סעד זע'לול
 | |
| לידה |
1859 מחוז כפר א שיח', האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
23 באוגוסט 1927 (בגיל 68 בערך) קהיר, ממלכת מצרים  |
| מדינה |
ממלכת מצרים |
| עיסוק |
משפטן מהפכן מדינאי |
| מפלגה | מפלגת אל-ופד |
| בת זוג | צאפיה זע'לול |
| ראש ממשלת מצרים (1924) | |
סעד זע'לול (בערבית: سعد زغلول; 1859 – 23 באוגוסט 1927) היה מדינאי ומהפכן מצרי אשר הוביל את המאבק למען עצמאות מצרים כנגד הכיבוש הבריטי בשם תנועת הלאומיות המצרית. מנהיגה הראשון של מפלגת אל-ופד המצרית, וראש ממשלת מצרים הראשון. כמו כן, זע'לול היה חבר במסדר הבונים החופשיים[1].
ראשית חייו
סעד זע'לול נולד למשפחה אמידה של חקלאים בעלי אדמות בכפר איביאנה שבדלתה של הנילוס. אביו שימש בתפקיד ראש הכפר, תפקיד שהקנה למשפחתו חשיבות רבה בפוליטיקה המקומית. גם הייחוס של אמו היה בעל חשיבות חברתית, שכן היא הגיעה ממשפחה שחבריה נשאו במשרות מנהלתיות החל מתקופתו של מוחמד עלי. באזור בו גדל זע'לול לא היו בתי ספר מודרניים, ולכן הוא פנה לחינוך המסורתי. את המשך לימודיו הגבוהים הוא המשיך באוניברסיטת "אל אזהר" בקהיר, אליה הצטרף בשנת 1871. במהלך תקופת לימודיו פגש שניים מהאישים החשובים במצרים של תקופתו אשר לימדו באל-אזהר, ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדו, אשר עתידים להשפיע רבות על המשך דרכו הפוליטית. במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 זע'לול השתתף בעריכת ה"אג'יפשין גאזט", העיתון הרשמי של הממשלה, לצד עבודתו בתפקידים מנהלתיים אחרים. בשנת 1882, בתקופה הסוערת טרם אירועי "מרד עוראבי", עבד זע'לול לצידו של מוחמד עבדו במסגרת עריכת העיתון ה"אג'יפשין גאזט". כאשר הבריטים השתלטו על מצרים הוא נעצר באמתלה של השתייכות לארגון טרוריסטי. זע'לול הצליח להינצל ממאסר ארוך או הוצאה להורג מה שהוביל לאמץ דרך חדשה ובטוחה יותר לפעילות, לימוד משפטים בצרפת וחזרה למצרים עם תום הלימודים. בשנת 1892 נתמנה זע'לול לשופט בבית הדין לערעורים. הוא עבד לצידם של קאסם אמין ואחמד לוטפי א-סייד. במסגרת עבודתו פעל למען החדרה של ערכים מודרניים למקצוע הפרקליטות, לבתי הדין השרעיים וכלל המנהל המשפטי ברוח "המודרניזם האסלאמי" פרי הגותם של ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדו. במשך השנים הוא הותיר רושם חיובי ביכולותיו המנהלתיות ובאופן התנהגותו[2].
פעילותו הציבורית הטרום-מהפכנית
בשנת 1906 נשא סעד לאשה את צאפיה, בתו של ראש הממשלה המצרי באותם ימים, מוסטפא פהמי פאשא, שהיה ידוע בעמדותיו הפרו-בריטיות. דרך הנישואים הצליח זע'לול לקרב עצמו לא רק לחצר הח'דיו ולאליטה השולטת המצרית, אלא גם לנציב הבריטי באותו הזמן, הלורד קרומר. זע'לול שמר בין היתר על קשר טוב עם הנסיך המצרי נאזלי פאזיל, ועם אנשי מפתח במנגנון השלטוני הבריטי במצרים. ניתן להניח כי המפגש הראשון בין זע'לול לבין הלורד קרומר התקיים במסגרת מפגשים בבתי הנסיכים, אליהם הוזמנו שני אישים אלו כאורחים. קרומר התרשם מסעד זע'לול והניע את הח'דיו עבאס חלמי השני למנות את זע'לול לתפקיד שר החינוך בשנת 1906. קרומר תיאר את זע'לול כ"לא רק האדם הראוי והמוכשר, אלא גם המצרי החזק ביותר עמו יצא לי להתמודד עד עתה". בכך ניסה להוביל למינוי אדם מצרי לתפקיד משמעותי בשאיפה להוביל לרפורמות במצרים. לזע'לול לא היה קל בתפקידו כשר חינוך מכיוון שכל המערכת הייתה זקוקה לשינוי מהפכני, מצב החינוך במצרים היה ירוד ובאותה שעה לא היה נראה שמתוך מערכת חינוך זו עתיד לצמוח דור חדש של מנהיגים מקומיים[3].
