשם "בית המוות" בעקבות הידיעות שהתקבלו בתקופה זו על מוראות מחנות הריכוז שהקימו הנאצים באירופה.

מוזיאון פיקאסו באנטיב שבריביירה הצרפתית

ב-1946 עבר פיקאסו להתגורר עם פרנסואז ז'ילו, ציירת צעירה שהכיר מספר שנים לפני כן, והחל ליצור דיוקנאות וליטוגרפיות שלה. יחסיו עם פרנסואז החלו עוד ב-1943 כאשר הייתה בת עשרים ואחת והוא בן שישים ושתיים. נולדו להם שני ילדים, קלוד (1947) ופאלומה (1949). פיקאסו החל לעבוד במוזיאון של אנטיב שבריביירה הצרפתית, תרם לו תרומות רבות, והמוזיאון שינה את שמו ל"מוזיאון פיקאסו". בשנים 1947–1948 יצר כאלפיים עבודות קרמיקה בסדנת קדרות של ידידיו, בני הזוג ראמיה, בכפר וואלורי בפרובאנס.

בתקופה זו החל פיקאסו להיות מעורב יותר בפעילות פוליטית. עוד ב-1944 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. ב-1948 ביקר בקרקוב ובאושוויץ והשתתף בקונגרס של אינטלקטואלים למען השלום בוורוצלב שבפולין. ב-1949 יצר את הליטוגרפיה הידועה "יונה", שהופיעה על כרזת קונגרס השלום העולמי בפריז. ב-1950 השתתף בוועידת השלום העולמית בשפילד. בשנה זו גם קיבל את פרס השלום על שם לנין. ב-1951, מתוך התנגדותו למלחמת קוריאה, צייר את "טבח בקוריאה", וב-1952 צייר את ציורי הקיר "מלחמה" ו"שלום" שהוצבו ב"מקדש השלום" בכפר וואלורי.

בתחילת שנות ה-50 התערערו יחסיו עם פרנסואז, וב-1954 עבר להתגורר עם ז'קלין רוק, שעבדה לצידו מספר שנים בסדנת הקדרות בוואלורי; הם נישאו ב-1961. ב-1964 פרסמה פרנסואז ספר זכרונות בשם "חיי עם פיקאסו", שהביא למשבר וניתוק מוחלט ביחסיו עם ילדיו מפרנסואז, קלוד ופאלומה.

ב-1955 צילם הבמאי אנרי ז'ורז' קלוזו סרט אודותיו, "תעלומת פיקאסו". בתקופה זו פיקאסו התגורר ועבד בווילה שרכש בקאן, צייר את הסטודיו בו עבד לצד יונים ודיוקנאות של ז'קלין, ויצר פסלי עץ ופסלי ברונזה. ב-1957 יצר סדרת תמונות מפורסמת של כארבעים גרסאות משלו ליצירתו של דייגו ולאסקז מ-1656, "בנות לוויה".

בשנת 1958 יצר את ציור הקיר "נפילתו של איקארוס" עבור בניין אונסק"ו בפריז. הוא רכש את טירת ואוונארג הסמוכה לאקס-אן-פרובאנס, ובה צייר יצירות כגון סדרת גרסאות משלו לציורו של אדואר מאנה מ-1863, "פיקניק על הדשא", ותמונות בעלות תכנים דומים.

ב-1963 נפתח מוזיאון פיקאסו בברצלונה, המכיל עבודות שרבות מהן נתרמו על ידי פיקאסו עצמו. תערוכותיו המשיכו לזכות לפופולריות רבה ברחבי העולם. בשנותיו האחרונות צייר דיוקנאות עצמיים רבים ועסק בנושא האמן ונפשו.

ב-8 באפריל 1973 מת פבלו פיקאסו, בזמן שהוא ואשתו ז'קלין אירחו חברים לארוחת ערב, בעיירה מוז'ין הסמוכה לקאן. מילותיו האחרונות היו: "שתו עבורי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שאיני יכול לשתות יותר". אשתו מנעה מילדיו: פרנסואז, קלוד ופאלומה, להגיע להלוויה. ב-1986, מתוסכלת ובודדה ממותו של פיקאסו, איבדה את עצמה ז'קלין לדעת בירייה והיא בת 59.

