ההתקוממות הפרו-רוסית באוקראינה
 | ||||||
| מצב אזורי הסכסוך | ||||||
| מלחמה: הסכסוך האוקראיני-רוסי | ||||||
| תאריכים | 20 בפברואר 2014 – 2 במאי 2014 (10 שבועות ויומיים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דונבאס, אוקראינה | |||||
| עילה | החלפת הממשל האוקראיני מממשל פרו-רוסי לממשל פרו-מערבי | |||||
| תוצאה |
סיפוח חצי האי קרים (2014) המלחמה בדונבאס | |||||
| ||||||
ההתקוממות הפרו-רוסית באוקראינה מתייחס להפגנות של קבוצות פרו-רוסיות ואנטי-ממשלתיות שהתקיימו בערים מרכזיות במזרח ודרום אוקראינה כחלק מהמשבר הפוליטי באוקראינה.
הפגנות החלו בפברואר 2014 בעקבות עלייתם לשלטון של חוגים אוקראינים פרו-מערביים ולאומיים. חוגים אלה הדיחו את הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' בסדרה של הפגנות שנמשכו כשלושה חודשים, עקב סירובו לחתום על הסכם שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי.[1] הדחת הנשיא הקצינה רגשות בדלניים[דרושה הבהרה] בקרב חלק מהאוכלוסייה בדרום מזרח אוקראינה שהייתה מעוזו של הנשיא המודח. רגשות אלה התגבשו בשאיפה להתנתק מאוקראינה ולהקים מדינה עצמאית בשם נובורוסיה, או להסתפח מרצון לרוסיה. הבדלנים זוכים לעידודה של רוסיה, לסיוע בנשק ואף בהשתתפות של מתנדבים רוסים בלחימה.
בפברואר-מרץ 2014, רוסיה פלשה לחצי האי קרים וסיפחה אותו, בעקבות משאל עם שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית (בהתבסס על החלטת האו"ם 68/262). במקביל, קבוצות בדלנים התקיימו בחלקים אחרים של מזרח ודרום אוקראינה. בדלנים מקומיים, חלקם מונחים וממומנים על ידי שירותי הביטחון הרוסיים, ניצלו את המצב והשתלטו על בנייני ממשלה במחוזות דונצק, לוהנסק וחרקוב בתחילת מרץ 2014. ממשלת אוקראינה הצליחה לדכא להשיב את הסדר לכנו בחרקוב ואודסה עד 10 במרץ. לעומת זאת, בדונצק ולוהנסק (דונבאס), הגובלים ברוסיה, פתחו ארגונים חמושים בהתקוממות בדלנית באזור בחסות רוסיה.
רקע
הרקע לשאיפות הבדלניות נעוץ בהיסטוריה של האזור. עד אמצע המאה ה-17 הוא היה חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, ואז עבר בחלקו, במרד חמלניצקי, לשליטת רוסיה הצארית. לאחר חלוקת פולין הפכו השטחים המערביים לממלכת גליציה תחת שלטון בית הבסבורג, שם עודדו האוסטרים במאה ה-19 את יצירתה של זהות אוקראינית עצמאית כמשקל נגד ללאומיות הפולנית. השטח המזרחי נותר רוסי והונהגה בו מדיניות רוסיפיקציה נוקשה, ובהמשך צורף לברית המועצות. ב-1921 שטח גליציה אוחד מחדש עם פולין העצמאית, שניסתה לדכא את הלאומיות האוקראינית. ב-1939 פלשו הסובייטים לפולין וסיפחו את החבלים המאוכלסים אוקראינים לרפובליקה הסובייטית המקבילה, אוקראינה הסובייטית, ואלה נותרו בשליטתם עד קריסת ברית המועצות. לפיכך, הצד המזרחי הוא בעל זיקה חזקה לרוסיה וחלק נכבד מהאוכלוסייה הוא ממוצא רוסי. בצד המערבי של אוקראינה האוכלוסייה היא אוקראינית בעלת רגשות לאומיים חזקים וחלק מתושביה אף לקח חלק במאבק מזוין נגד ברית המועצות במסגרת ארגונים לאומניים אוקראינים במהלך מלחמת העולם השנייה.
השאיפות הבדלניות של אזרחי אוקראינה ממוצא רוסי זכו לעידוד של רוסיה בהנהגת ולדימיר פוטין, ששואף לחדש את ימיה של רוסיה כמעצמה עולמית.[2][3] ההתקרבות ההולכת ונמשכת של אוקראינה למערב, ורצונם של רבים בתוכה להצטרף לאיחוד האירופי עוררו התנגדות במוסקבה.
התפרקות ברית המועצות אפשרה את כינון המדינה האוקראינית העצמאית המודרנית, אך אוקראינה נותרה קשורה באופן הדוק לרוסיה. הקשרים בין רוסיה לאוקראינה הם תרבותיים, אתניים ובעיקר כלכליים. שאיפות ההתמערבות של מדינאים דוגמת ויקטור יושצ'נקו, אשר ניסו לקדם את חבירתה של אוקראינה לברית נאט"ו המערבית, שלה היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי ברית המועצות, חידדו את ההבדלים בין חלקי המדינה. רוסיה, שירשה גישה אנטי־מערבית מברית המועצות, התנגדה לצירופה של אוקראינה לברית נאט"ו ובחשה בפוליטיקה הפנימית שלה. גם בקשת אוקראינה להצטרף לאיחוד האירופי הייתה לצנינים בעיני של רוסיה.