זע'לול היה ממונה על תיק החינוך במשך ארבע שנים ועל אף העובדה שהח'דיו עבאס חלמי השני מעולם לא חיבב אותו, הוא הצליח והעלה את מספר בתי הספר במדינה. הוא ערך מספר רפורמות חשובות במערכת החינוך וביניהן החלפת שפת הלימוד במערכת החינוך לערבית (עד אז השפה המרכזית הייתה אנגלית). ההצלחה המשמעותית שלו בתפקיד הייתה בכך שלראשונה הצליח שר מצרי להכפיף את הסמכות שלו על נציגי השלטון הבריטי שהעריכו את אופן התנהלותו. כתוצאה מהצלחתו בתפקיד שר החינוך זכה זע'לול בשנת 1910 לקידום ומונה לשר המשפטים. לאחר עזיבתו של הלורד קרומר את תפקידו, התקשה זע'לול לעבוד בממשלה עקב יחסיו הרעועים עם ממשיכיו של קרומר, אלדון גורסט (כיהן בתפקיד בשנים 1907–1911), והלורד קיצ'נר (כיהן בתפקיד בשנים 1911–1914), ולכן הגיש את התפטרותו מהתפקיד בשנת 1913. במהלך כהונתו כשר המשפטים התמקד זע'לול בשיפור הרמה המקצועית של עורכי הדין המקצועיים ובין היתר עמד בראש הקבוצה שייסדה את אגודת עורכי הדין. לאורך כהונתו כשר החינוך והמשפטים זע'לול דאג לבנות לעצמו תדמית ציבורית חזקה למדי[4].
המאבק למען עצמאות מצרים
.jpg)
לאחר התפטרותו מתפקיד שר המשפטים הציג זע'לול את מועמדותו לאספה המחוקקת המצרית מטעם מחוז קהיר. לקהל המצביעים הבטיח שבמידה וייבחר הוא יתמקד וייאבק לשינויים בארבעה תחומים עיקריים: מאבק למען רפורמה משפטית, מאבק למען רפורמה חינוכית, מאבק למען רפורמה מוניציפלית בעיר קהיר וקידום רפורמות חקלאיות[5]. מעל הכל זע'לול שאף לקדם את רעיון העצמאות המצרית, תוך מתן דגש נרחב יותר לממשלה עממית במצרים. חתנו מוסטפא פהמי פאשא המליץ לו לוותר על התמודדותו בבחירות אלו, וכך המליצו לו גם חלק מחבריו, בטענה שהמעורבות של הח'דיו ושל הלורד קיצ'נר באספה המחוקקת היא חזקה ובנסיבות אלו יהיה קשה לו לפעול ולהצליח, אך זע'לול לא נרתע מכך, נבחר ברוב מכובד שנשען בעיקר על בני הדור הצעיר במצרים, וביסס עצמו כראש האופוזיציה של האספה המחוקקת. מכס תפקידו הפך זע'לול לאחד החברים המשפיעים ביותר באספה, השמיע ביקורת על תפקודה של הממשלה המצרית, וביסס את התנגדותו לנוכחות הבריטית על אדמת מצרים[6].