תקופות ביצירתו של פיקאסו

Nu couché

Tête de femme

נהוג לחלק את סגנון האמנות של פיקאסו לתקופות. שמות התקופות המאוחרות יותר נתונות למחלוקת, ברם התקופות המקובלות ביותר הן:

• התקופה הכחולה (1901–1904): סגנון ציוריו של פיקאסו השתנה בעקבות התאבדותו של חברו הטוב קרלוס קסאחאמס (Carlos Casagemas). קסאחאמס התאבד בירייה בראשו בעקבות אכזבתו מג'רמיין פישוט (Germaine Pichot) שמאוחר יותר שימשה כאחת המודלים לפיקאסו ביצירה העלמות מאביניון. מותו של קסאחאמס השפיע על פיקאסו מאוד ואת ציוריו באותה תקופה הוא צבע בכחול אשר העיד על בדידות ועצבות שלו כמו הדמויות שבציוריו. ציורו המפורסם מאותה התקופה הוא "המנגן העיוור" משנת 1903. ציור נוסף מתקופה זו הוא הטרגדיה.
• התקופה הוורודה (1905–1907): התקופה הכחולה של פיקאסו פינתה את מקומה לטובת אשה צעירה חדשה, פרננדה אוליבר. פיקאסו התאהב במושא פיסוליו וביטא רגשותיו העזים אליה בציוריו האמנותיים. הוא החל לצייר ציורים יותר שמחים ועליזים שהתבטאו בצבעוניות כתומה וורודה בעיקר. הוא צייר בעיקר נושאי קרקס. ברם תקופה זו לא נמשכה זמן רב כי פיקאסו מצא דרך אחרת לבטא את עצמו בצורה יותר מרגשת, מעניינת ומקורית.
• קוביזם פיסולי/אפריקני (1907–1908): בשלב זה ניכרת מאוד השפעה של "העלמות מאביניון". פיקאסו יוצר שפה חדשה בציור, המשתלבת עם מגמות ההפשטה שהתפתחו באותה העת בציור, בה הוא מפרק את הצורות ומרכיב אותן מחדש על פי דמיונו. בתקופה זו קיימת ההשפעה של פסלים ומסכות אפריקאיות ובשל כך השלב הזה נקרא אפריקני. בנוסף לכך, בציורים מאותה התקופה ישנן איכויות פיסוליות. האובייקטים נראים בחלקם נפחיים, מאסיביים, ותלת־ממדיים.
• קוביזם אנליטי (1909–1910): המילה אנליטי באה מהמילה אנליזה, זאת אומרת ניתוח. הניתוח הוא קוביסטי, כוונתו פירוק. בשלב הזה הפירוק של הצורה ושבירתה נעשה שיטתי יותר, ויחד עם הפירוק קיימת גם הרכבה. "פירוק לקצעים", הפירוק נעשה גם באמצעות הצורה וגם באמצעות הצבע.
• קוביזם סימולטני/הרמטי (1911–1912)
• קוביזם סינתטי (1912–1914): במשך שנים רבות ניסו ציירים רבים לצייר ציורים שיהיו דומים או מאורגנים על פי המציאות הנראית, אך פיקאסו ובראק שינו את פני הדברים.
• הסגנון הסוריאליסטי והקלאסי (מ-1920 ואילך): תקופה של יצירות סוריאליסטיות, חסרות מגבלות ההגיון. כיצירות אחרות בתחום, מטרתן היא לגרום לצופה בתמונה זעזוע ולחצות גבולות מחשבתיים. בשנת 1936 פגש את הצלמת והציירת דורה מאר (תיאודורה מרקוביץ), הוקסם ממנה וצייר אותה בעשרות תמונות עד שנת 1944 שבה נפרדו. נוסף, בתקופה זו פיקאסו צייר את הגרניקה שנחשבת בעיני רבים ליצירת שיא בשפתו החדשה, של פירוק גופים והרכבתם מחדש על פי דמיונו, וכן לסמל כלל אנושי נגד כל המלחמות, והריגת חפים מפשע.

מייסד הקוביזם

פיקאסו החל את דרכו הקוביסטית ב-1906, אחרי התקופה הכחולה והתקופה הוורודה. הציור הקוביסטי הראשון היה, כנראה, "התפוחים" אשר נרכש על ידי גרטרוד שטיין.^{[דרוש מקור]} בין ציוריו באמנות הקוביסטית נמנים הציורים הבאים:

