פוליטיקה של מצרים
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ערך זה דורש השלמת מידע.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ערך זה דורש השלמת מידע. |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של מצרים |
|
מצרים היא רפובליקה נשיאותית. בראש המדינה עומד נשיא מצרים הנבחר אחת ל-4 שנים בבחירות ישירות. תחת הנשיא פועל הפרלמנט הנבחר בבחירות נפרדות אחת ל-5 שנים והוא מורכב משני בתים, עליון הסנטט המצרי המשמש כגוף המיעץ לנשיא ותחתון אשר נקרא אספת העם.
מצרים המודרנית הקדם רפובליקאית
מצרים המודרנית נוסדה ב-1805 עם מינויו של מוחמד עלי לואלי של מצרים במקומו של השליט הקודם מטעם האימפריה העות'מאנית חורשיט אהמט פאשא, המינוי נתקבל בפירמאן עליו חתם סלים השלישי כשנתיים לפני הדחתו על ידי היניצ'רים ובן דודו מוסטפא הרביעי. משלב זה מתחלקת מצרים למספר תקופות כשהראשונה בהן היא שושלת מוחמד עלי, בתחילת תקופה זו היה מוחמד עלי וסאל אך עד מהרה מרד בשלטון המרכזי של האימפריה והמדינה תפקדה כעצמאית.
בתקופת השושלת גם שונתה הגדרת השליט לח'דיו, שינוי זה ביטא את מעמדו של השליט והשושלת בעייני האימפריה העות'מאנית. התקופה השנייה היא תקופת ח'דיוות מצרים , בתקופה זו אשר הייתה גם היא תחת שושלת מוחמד עלי, הוקמו ממשלה ופרלמנט והואצו תהליכים של קשרי חוץ עם צרפת ובריטניה.
התקופה השלישית היא תקופת סולטנות מצרים, תקופה זו החלה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר הח'דיו של מצרים עבאס חלמי השני צידד באימפריה העות'מאנית כחלק ממעצמות המרכז ובריטניה הודיעה כי מצרים היא מעתה מדינת חסות של האימפריה הבריטית. בשלב זה הודח עבסא חלימי השני ונוסדה סולטנות מצרים בראשה עמד הסולטן חוסיין כאמל ששלט עתה במצרים ובסודאן.
התקופה הבאה היא תקופת המלוכה. בעקבות מהומות 1919 במצרים הכירה בריטניה בעצמאותה של מצרים והסולטן המכהן פואד הראשון הפך למלך הראשון של ממלכת מצרים.ב-19 באפריל 1922 אושרה חוקה חדשה ובהמשך החודש הוכרז על בחירות לפרלמנט בן שני בתים. הבחירת שנערכו לבסוף ב-12 בינואר 1924 הסתיימו בניצחון מפלגת הופד בראשות סעד זע'לול אשר זכתה להקים את ממשלתה העצמאית הראשונה של מצרים. עיקר הכוח הפוליטי נותר בידי המלך, אשר היה בעל זכות וטו על חוקים חדשים ויכולת למנות בעצמו חלק מחברי הפרלמנט.
הממלכה הייתה בתחילתה עצמאית רק להלכה, משום שלמעשה הבריטים שלטו במדינה, ורק בשנת 1936 נחתם ההסכם האנגלו-מצרי שהסדיר את סיום הכיבוש האנגלי במצרים, את נסיגת הכוחות הבריטים ממצרים, ואת היחסים בין שתי המדינות בהקשר של יחסי החוץ, וניהול סודאן ותעלת סואץ.
התקופה הבאה היא תקופת הרפובליקה הערבית שלאחר מהפכת הקצינים החופשיים. השלטון הוגדר כרפובליקה אך בפועל הייתה תקופה של משטר של שליט יחיד.
תקופת הרפובליקה
רפובליקת מצרים (1953–1958) והרפובליקה הערבית המאוחדת (1958–1971)
מצרים הפכה באופן רשמי לרפובליקה לא מלוכנית בשנת 1953, אך בדומה לשאר מדינות ערב השלטון המלוכני הוחלף במשטר נשיאותי של העומד בראש המפלגה השלטת.