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 החליטה בריטניה לפרק את האספה, ולהכריז על מצרים כשטח חסות, או פרוטקטורט בריטי. הח'דיו החדש פואד הראשון בקש בשנת 1917 למנות את זע'לול יחד עם עבד אל-עזיז פהמי לתפקידי שרים, אך מי שהתנגדו למינוי של אלה באותם ימים היו אנשי הממשלה הבריטים. זע'לול המשיך לפעול מאחורי הקלעים וניכר היה שהוא פועל באופן עצמאי עם נטייה לכיוון האופוזיציה. עם תום המלחמה פנה זע'לול יחד עם אישים שונים לנציב העליון הבריטי רג'ינלד וינגייט בדרישה לעצמאות שלמה למצרים. בפועל שאף זע'לול, שלא נשא אז תפקיד רשמי במערכת הפוליטית המצרית, להוביל להקמת משלחת מצרית שתצא למסע בבריטניה ושם תציג דרישה לעצמאות מלאה או לפחות להביא ליותר חופש פעולה מצרי במסגרת שלטון הפרוטקטורט. מעבר לכך, מטרתה של קבוצה זו היה להצטרף לשיחות הנערכות בורסאי, פריז ושם להציג בפני ועידת השלום את הדרישות המצריות. את אירוע זה ניתן לסמל כצעד ראשון לקראת הקמתה של "מפלגת אל-ופד" (המשלחת בערבית). המשלחת בראשו של זע'לול הסתמכה בטיעונה לעצמאות על מסמך "14 הנקודות" של הנשיא האמריקאי וודרו וילסון, בו הגדיר הנשיא את הזכות ל"הגדרה עצמית" של המדינות השונות. זע'לול הפנה את בקשתו לווינגייט, אך זה סירב בתוקף לבקשה. סירוב זה הניע את הלאומיים המצריים להתחיל ולנסות לפעול והקריירה של סעד זע'לול עד לשלב זה שכנעה אותם להאמין שהוא הנכון והראוי לשמש כדובר וכנציג מבחינתם. כעת המטרה הופנתה לכיוון של עצמאות לאומית ורעיון זה החל להיות מופץ בכל רחבי המדינה דרך פרסום של עלונים סודיים. שאיפתם של זע'לול ואנשיו הייתה שיינתן להם המנדט לייצג את מצרים בפני גורמים חיצוניים[7].
בנובמבר 1918 הוקמה "מפלגת אל-ופד". מפלגה זו הייתה ממשיכת דרכה של "מפלגת האומה", מפלגה שייצגה את משנתו של אחמד לוטפי א-סייד ודברה על הנאמנות למולדת המצרית. בשנים הראשונות לארגונה, הושפעה המפלגה מאירועי המלחמה וניכר היה שהיא מהווה גורם המקשר בין הדור הישן לבין הדור הצעיר שכבר היה מספיק מבוגר להעריך את פועלו של זע'לול. האטרקציה והכוח של מפלגה זו נבעו לא מעט מאישיותו של זע'לול ומעבר לכך המפלגה הצליחה מעצם ייצוגה קבוצות רבות בחברה המצרית. החוקה הראשונה של מפלגת הוופד הצהירה שה"וופד שואבת את כוחה מתוך רצונם של האנשים במצרים להביע עצמם, אם ישירות או אם באמצעות נציגיהם וזאת אל מול הגופים הפועלים". הבריטים אפשרו לבסוף יציאה של משלחת מצרית ממשלתית ללונדון, אך רק לא בראשות זע'לול והוופד. נציגי הוופד ראו בכך התערבות ותחבולה לא ראויה של בריטניה בניסיונותיהם להציג את הבקשות של מצרים, וכעת החלו להחריף היחסים בין אנשי הוופד לבין השלטונות הבריטיים. זע'לול ואנשיו הוזהרו שבמידה ויפעלו אל מול הפרוטקטורט פעילותם עלולה להיפגע, אנשי הוופד לא אהבו את האיום שהושמע כלפיהם וניסו להתלונן על כך בפנייה לראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג', אך זה לא עזר. המשטר הצבאי הבריטי היה נחוש ברצונו למנוע את פעילות הוופד וכתוצאה מכך, ב-8 במרץ 1919 הוחלט על מעצר של זע'לול ושותפיו לופד והגלייתם לאי מלטה. עוד לפני שהוחלט על מעצרם הכירו זע'לול ואנשיו באפשרות שדבר מסוג זה עלול לקרות, ולכן הם ארגנו לעצמם קבוצה של מחליפים ותומכים למקרה שמעצר ייצא לפועל. זע'לול הצליח להשיג לעצמו מעגל נרחב של תומכים וכוחו ניכר באזורים נרחבים במצרים. ההחלטה להגלות את זע'לול והאחרים הספיקה ללאומים המצריים על מנת להביע את התנגדותם לנעשה והובילה אותם להתחיל במחאה המונית הידועה במצרים כמאורעות 1919 או "מהפכת 1919"[8].