• התפוחים מ-1906. ציור זה היווה קוביזם אנליטי, דהיינו, ציור בו האמן לוקח אובייקט ועושה לו אנליזה צורנית, בהשפעת הפסיכולוגיה המתפתחת באותה תקופה, וחיפושים אחר עומק חדש בכל תחומי האמנות. ציורים נוספים מאותה תקופה ממחישים את הקוביזם ביצירתו.^{[דרוש מקור]}
• העלמות מאביניון (Les Demoiselles d’Avignon) מ-1907 הוא אחד הציורים הקוביסטים הראשונים ומהמפורסמים שבהם. בעיני רבים נחשב הציור לאחד מהחשובים ביותר באמנות המודרנית. רואים בו פירוק של הגוף למשטחים דו-ממדיים, פירוק הפנים והרכבתם מחדש בצורת פרופיל ופרונטלי בו זמנית. יש בו המשך ברור לסזאן, והשפעות ברורות מאמנות אפריקאית.
• אישה עם מניפה (La femme à l’éventail) מ-1908. ניתן לראות השטחה של האשה, פגיעה פרופורציונלית מכוונת, חיפוש אחר הגאומטריה באנטומיה.
• Le Réservoir מ-1909. ניתן לראות את תחילת המעבר לכיוון הסינתזה, נוף של כפר הופך לאוסף צורות גאומטריות דו-ממדיות. הקוביזם הסינתטי לוקח את האובייקט, מפרק אותו לחלוטין, מעביר אותו סינתזה ומרכיב אותו מחדש על הבד, בצבעי מונוכרום ובשטיחות מקסימלית.
• איש עם מקטרת (L’homme à la pipe) מ-1911. פיקאסו שובר את מוסכמות הציור המלבני ומצייר ציור אליפטי על בד מלבני, כמו ציירי ימי הביניים. גם כאן ניתן להבחין בשאריות אדם ששרדו את הסינתזה וזכו להגיע לבד עם מעט דמיון למציאות המשעממת. המקטרת ברורה וגם חתימתו של פיקאסו ברורה.

הדפסים על נייר

במקביל לציור ופיסול פיקאסו עסק מתחילת דרכו ועד מותו ביצירת הדפסים על נייר; בסך הכל ידועים כ-2,400 הדפסים שיצר במשך חייו. בתקופות שונות יצר קשר וחבר למדפיסים שונים ובשיתופי פעולה אלו גם עבר בין טכניקות הדפסה שונות.

סויטת סאלטימבאנק

סדרה של 14 הדפסים מוקדמים שיצר בשנים 5–1904, בשיטת etching, עוסקת בדמויות מהקרקס. ההדפס המפורסם ביותר מסדרה זו הוא Le Repas Frugal.

סויטת וולאר

אסופה של 100 תחריטים של פיקאסו שפורסמה בידי אמברואז וולאר (Ambroise Vollard), בעל גלריה, סוחר אמנות ובעלים של הוצאה לאור הנושאת את שמו. התחריטים נוצרו בין השנים 1930–1937 ובהם מוטיבים קבועים ביצירתו של פיקאסו: הקרקס, מלחמת שוורים, סדנת הפסל, המינוטאור, המינוטאור העיוור וכן שלושה דיוקנאות של וולאר. כ-100 עותקים של האסופה הודפסו אך לא נמכרו היטב בשנים הראשונות. כיום האסופה נחשבת אחת מפסגות העשיה הן של האמן והן של סוחר האמנות הנושאת את שמו.

ליתוגרפיות ולינוקאטס

בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת יצר פיקאסו מאות ליתוגרפיות ו-linocuts מרהיבים בצבעוניותם, תוך הכנסת חידושים טכניים לתהליך היצירה וההדפסה. אחת היצירות הבולטות מתקופה זו היא Figure au corsage rayé, דיוקן של פרנסואז ג'ילו. עבודה בולטת מאותה תקופה היא סדרת השור, מ-1945, המציגה ב-11 ליתוגרפיות את התפתחות דמות השור ומספקת מבט מאלף על תהליך היצירה וההפשטה של האומן.

סויטת 367

בפרץ יצירתי חסר תקדים יצר פיקאסו 367 הדפסים במהלך תקופה של שבעה חודשים ב-1968, כאשר האומן בן 86. הסדרה עוררה סערה בגלל התכנים המאד לא צנועים שלה.

סויטת 156

הושלמה ב-1972, כאשר האומן בן 90, פחות משנה לפני מותו.

הקרמיקה של פיקאסו

העניין של פיקאסו בקרמיקה התעורר לזמן קצר בראשית המאה העשרים אולם עיקר היצירה בקרמיקה וגוף היצירות הרחב בחימר, הכולל אלפי יצירות וסקיצות מהירות, נוצר בין השנים 1945–1973. פיקאסו, אמן בשל ומיומן בשנים אלה, הוקסם מטווח האפשרויות שהחומר פתח בפניו ואכן הוא התנסה בכל סוגי הטיפול בחימר: עבודה עם סוגי חימר שונים, בבניה ובגריעה, בציור ובזיגוג (גלזורה), בסוגי שרפה שונים, ובמנעד עבודות שנע מפיסול בחומר ועד הוספת ציור בקו מהיר על גופי פורצלן מוכנים. נושאי עבודות הקרמיקה הם אותם נושאים קבועים שפיקאסו עבד עימם: מלחמת שוורים, גוף האדם וייצוגיו השונים, יצורים מיתולוגיים כמו המינוטאור והסאטיר, יונים, דגים ועוד. מיומנותו וחוש ההומור שלו ניכרים היטב ביצירות, ובשילוב עם חוש ההמצאה המפותח של האמן נושאות את אותם גופי חומר למעלת אמנות. כיום מוצגות יצירות הקרמיקה של פיקאסו בכל המוזיאונים שמציגים מיצירותיו.