הלחץ התפוצץ באירועי יברומאידאן. ההפגנות הגדולות החלו כאשר הנשיא הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ', סירב לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי. הוא הודח מתפקידו ולאחר תקופת מעבר החליפו פטרו פורושנקו. האירועים שהחלו בהפגנות התפתחו וחלקים ממזרח המדינה ביקשו להתנתק מאוקראינה. גורמים מערביים טוענים שרוסיה אף שלחה לאוקראינה כוחות צבא, שהוסוו כמתנדבים, כדי לסייע לבדלנים להתנתק מאוקראינה.
המתיחות במחוזות השונים
חצי האי קרים
ערך מורחב – סיפוח חצי האי קרים (2014)
החל מ-26 בפברואר חיילים של צבא רוסיה[4] התחילו לזרום לחצי האי במטרה להשתלט עליו תוך סיוע ממליציות מקומיות של בדלנים פרו-רוסים. שאלת ניתוקו של חצי האי הועמדה למשאל עם. ההצבעה במשאל עם שבו השתתפו 83% מבעלי זכות בחירה הראתה תמיכה גורפת של 96% בעד צירוף חצי האי לרוסיה.[5] אוקראינה ומדינות המערב לא קיבלו את תוצאות משאל העם וגורלו של חצי האי טרם הוכרע. הלכה למעשה, חצי האי הצטרף לרוסיה בעקבות חתימה על הסכם ב-18 במרץ, אך מעמדו המשפטי לא ברור ולא מוכר על ידי מדינות העולם. בתגובה למהלך הטילו מדינות המערב סנקציות כלכליות על רוסיה.
לא כל תושבי חצי האי היו מרוצים מהמהלך. לפי נציבות האו"ם לפליטים כ-10,000 בני אדם יצאו מחצי האי, 80% מהם טטרים (מיעוט אתני גדול בחצי האי).[6]
אודסה
על פי מפקד האוכלוסין האוקראיני של שנת 2001, אוקראינים אתניים היוו 62.8% מאוכלוסיית מחוז אודסה, בעוד שהרוסים האתניים היוו 20.7%. 46.3% מהאוכלוסייה דיווחו ששפת האם שלהם היא אוקראינית, בעוד ש-41.9% דיווחו שהיא רוסית.
ב-2 במאי 2014 התקיימו שתי הפגנות באודסה, האחת של פרו רוסים והשנייה של לאומנים אוקראינים, רבים מהם אוהדי כדורגל המכונים "אולטראס". במהלך ההתנגשות בין המפגינים נהרגו עשרות בני אדם בחילופי אש ונשק קר, רובם פרו-רוסים שנלכדו בתוך בניין איגודי הפועלים שהוצת בידי הלאומנים האוקראינים.[7]
דונצק ולוהנסק
 |
ראו גם – המלחמה בדונבאס |
בעקבות ההתחזקות הפוליטית בקייב של מחנות לאומיים אוקראיניים, שפעלו לחזק קשרים עם המערב על חשבון הקשרים עם רוסיה, החלו בסוף פברואר 2014 הפגנות המוניות בערים דונצק ולוהנסק שבחבל דונבאס בדרום-מזרח אוקראינה. ההפגנות קראו לשמירת השפה, התרבות הרוסית והקשר עם רוסיה. בתחילת מאי 2014, בעקבות הצלחת הבדלנים הרוסים בחצי האי קרים, התקיים משאל עם במחוזות דונצק ולוהנסק שתמך בהקמת מדינות עצמאיות, והבדלנים הכריזו על הקמת הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק, לאחר מכן התאחדו שתי הרפובליקות לנובורוסיה.
באפריל 2014 אוקראינה הגיבה לאירועים במבצע צבאי שנועד לשמר את ריבונותה של המדינה, והעבירה כוחות צבא גדולים למחוזות המורדים. כוחות הצבא האוקראיני נתקלו בכוחות חמושים של הבדלנים. מאז אפריל 2014 מתנהלים באזור קרבות כבדים של שריון בשריון וחי"ר והופלו עשרות מטוסי קרב ותובלה של חיל האוויר האוקראיני.
ראו גם
- מלחמת רוסיה – אוקראינה
- אטלנטיס – סרט על המלחמה
- פרוליסקה – ארגון חוץ ממשלתי המעניק סיוע ההומניטרי לאוכלוסייה האזרחית באזורי בחבל דונבאס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Ukraine's historic day of revolution, BBC News (באנגלית)
- ^ רוסיה בעימות — בין הזירה הפנימית לזירה הבינלאומית, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוקטובר 2016 צבי מגן, שרה פיינברג, ורה מיכלין־שפיר
- ^ צבי מגן, פוטין רוצה את אוקראינה, אך לא במחיר מלחמה עולמית, באתר וואלה!, 2 במרץ 2014
- ^ News, World, Vladimir Putin admits for first time Russian troops took over Crimea, refuses to rule out intervention in Donetsk | National Post, 2014-04-17 (באנגלית)
- ^ http://www.voanews.com/content/voting-under-way-in-crimea-referendum-to-join-russia/1872380.html(הקישור אינו פעיל, 2.4.2020)
- ^ United Nations High Commissioner for Refugees, UNHCR says internal displacement affects some 10,000 people in Ukraine, UNHCR (באנגלית)
- ^ ynet, עשרות הרוגים באודסה. קייב: "לא עוצרים", באתר ynet, 3 במאי 2014
ההתקוממות הפרו-רוסית באוקראינה37045135Q15871713