מאורעות אלו כללו שורה של אירועים אלימים והתפרעויות בקהיר, אלכסנדריה וערים מרכזיות נוספות כמו גם פגיעה בתשתיות ואף פגיעה בחיי אדם בריטים. הנציב וינגייט שהה באותו הזמן בלונדון, אך האירועים חייבו את תגובתם של ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' ושר החוץ שלו ארתור ג'יימס בלפור. אלה החליטו על מינויו של הגנרל אדמונד אלנבי לנציב העליון במצרים על מנת שישיב את השקט לאזור. בנוסף על כך הסיר בלפור את התנגדותו לשילובו של זע'לול במשא ומתן עתידי אל מול מצרים וזה שוחרר מגלותו ופנה לפעילות בפריז. חרף השאיפה הבריטית להפסקת האלימות, זו לא פסקה והאירועים הקשים נמשכו, הבריטים שלחו למצרים ועדת חקירה לבדיקת האירועים ובראשה עמד הלורד מילנר. ועדה זו שהתה במצרים למשך שלושה חודשים ואחת מהמסקנות הבולטות אליהן היא הגיעה, שעל אף ישיבתו בפריז, לא ניתן להגיע להסכם עם המצרים ללא נוכחותו של זע'לול. המשלחת בראשות מילנר הבינה את הצורך לדיון עם זע'לול ואנשיו, ולכן ארגנה מפגש עמו בלונדון בקיץ 1920. מילנר וזע'לול הגיעו לאיזשהו מסמך הבנות, שהשלטון הבריטי הודיע שהוא אינו מחייב אותו, לגבי ההכרה של בריטניה בחלק מזכויותיהם של המצרים. זע'לול האמין שהוופד מייצגים בצורה הטובה ביותר את דעת הקהל המצרית, ולכן אלו מצידם צריכים להאמין בופד ולאפשר למפלגה לפעול. זע'לול ותומכיו הגדירו את מטרתם והיא ששום דבר מלבד השגת עצמאות מלאה למצרים לא יספק אותם ועל מנת שזה יקרה, צריכים להתקיים שלושה תנאים: אחדות לאומית, ביטחון מלא בופד וגמישות פוליטית מצידו של הוופד.
השיחות בין זע'לול למילנר היה מאוד משמעותיות במסגרת התפתחותה של התנועה הלאומית. על פניו נראה היה שבקרב חברי הוופד שוררת הרמוניה, אך זע'לול חשש שקצב איטי של שיחות, כפי שהתקיים באותם ימים עלול לפעול לטובתה של בריטניה ולפגוע באחדותה של האומה. היו לו הסתייגויות לחלק מהעמדות שהוצגו בפניו והוא לא קבל את העמדה הפשרנית שקבלו על עצמם חלק מהמצרים. הוא טען שפשרנות עלולה לפגוע בנכונות הבריטית לקבל את עמדתה של מצרים. אפשר לומר שהשיחות בין מילנר לזע'לול חיזקו את מעמדו של השני כנציג בכיר של מצרים יחד עם ההכרה הבריטית למנהיגותו. השיחות הללו גרמו לפיצול בופד, שכן זע'לול הבין במהלכן את הצורך של מצרים להתפשר בחלק מעמדותיה, אך ככל שהשיחות התקדמו הוא הבין שלא ניתן יהיה להגיע לעצמאות מוחלטת ואפילו לא לעצמאות שלמה בעניינים פנימיים. זע'לול החל להבין שהאנשים סביבו, בתוך מפלגתו מוכנים להגיע לפשרות קיצוניות יותר מאלו שהוא רצה, אך המשיך בקיום השיחות, כאשר הוא ומילנר הגיעו לסוג של פשרה שדיברה על עצמאות פורמלית למצרים, בשעה שיחסים אנגלו-מצריים ימשיכו להתקיים כמו גם המשך נוכחות והשפעה מצד הבריטים בשלל נושאים כגון נוכחות צבא בריטי במצרים והשפעה כלכלית ושיפוטית על הנעשה במדינה. זע'לול לא התלהב יתר על המידה מההסכם אליו הגיעו והוא טען שעל מנת לאשר הסכם זה עליו לפנות לתושבי מצרים עצמה. לבסוף יצא זע'לול לצרפת עם הסכם הפשרה, שסך הכול כולל ויתורים מצד מילנר וכמעט ולא כולל שום התחייבות מצידו. זע'לול האמין שאם הוא יצליח לצייר עצמו כמנהיג הבלעדי והחזק מטעם המצרים, תהיה בידיו האפשרות להשיג תנאים טובים יותר. את עושי דבריו הוא שלח להתייעצויות במצרים, תוך זה שהוא מצרף להם מכתב סודי המופנה לתומכיו השונים בתוך מצרים. כאשר שב זע'לול הוא זכה לקבל פנים אוהדת ביותר, כזו שהראתה שלא מעט מצרים תומכים בו ורואים בו כמנהיגם. זע'לול נשא נאום ובו הגדיר את מטרת העל של כל שיחות עתידיות וזה סילוקו של משטר הפרוטקטורט ממצרים. לכך הוסיף זע'לול את הצורך להשיג עצמאות גם על הנעשה ביחסי החוץ וגם על הנעשה בתוך מצרים כמו גם הצורך שהוופד יוסמך לקדם את ענייניה של מצרים[9].