מורשתו

מאחר שלא הותיר צוואה רשומה אחריו, נאבקו ילדיו הלא חוקיים ושניים מנכדיו על זכויותיהם לקבל חלק מן הירושה ואף ניצחו במשפט. רוב נכסיו "הרוחניים" שלא נמכרו, כולל אוסף אמנות מרשים של אומנים שונים, הועברו למדינת צרפת, כתמורה לחובות המיסים שהשאיר אחריו.

אחרי מותו כתב לו פול מקרטני שיר, אחרי שדסטין הופמן התעניין בדרך שבה מקרטני כותב שירים, ופול הוכיח לו שהוא יכול לכתוב שיר על נושא אקראי מהעיתון - במקרה הזה כתבה על מותו של פיקאסו. השיר יצא באלבומו Band on the Run.

בשנת 1996 יצא לאקרנים הסרט "פיקאסו" על תולדות חייו, בכיכובו של אנתוני הופקינס. בשנת 2018 הפיק ערוץ הנשיונאל ג'יאוגרפיק סדרה ביוגרפית בת 10 פרקים על חייו.

ציוריו הם מהיקרים ביותר בעולם ושווים נאמד במיליוני ועשרות מיליוני דולרים ליצירה.

ציורו המפורסם "נער עם מקטרת" נמכר במאי 2004 עבור 104 מיליון דולר, ואילו ציורו "דורה מאר עם חתול" נמכר במאי 2006 עבור 95.2 מיליון דולר. ציורו של פיקאסו "Les femmes d'Alger" (האישה מאלג'יר), השיג שיא חדש למכירתו של ציור כלשהו בעולם (נכון ל-2015) ונמכר בכ-179 מיליון דולר. שיא זה נשבר עם מכירתו של הציור מושיע העולם של לאונרדו דה וינצ'י בשנת 2017.

יצירותיו של פיקאסו מוצגות במוזיאונים רבים ברחבי תבל. שלושה מוזיאונים המוקדשים רק ליצירותיו הם מוזיאון פיקאסו בפריז, מוזיאון פיקאסו בברצלונה ומוזיאון פיקאסו באנטיב.

לקריאה נוספת

• ראסל מרטין, מלחמתו של פיקאסו, הוצאת אופוס, 2004. סיפור יצירתו הנודעת של פיקאסו, "גרניקה" (הספר בקטלוג ULI)
• פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק: החיים עם פיקאסו. הוצאת דולפין, 1968 (הספר בקטלוג ULI)
• פבלו פיקאסו 1881–1973: גאון המאה, מאת: אינגו ולתר, הוצאת ספרי טאשן
• אריאנה סטסינופולוס הפינגטון: פיקאסו יוצר ומשחית, הוצאת כתר, ירושלים 1988 תרגום: מיכאל אביב (הספר בקטלוג ULI)
• Picasso 347, Random House/Maecenas Press 1970 (אנגלית)

ספרות ילדים ונוער

• טרו קלי, מי היה פבלו פיקאסו?, הוצאת שוקן, תשע"ד 2014 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אלי שאלתיאל, ידיו הא-לוהיות, באתר הארץ, 3 בפברואר 2008
• קרול פוגל, הניו יורק טיימס, עכבר העיר אונליין, דיוקן עצמי עם פיקאסו, באתר הארץ, 5 באפריל 2009
• משה גלעד, בדרכו של פיקאסו, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2012
• משה גלעד, האם הפופולריות של פיקאסו הופכת אותו למאוס?, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2016
• פיקאסו בן שמונים, 1961, ארכיון הסרטונים של AP
• תערוכת פיקאסו בתל אביב, 1965, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• פבלו פיקאסו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פבלו פיקאסו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• פבלו פיקאסו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פבלו פיקסו (1881-1973), דף שער בספרייה הלאומית
• גבי לוין, פיקאסו, ארבע השנים האחרונות - תערוכה, באתר הארץ, 23 במאי 2023

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פבלו פיקאסו39650685Q5593