שלטון מוחמד נגיב
לאחר הכרזת מצרים כרפובליקה ביוני 1953, מונה מוחמד נגיב כנשיאה הראשון. אולם, עד מהרה התגלעו מחלוקות בין הנשיא לבין סגנו, גמאל עבד אל נאצר. נגיב רצה להמשיך את המסגרת הפרלמנטרית הרב-מפלגתית של מצרים ולאפשר פעילות פוליטית, ולעומתו נאצר רצה לחסל את המפלגתיות וליצור ממשל אוטוקרטי חזק. לאחר שנאצר כפה את הוצאת ארגון האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, למורת רוחו של נגיב, התפטר הנשיא מכל תפקידיו ב-24 בפברואר 1954. נגיב התבקש לחזור לתפקידיו חודש מאוחר יותר, בסיוע קואליציה פוליטית מקרב מעמד הביניים. אולם צעד זה התפרש כאגרסיבי מצד הקצינים המהפכנים, שהתגבשו סביב נאצר וכפו את מינויו לראשות הממשלה באפריל 1954 במקומו של נגיב, שנותר בתפקיד הנשיאות בלבד. לאחר ניסיון התנקשות בנאצר בידי האחים המוסלמים באוקטובר 1954 הואשם נגיב בבגידה ובקשירת קשר. הוא הודח מתפקידו ב-14 בנובמבר 1954. אף שנאצר שלט עתה ביד רמה במצרים, תפקיד הנשיא נותר בלתי מאויש עד ליוני 1956, אז הוא נבחר כמועמד יחיד לתפקיד.
שלטון נאצר
ב"בחירות" שנערכו שנתיים לאחר הדחת נגיב היה נאצר המועמד היחיד, ונבחר לנשיא מצרים. הוא חוקק את חוק החירום במצרים אשר היה בתוקף עשרות שנים. תפיסת עולמו היתה הנאצריזם. הוא שאף לפאן-ערביות והקים את הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה את מצרים וסוריה. היא התפרקה כאשר סוריה פרשה בעקבות הפיכה בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971. במהלך שנות קיומה הייתה גם באיחוד קונפדרטיבי עם צפון תימן.
הרפובליקה הערבית של מצרים (1971 ואילך)
שלטון סאדאת
לאחר שנאצר מת ב-1970, ירש אנואר סאדאת את מקומו כנשיא, לאחר שמועמדותו אושרה במשאל עם (משאל עם נוסף נערך בשנת 1976).
בשנת 1975 התיר סאדאת את התגבשותם של "זרמים" מאורגנים בתוך מפלגת השלטון, והחל מסוף שנת 1976 הותרה פעילותן של מפלגות ממוסדות במצרים. תחילה כונו צעדים אלו "מהפכה מתקנת", ונעשו בשם הנאצריזם ומהפכת 1952; אולם עם הזמן הותר למתוח ביקורת גלויה על משטרו של נאצר, ורבים מ"פשעיו" נחשפו. ב-1978 ייסד סאדאת מפלגה ממלכתית חדשה: המפלגה הלאומית דמוקרטית, שלתוכה מוזגה למעשה המפלגה הקודמת - האיחוד הערבי הסוציאליסטי.
שלטונו התמודד עם הנאצריסטים הוותיקים ואנשי השמאל במפלגתו ועם האיסלאמיסטים מחוץ לה. בשנת 1981 נרצח בהתנקשות בידי אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי.
שלטון מובארכ
חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מאז 14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובארכ הוא מנהיג המפלגה הלאומית הדמוקרטית שהנהיגה את מצרים החל מ־1978. למרות החרם שהליגה הערבית הטילה על מצרים בעקבות חתימתה על הסכם השלום בין ישראל למצרים, הרי שמשרדיה הקבועים של הליגה חזרו ב-1990 לקהיר.