בעקבות התמשכות האירועים האלימים והשביתות במצרים החליט הנציב העליון אלנבי לקחת פיקוד על הנעשה במצרים, ויחד עם יועציו העביר אלנבי ללונדון את עמדתו שלפיה יש להכיר בעיקרון של עצמאות מצרים כי אם לא עלולה לפרוץ במצרים מהפכה רצינית. אלנבי החליט להזהיר את זע'לול ושמונה מחבריו לופד שלא ינסו להלהיט את היצרים בקרב האוכלוסייה המצרית. אלנבי אף קרא לזע'לול לצאת ולהפסיק לפעול מתוך קהיר. זע'לול ענה לו שמה שמניע אותו בפעילותו זה הרצון להוביל לעצמאותה של מצרים ואנשי מצרים מצפים ממנו לפעול ולהיאבק למענם, ולכן מלבד דרישה לכך מטעם האומה המצרית, דבר לא יגרום לו להפסיק את פעילותו. אלנבי ואנשי ממשל בריטים שונים הבינו את הכוח הציבורי הגדול בו מחזיק זע'לול. כתוצאה מכך הוחלט שוב לאסור ולהגלות את זע'לול מהמדינה, הפעם לאיי סיישל. אלנבי ניסה להגיע לאיזושהי פשרה ולנסות למנות ראש ממשלה שלא מתוך מפלגת הוופד. בצורה זו האמין אלנבי יתאפשר לבריטניה להכיר בעצמאותה של מצרים ולעזור לה ליצור את חוקת המדינה. עם זאת, ההחלטה להגלות את זע'לול לא נתקבלה בשתיקה על ידי האוכלוסייה המצרית. בערים הגדולות ואף באזורי הפרובינציה החלו התנגשויות אלימות אל מול המשטרה. מעבר לכך, אישים שונים שלאורך התקופה האחרונה לא הסכימו עם כל מעשיו של זע'לול ואף עזבו את הוופד, החליטו לחזור בהם ולהצטרף מחדש לפעילות במפלגה[10].
ב-28 בפברואר 1922 הכריזה בריטניה באופן חד צדדי על עצמאותה של מצרים תוך השארת אחריות והתערבות בריטית בארבעה נושאים: הבטחת ביטחון וחופש תנועתה של האימפריה הבריטית בתוך מצרים, ההגנה על מצרים מפני איומים מבחוץ תישאר בידיה של בריטניה, בריטניה תהיה אחראית על מעמדם של המיעוטים והזרים ומעמדה של סודאן יוסדר בשלב מאוחר יותר. כאשר בתקופה זו זע'לול נמצא עדיין בגלותו. הוא שב למצרים רק לאחר שנה וחצי ב-17 בספטמבר 1923. כאשר שב זע'לול למצרים הוא זכה פעם נוספת לקבלת פנים חמה מצד האוכלוסייה המצרית. אי הסדר ואי השקט שאפיינו את מצרים לאורך התקופה האחרונה כמעט ונעלמו. למצרים הייתה חוקה חדשה והמדינה נערכה לקראת קיומה של מערכת בחירות. מפלגת הוופד קבלה בחזרה את מנהיגה הגולה זע'לול והייתה יכולה להכין את עצמה ואת קמפיין הבחירות שלה. במהלך הבחירות הראשונות שנערכו במצרים העצמאית בינואר 1924 הצליחה מפלגת הוופד לסחוף אחריה חלקים גדולים מכלל אוכלוסייתה של מצרים. כאשר נספרו הקולות התברר הישגה הגדול של המפלגה והמנהיג העומד בראשה, המפלגה הוכיחה את אחדותה וכוחה והצליחה לזכות ברוב של 190 מתוך 214 המושבים בפרלמנט[11].
