עמליה כהנא-כרמון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף עמליה כהנא כרמון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמליה כהנא-כרמון
לידה 18 באוקטובר 1926
פטירה 16 בינואר 2019 (בגיל 92)
סוגה פרוזה

עמליה כהנא-כרמון (18 באוקטובר 1926 - 16 בינואר 2019) הייתה סופרת ישראלית, כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים (תשל"א), פרס ביאליק (1994), פרס נשיא המדינה לספרות (1997) ופרס ישראל לספרות (תש"ס).[1]

ביוגרפיה

עמליה כהנא-כרמון נולדה בקיבוץ עין חרוד, לשרה (לבית קריספין) ולחיים כהנא, שהיה מצאצאי הבעל שם טוב, מאנשי העלייה השנייה וממייסדי הקיבוץ. המשפחה עברה לתל אביב, שם למדה עמליה כהנא בגימנסיה העברית הרצליה. למדה באוניברסיטה העברית בירושלים מקרא, לשון עברית וספרות עברית. הייתה פעילה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" וסיפורה הראשון פורסם בעיתון התנועה, "על החומה", שבעריכת משה שמיר. שירתה במלחמת העצמאות כאלחוטאית חטיבת הנגב, והשתתפה במבצע יואב, במבצע חורב ובמבצע עובדה, שבו שגרה את המברק המפורסם על כיבוש אילת.

לימדה בכפר הנוער בן שמן. ובנובמבר 1950 יצאה ללונדון, שם עבדה כמזכירה בפדרציה הציונית ולאחר מכן בצירות ישראל. בלונדון פגשה את בעלה, נישאה לו באוגוסט 1951, ושם נולדה בתם. עברו להתגורר בשווייץ ושם נולד בנם. ב-1958 חזרו לישראל. עבדה כמורה פרטית לאנגלית וכספרנית באוניברסיטת תל אביב ובמכון הנפט.

ניהלה סדנאות לכתיבה יצירתית באוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, בית אריאלה, בית הסופר ועוד. קיבלה תואר שני בספרנות (בהצטיינות) באוניברסיטה העברית בירושלים, 1964. בשנת 2000 קיבלה את פרס ישראל לספרות.

בשנת 2006 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב.

במאמר, החושף את מותה של כהנא-כרמון כעשרה ימים לאחר תאריך הפטירה, כותב חוקר הספרות, פרופסור אברהם בלבן, על העולם הרוחני האינטנסיבי של הסופרת ומכנה אותה "המלכה הבלתי מעורערת של הספרות העברית".[1]

יצירתה

עמליה כהנא-כרמון הייתה שייכת מבחינה גילה לסופרי דור הפלמ"ח (ס. יזהר, משה שמיר, חיים גורי, אהרן מגד, נתן שחם, יהודית הנדל, נעמי פרנקל ורבים אחרים) ואף השתתפה בקרבות של מלחמת העצמאות. כתיבתה, לעומת זאת, הייתה בתקופת המדינה, מה שנקרא בפי חוקרי הספרות - סופרי "דור המדינה". (עמוס עוז, א.ב. יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, פנחס שדה, רחל איתן, סמי מיכאל ורבים אחרים) עם זאת, מציינים החוקרים, שאין היא משתייכת מבחינה ספרותית אף לא לאחד משני הזרמים הללו. כתיבתה הייתה ייחודית ועצמאית וקשה למפות אותה בסוגה כלשהי.[1][2] כהנא-כרמון עצמה התייחסה לסוגיה זו, לאחר שרבים מהמבקרים הזכירו אותה וטענה בדיון רדיו, ששאלות ממין אלו של סופר ודורו אינן צריכות בכלל להעסיק את הסופר וכתיבתו, ולא על פיהן ניתן לשפוט את עבודתו של סופר זה או אחר, ובוודאי שלא לדרוש ממנו תשובות לשאלות אלו. יצירה קמה ונופלת על הערכים שיש בה כיצירה, ולא על פי הדור שאליו היא משתייכת או לא.[3]

החוקרת לילי רתוק, שכתבה מונוגרפיה על כהנא-כרמון, מאפיינת את הפרוזה של כהנא כרמון כפרוזה לירית, שאינה מאפיינת את סופרי דור הפלמ"ח או דור המדינה.[2] גדעון תלפז מדבר על אופיה הכאוטי של כתיבתה, התחביר המטורף, המילים היחידאיות והערפול האבסטרקטי שאופף את הסיפורים, אך מי שצולח אותם יוצא בסופו של דבר נשכר.[4] האטמוספירה שאופפת את הגיבורות שלה היא אטמוספירה של קדרות ויאוש. כישרונה מתמקד בכתיבה אבסטרקטית ותמציתית, מופנמת ובעלת דקויות עדינות.