במצרים מתקיימות בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות אדם בינלאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי. כחלק מדאגה זו, באפריל 2007, פרסם ארגון אמנסטי דו"ח על פיו במצרים קיימים עינויים בבתי הכלא בהם כלואים מתנגדי המשטר. למעשה, הבחירות במצרים אינן חופשיות, והן בנויות כך שהמפלגה השלטת תנצח בכל מקרה. למרות זאת, רפורמות דמוקרטיות שנעשו עקב הלחץ האמריקני לדמוקרטיזציה בשנים 2003 ו-2004, גרמו לכניסתם של חברי פרלמנט שלא מהמפלגה השלטת (בעיקר מהאחים המוסלמים), לפרלמנט המצרי בתור עצמאיים.
התרופפות הלחץ האמריקני, בעקבות שקיעתה בעיראק והזדקקותה לסיוע מצד מצרים בתיווך עם חמא"ס, והצורך ליצירת חזית ערבית מאוחדת נגד תוכנית הגרעין האיראנית גרמו למובארכ להפסיק בצעדיו לדמוקרטיזציה, ולגבש רפורמות מרחיקות לכת שאמורות להבטיח את יציבות שלטון מפלגתו. באופן זה, הוכנסו במרץ 2007 34 תיקונים לחוקה המצרית, המחזקים את מעמדו של מובארכ ומגבירים את האפשרות שלו להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך בה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קובעים כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה, כלומר, חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג עד כה. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר המצרי, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה והתיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים מהמצביעים.[1] לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק שישה אחוזים מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו. לאחר פרסום התוצאות, הודיעו שופטים בכירים במצרים כי הם לא יגבו את התיקונים החדשים בחוקה.
אחרי תום שלטון מובארכ
ב-25 בינואר 2011 החלו הפגנות ענק במצרים שבעקבותיהן ב-11 בפברואר 2011 מובארק התפטר והותיר את השלטון בידי הצבא. ב-21 ביוני 2012 התקיימו הבחירות לנשיאות שבהן מועמד האחים המוסלמים מוחמד מורסי ניצח. הבחירות לנשיאות מצרים בשנת 2012 נחשבו הבחירות החופשיות הראשונות לנשיאות מצרים. בעקבות כוונתו לפרסם חוקה שנתפסה בעיני רבים כלא דמוקרטית החלו הפגנות נוספות שבעקבותיהן הצבא תפס בשנית את השלטון.
מורסי הודח בהפיכה צבאית ב-2013 שאותה הנהיג הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי. כנשיא זמני של מצרים מונה ראש בית הדין החוקתי. בינואר 2014 התקיים משאל עם על חוקה חדשה. א-סיסי התפטר מתפקיד שר ההגנה ולאחר בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מצרים. הבחירות לנשיאות התקיימו בשנת 2014 והגנרל סיסי רץ כמועמד עצמאי. תנועת "האחים המוסלמים" ותומכיה, כמו גם תנועת הנוער של ה-6 באפריל החילונית (שהיו שותפים להפגנות והמהפכה כנגד מובארק), החרימו את ההצבעה, והדבר הפחית את שיעורי ההצבעה. גם הבחירות לנשיאות מצרים בשנת 2018 הסתיימו בניצחון מוחץ של א-סיסי, אשר התמודד רק מול יריב שהילל את שלטונו לאחר פרישת המועמדים האחרים מסיבות שונות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אמיר אורן, המכסה פוחד מהסיר, באתר הארץ, מאמר על דעת הקהל המצרית ביחס לישראל מול עמדת המשטר.
- צבי בראל, בעקבות המשבר הכלכלי שיעור העוני במצרים גדל, ומאיים על יציבות המשטר, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2009
הערות שוליים
- ^ רועי נחמיאס והסוכנויות, מצרים: משאל העם עבר, השופטים דחו התוצאות, באתר ynet, 27 במרץ 2007