אפשר לראות בניצחונה הגדול של מפלגת הוופד תוצאה של מוטיבציה וההתלהבות, של קמפיין מוצלח ושל יכולת ארגון הראויה למופת, אבל אין ספק שלזע'לול עצמו היה חלק גדול בניצחון הוופד. כעת, זע'לול היה מודע וזהיר יותר להבדלים הקיימים בין הנפשות הפועלות במצרים ועשה הכול על מנת לא להגיד דברים שעלולים להישמע כמו התרסה כנגד המלך או כנגד בריטניה. ניכר היה שהאופי של זע'לול והפופולריות הרבה בה הוא זכה יאפשרו לו להתמודד עם המשימה הלא פשוטה המוטלת על כתפיו. זע'לול לאורך השנים הצטייר כדמות מאוד אנושית, אחד שיודע ליהנות מהחיים ואחד שיודע לקחת סיכונים, אך מבלי לאבד את הראש. נראה היה שזע'לול הוא האיש המתאים לפעול למען מצרים. ביתו ובני משפחתו מייצגים כראוי את האומה המצרית וזע'לול תמיד השתדל לדבר בשפה שתתאים לכלל האזרחים. ב-27 בינואר 1924 המלך פואד הראשון הטיל על סעד זע'לול את מלאכת הרכבת הממשלה[12].
כהונתו כראש ממשלת מצרים
כאשר התמנה זע'לול לראש הממשלה במצרים עלתה בבריטניה לשלטון לראשונה מפלגת הלייבור ולתפקיד ראש הממשלה התמנה רמזי מקדונלד, זע'לול קיווה שהעבודה מול הממשלה החדשה תהיה מוצלחת יותר מההתמודדות שלו מול הפוליטיקאים הבריטים בעבר. אחת מנקודות המחלוקת הבולטות בין הבריטים לבין זע'לול והמצרים הייתה בשאלת הנוכחות הבריטית באזור תעלת סואץ ובנושא של סודאן. זע'לול התנגד לנוכחות הבריטית בתעלת סואץ וכאשר התרחשו האירועים האלימים בסודאן ביוני 1924 הוא סירב לקבל את האחריות לכך. זע'לול הציע שהצבא המצרי הוא שיגן על תעלת סואץ ואם יהיה זקוק לעזרה, הוא ייפנה לבריטניה בקריאה להתערבותה. הצעה זו לא זכתה לתשובה חיובית מצידה של בריטניה. בריטניה לא הייתה מרוצה מפגיעתה של ממשלת הוופד וזע'לול בסטטוס קוו שהיה קיים בין שתי המדינות. בין הסעיפים שלטענת בריטניה הופרו על ידי ממשלת הוופד היה אי התשלום לצבא הבריטי שיושב במצרים, אי תשלום מס על ההלוואות, הניסיון המצרי להגביל את כוחם של היועצים הבריטים בתחומי הכלכלה והמשפט ועוד. את האשמה בכישלון להגיע להסכמות בין שתי המדינות תלו הבריטים לא פעם בזע'לול עצמו. לזע'לול הייתה אחיזה חזקה בכל הקשור למנהל של המדינה, את זה הוא השיג דרך מינויים של מקורבים לתפקידים חשובים במשרדי הממשל השונים. אולם בעקבות כישלון השיחות בין זע'לול למקדונלד, ובעיקר בעקבות האולטימטום הבלתי אפשרי שהציג הלורד אלנבי בתגובה לרצח מפקד הצבא הבריטי במצרים ומושל סודאן, סר לי סטאק (אנ'), התפטר זע'לול בנובמבר 1924. ביקורת על כהונתו של זע'לול הגיעה גם מאנשי הוופד וגם מקרב האופוזיציה. ה"ליברליים החוקתיים" העבירו ביקורת על רקע התנהלותו מול בריטניה בנושא סודאן וגם אנשים מתוך מפלגתו לא תמיד אהבו את התנהלותו בכל הנוגע לעניינים הפנימיים של המדינה. במאי 1925 זכתה הוופד שוב בבחירות חדשות בניצחון חלקי וזע'לול נבחר לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים. במאי 1926 שוב הוביל זע'לול את הוופד לניצחון אך נמנע מלהרכיב את הממשלה ושב לתפקידו כיושב ראש בתי הנבחרים. סעד זע'לול מת בשנת 1927[13].