על אף שכהנא כרמון פירסמה את סיפורה הראשון ב־1956, החל קהל הקוראים להכיר אותה רק כעשר שנים מאוחר יותר, לכשהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלה 'בכפיפה אחת'. קדמו לה נשים סופרות כדבורה בארון, רחל, יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, ועולם הספרות כבר לא התרגש מעלייתה של אישה-סופרת חדשה.[5] "ישראל של שנות החמישים הייתה מדינה צעירה, שנלחמה על קיומה והדגישה יסודות גבריים בתרבותה. לכן לא שיחרו עורכים ספרותיים לפתחה של עמליה כהנא כרמון, ולרגליה לא נפרש השטיח שעליו עשתה בארון את צעדיה הראשונים בתחום הספרות. כהנא-כרמון נאלצה להיאבק על מקומה עם סופרים אחרים, ויצירתה המקורית עוררה התנגדות רבה" כותבת לילי רתוק.[5] ההבשלה האיטית של יצירתה גרמה לכך, שהיא הצליחה להביא לעולם הספרות קול מקורי, רענן ועצמאי, שהיקנה לה מקום חשוב בין הסופרים.

אחד האפיונים הבולטים בכתיבתה היא הגישה הפמיניסטית של הסופרת ביצירתה, וחלק מהמבקרים העמידו אותה בשורה אחת עם וירג'יניה וולף.[2][5]

בשנות השמונים של המאה הקודמת פרסמה כהנא-כרמון חמש מסות בתחום ספרות הנשים העברית, שבהן היא מוחה נגד קיפוחן של הנשים בעולם היצירה הספרותית. הסופרת תלתה את האשם בהשתלטותו של המודל הגברי, שגרם לחוויה הנשית להיתפס כצדדית ושולית.

לילי רתוק מגדירה את עמליה כהנא-כרמון כאחת הסופרות המרכזיות בסיפורת הישראלית, כשהנושאים החשובים ביצירתה הם יחסי הסופר והעולם, מטרת הכתיבה ותהליכי היצירה.[5]

פעילות ספרותית ואקדמית

הייתה אורחת הכבוד בשבוע הספר היהודי בלונדון.
הוזמנה להרצות ב:
The University of London, School of Oriental and African studies; Oxford Center for Postgraduate Hebrew Studies; Cambridge University, Hebrew Literature Circle; Berkeley:U.C.L.A: Yale; Cornell: University of Penn., Philadelphia; University of Michigan, Ann Arbor; Hebrew Union College, Cincinnati; Yeshiva University,New York; Stonybrook,long Island

פעילות מקצועית

פעילות ציבורית

  • 1965-1979: חברה במועצה לספריות הציבוריות של משרד החינוך והתרבות.
  • 1976-1988: חברה במרכז הוועד של פא"ן, ישראל.
  • 1976-1978, 1982-1984 ו-1987–1988: חברה בוועד המרכזי של אגודת הסופרים.
  • 1965-1979 ו-1994–1999: חברה בוועד הנאמנים של קרן פרס היצירה של ראש הממשלה.
  • 1994-1999: חברה במועצה לאמנויות של עיריית תל אביב-יפו, בוועדת הספרות.