מורשתו של סעד זע'לול
מותו של סעד זע'לול ב-1927 היווה מכה קשה לתנועה הלאומית המצרית, שכן זע'לול היה הראשון מבין מנהיגיה של מצרים המודרנית הראוי לתואר מנהיג של אומה. הוא הצליח לגייס סביבו את כלל הקבוצות באוכלוסייה המצרית – הוא איחד סביבו עירוניים וכפריים, גברים ונשים, אנשים בני דתות שונות ובעלי מעמד חברתי שונה. בין היתר הצליח זע'לול לקרב את ההנהגה, שעד כה נראתה כמרוחקת מהעם לכלל יושביה של מצרים. עם זאת, הניסיון לבדוק את המורשת שהשאיר אחריו זע'לול הוא אינו ניסיון פשוט בכלל, שכן במשך השנים נמתחה ביקורת, לעיתים קשה, על התנהלותו של זע'לול כדיקטטור. מצד שני יש כאלה הרואים את דמותו והתנהלותו של זע'לול בפן חיובי יותר, כסמל הלאומיות המצרית וכמנהיג עממי חשוב. מקומו המרכזי של זע'לול בתנועה הלאומית המצרית באה לידי ביטוי מחודש בסוף שנות ה-70, עם הקמתה של מפלגת "הוופד החדשה". לאחר שנים שבהן השיח המרכזי במצרים דיבר על סוציאליזם ועל שלטון סמכותי, בחרו אלו שדיברו על ליברליזם ודמוקרטיה להשתמש בדמותו של זע'לול[14].
ב-12 ביולי 1924 ניצל זע'לול מהתנקשות בחייו בקהיר. בעקבות זאת הקדיש לו המשורר חאפז אבראהים שיר שהסתיים במילים: "אמרו לפושע המתנקש המטורף: ארור אתה! כיצד העזת לירות בכוכב זוהר?! עת ירית בסעד זע׳לול - ירית באומה שלמה!". עם מותו, הקדיש לו חאפז אבראהים קצידה ארוכה, שבאחד מבתיה ערך הקבלה בין מותו של זע'לול לבין רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל ב-11 ביולי 1927: "אמרו לאלה המקוננים בפלסטין: רעידת האדמה שפקדה אותנו כבדה הרבה יותר". המשורר אחמד שאוקי כתב על מותו של זע'לול קינה ארוכה, שנפתחה במילים: "זה עתה נקבר השמש, כל המזרח כרע ברך ועליו קונן, מי יתן והייתי כיהושע בן־נון, שמנע את שקיעת השמש!".[15]
לקריאה נוספת
- אל-עקאד, עבאס מחמוד (אנ'). סעד זע'לול: סירה ותחיה. קהיר: דאר אל-שרוק, 1936
- כדורי, אלי. "סעד זגלול והבריטים", קשת, כ"א, תשכ"ד, סתיו 1963, עמ' 105–121
- רמצ'אן, עבד אל-עט'ים. מד'כראת סעד זע'לול. קהיר, 1998 (בערבית)
- גרשוני, ישראל. פירמידה לאומה: הנצחה, זיכרון ולאומיות במצרים במאה העשרים. תל אביב: עם עובד, 2006
- Lord Lloyd. Egypt Since Cromer. London: Macmillan and Co Limited St. Martin`s Street, 1934
- Ahmed, Jamal Mohammed. The Intellectual Origins of Egyptian Nationalism. London: Oxford University Press, 1960
- Deeb, Marius. Party Politics in Egypt: the Wafd & its rivals 1919-1939. London: Ithaca Press, 1979
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Narin egypt
- ^ Albert Hourani, Arabic Thought in the Liberal Age 1798-1939 (Cambridge University Press, Cambridge, 1983), p. 210.
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס (אנ'), תולדותיה של מצרים המודרנית ממוחמד עלי ועד סאדאת (ירושלים: מאגנס, 1983), עמ' 254.
- ^ Arthur Goldschmidt, Jr, Modern Egypt The Formation of a Nation-State (Westview Press, Boulder Colorado, 1988), p. 56.
- ^ אלי כדורי, "סעד זגלול והבריטים", קשת (כא), תשכ"ד 1963, עמ' 106.
- ^ Amin Yusuf Bey, Independent Egypt (John Murray, London, 1940), pp. 13-14
- ^ George Young, Egypt (Ernest Benn Limited, London 1927), pp. 232-234
- ^ Yusuf, Independent Egypt, pp. 13-14
- ^ כדורי, עמ' 115–116.
- ^ Goldschmidt, p.59
- ^ Yusuf, Independent Egypt, p. 111
- ^ Young, Egypt, p. 271
- ^ יעקב שמעוני, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי (ירושלים: כתר, 1988), עמ' 111.
- ^ Israel Gershoni and James Jankowski, Commemorating the Nation (Middle East Documentation Center, Chicago, 2004), p. 145
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר א, יחידה 2, עמ' 238.
ראשי ממשלת מצרים
| ||
|---|---|---|
ח'דיוות מצרים
|
נובהר פאשא (1878 - 1879) • אסמאעיל פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוחמד שריף פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) •מוסטפא ריאד פאשה (1879 - 1881) • מוחמד שריף פאשא (1881 - 1882) • מחמוד סאמי אל-בארודי (1882) • ראע'ב פאשא (1882) • אחמד עוראבי (1882) • מוחמד שריף פאשא (1882 1884) • נובהר פאשא (1884 - 1888) • מוסטפא ריאד פאשה (1888 - 1891) • מוסטפא פהמי פאשא (1891 - 1893) • חוסין פאחרי פאשא (1893) • מוסטפא ריאד פאשה (1893 - 1894) • נובהר פאשא (1894 - 1895) • מוסטפא פהמי פאשא (1895 - 1908) • בוטרוס ראלי (1908 - 1910) • מוחמד סעיד פאשא (ראש ממשלה) (1910 - 1914) • חוסיין רושדי פאשא (1914) |
|
סולטנות מצרים .svg){kind=small}
|
חוסיין רושדי פאשא (1914 - 1919) • מוחמד סעיד פאשא (1919) • יוסף ווהבה (1919 - 1920) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1920 - 1921) • עדלי יאקון פאשא (1921 - 1922) | |
ממלכת מצרים .svg){kind=small}
|
עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1922) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1922 - 1923) • יחיא איברהים פאשא (1923 - 1924) • סעד זע'לול (1924) • אחמד זוהיר פאשא (1924 -1926) • עדלי יאקון פאשא (1926 - 1927) • עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1927 - 1928) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1928) • מוחמד מחמוד פאשא (1928 - 1929) • עדלי יאקון פאשא (1929 - 1930) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1930) • איסמעיל סידקי (1930 - 1933) • עבד-אל פתח יחיא פאשא (1933 - 1934) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1934 - 1936) • עלי מאהר (1936) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1936 - 1937) • מוחמד מחמוד פאשא (1937 - 1939) • עלי מאהר (1939 - 1940) • חסן סברי פאשה (1940) • חוסיין סירי (1940 - 1942) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1942 - 1944) • אחמד מאהר (1944 - 1945) • מחמוד פהמי נוקראשי (1945 - 1946) • איסמעיל סידקי (1946) • מחמוד פהמי נוקראשי (1946 - 1948) • אבראהים עבד אל-האדי (1948 - 1949) • חוסיין סירי (1949 - 1950) • מוסטפא אל נחאס פאשה (1950 - 1952) • עלי מאהר (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • חוסיין סירי (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • עלי מאהר (1952) • מוחמד נגיב (1952 - 1953) | |
הרפוליקה של מצרים .svg){kind=small}
|
מוחמד נגיב (1953 - 1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954) • מוחמד נגיב (1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954 - 1958) | |
הרפובליקה הערבית המאוחדת 
|
גמאל עבד אל נאצר (1958 - 1962) • עלי סברי (1962 - 1965) • זכריא מוחי א-דין (1965 - 1966) • מוחמד סדקי סוליימן (1966 - 1967) • גמאל עבד אל נאצר (1967 - 1970) • מחמוד פאוזי (1970 - 1971) | |
| הרפובליקה הערבית של מצרים
|
מחמוד פאוזי (1971 - 1972) • עזיז צדקי (1972 - 1973) • אנואר סאדאת (1973 - 1974) • עבדל עזיז מוחמד חיג'אזי (1974 - 1975) • ממדוח סאלם (1975 - 1978) • מוסטפא ח'ליל (1978 - 1980) • אנואר סאדאת (1980 - 1981) • חוסני מובארכ (1981 - 1982) • אחמד פואד מוחי א־דין (1982 - 1984) • כמאל חסן עלי (1984 - 1985) • עלי לוטפי מחמוד (1985 - 1986) • עאטף צדקי (1986 - 1996) • כמאל גנזורי (1996 - 1999) • עטאף עביד (1999 - 2004) • אחמד נזיף (2004 - 2011) • אחמד שפיק (2011) • עיסאם שרף (2011) • כמאל גנזורי (2011 - 2012) • הישאם קנדיל (2012 - 2013) • חאזם אל-בבלאווי (2013 - 2014) • אבראהים מחלב (2014 - 2015) • שריף אסמאעיל (2015 - 2018) • מוסטפא מדבולי (2018 -מכהן) | |
37999511סעד זע'לול