ספרים

  • בכפיפה אחת - יצא לאור בשנת 1966.
  • וירח בעמק איילון - יצא לאור בשנת 1971.
  • קטע לבמה בטעם הסגנון הגדול - יצא לאור בשנת 1976.
  • שדות מגנטיים - יצא לאור בשנת 1977.
  • למעלה במונטיפר - יצא לאור בשנת 1984.
  • ליוויתי אותה בדרך לביתה - יצא לאור בשנת 1992.
  • כאן נגור - יצא לאור בשנת 1996.
  • פגישה, חצי פגישה - יצא לאור בשנת 2006.
  • בהכנה - 'רמברנדט, אמרנו' (קובץ מסות, מחזורי הרצאות וראיונות) בשני כרכים: כרך א':"'מסע אישי'", כרך ב': "'מסיבת עתונאים'"

פרסים

לקריאה נוספת

  • אברהם בלבן, הקדוש והדרקון : עיון ביצירות עמליה כהנא-כרמון, הקיבוץ המאוחד, 1979.
  • לילי רתוק, עמליה כהנא-כרמון: מונוגרפיה. ספריית פועלים, 1986.[8]
  • פנינה שירב, כתיבה לא תמה : עמדת שיח וייצוגי נשיות ביצירותיהן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג, הקיבוץ המאוחד, 1998. (לפרטי הספר בקטלוג הספרייה הלאומית)
  • שי רודין, אלימויות: על ייצוגיה של האלימות בספרות העברית החדשה, פרק על "עמליה כהנא-כרמון" ועל אלימות המופעלת נגד נשים במערכות יחסים והצגת פתרון למצב. עמ' 168–188, רסלינג, (276 עמ'), 2012.
  • ניצה קרן, הזעיר הוא העצום : עיון ביצירתה של עמליה כהנא כרמון מזווית הראייה של תורת הפרקטאלים, מאזנים, ע, 2, תשנ"ו, עמ' 34–38 (קישור למאמר דרך קטלוג הספרייה הלאומית)
  • נורית גוברין, שרשים וצמרות. רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית, הוצאת פפירוס, 1981.
  • נורית גוברין, תה עם לימון: סיפורים עבריים על זוגיות בין כסף לזהב, הוצאת גוונים, 1997. על הסיפור: "לבנות לה בית בארץ שנער".
  • נורית גוברין ורחל סטפק, עטרת קוצים. דברי סופרים בפרס ברנר, הוצאת גוונים, 2017.
  • נורית גוברין, עמליה כהנא כרמון - הכוהנת הגדולה של הספרות הפמיניסטית, גג בעריכת חיים נגיד, גיליון 47 אייר תשע"ט (מאי 2019) עמ' 52 -57.
  • נגה רוזנפרב, הקומה השנייה - חייה ויצירתה של עמליה כהנא-כרמון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2019.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: עמליה כהנא-כרמון

מכּתביה:

על כתביה:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אתר למנויים בלבד אברהם בלבן, עם מותה של עמליה כהנא כרמון; היא הצליחה לעצור את מכונת הדפוס של "הארץ", באתר הארץ, 27 בינואר 2019
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 אלכס זהבי, "הפרוזה הלירית של עמליה כהנא כרמון", מעריב, 3 באפריל 1987
  3. ^ עמליה כהנא-כרמון, "במקהלה ולא במקהלה" (דברים בדיון רדיו), מעריב, 24 במאי 1974
  4. ^ גדעון תלפז, "האישה במושב האחורי; עמליה כהנא-כרמון בזה לסדר, לתחביר, לבהירות, אבל היא קולעת אל תוך תוכה של נפש האדם בכתיבתה התמציתית החריפה, המעודנת", מעריב, 25 ביוני 1971
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 לילי רתוק, "כל אישה מכירה את זה", בתוך: הקול האחר; סיפורת נשים עברית, הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 261 - 349
  6. ^ הוענקו פרסי יצירה מטעם ראש הממשלה, דבר, 23 במאי 1971
  7. ^ הוענקו פרסי היצירה לסופרים ומשוררים, מעריב, 24 ביולי 1980
  8. ^ אלכס זהבי, הפרוזה הלירית של עמליה כהנא-כרמון, מעריב, 3 באפריל 1987


הקודם:
גבריאל פרייל 		פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם דוד אבידן
1993 		הבא:
מאיר ויזלטיר, חנוך לוין
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27362562עמליה כהנא-כרמון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עמליה_כהנא-כרמון&oldid=2032017"