קידוש החודש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף עיבור החודש)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קידוש החודש
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, י"ב, ב'
משנה מסכת ראש השנה, פרק א'
משנה תורה ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק א'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קנ"ג
ספר החינוך, מצווה ד'
אנימציה של מצבי הירח במהלך החודש. כשנראה הירח לאחר היעלמותו, מוכרז על קידוש החודש.

קידוש החודש הוא מצווה דאורייתא המוטלת על בית הדין שבארץ ישראל, לקבוע כל חודש את היום בו יחול ראש החודש על פי עדות ראייה של מולד הלבנה.

מצוות קידוש החודש היא מצווה יסודית לקביעת לוח השנה העברי, מאחר שעל פי קביעת ראש החודש נקבעים תאריכי חגי ומועדי ישראל.

חלק משלים למצווה זו הוא עיבור השנה, השומר על מחזור שנת השמש לצד מחזור חודשי הירח. מערכת זו הופכת את לוח השנה העברי ללוח ירחי-שמשי.

בשנות הגלות מארץ ישראל לא יכלו לקיים מצווה זו על פי עדות ראייה, ולכן קביעת החודשים נעשית עד היום בפועל על פי מערכת של חישובים אסטרונומיים קבועים וידועים מראש, המיוחסים להלל נשיאה.

מקור המצווה

מצוות קידוש החודש נאמרה למשה ואהרן עוד טרם יציאת מצרים: כאשר נצטווה על ידי א-לוהים להודיע לבני ישראל על קביעת החודש (שמות, י"ב, א'-ב'): ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.”

וכך לשון הרמב"ם בפרשנות למצווה זו: ”כך אמרו חכמים, הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו, כזה ראה וקדש.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק א', הלכה א').

מהות המצווה

כאמור מצוות קידוש החודש, המוטלת על בית דין, היא לקבוע את היום בו יחול ראש החודש. על מנת לקבוע את היום בו יחול ראש החודש, היה צורך לדעת באיזה יום 'מולד הירח' - שפירושו מתי הירח נראה לראשונה לאחר שנעלם בסוף החודש. לצורך כך, היה מגיעים לבית הדין עדים שראו את הלבנה, לאחר שבית דין חקרו ומצאו שדבריהם אכן נכונים הכריזו בית דין, על אותו יום כראש החודש הבא. לדוגמא כאשר ביום ה-30 של החודש הגיעו עדים שראו את הלבנה, קבעו בית דין את יום ראש החודש לאותו היום, ונמצא שהחודש הקודם היה חודש חסר  של 29 יום. אך כאשר לא הגיעו עדים שראו את החודש עד היום ה-31, (משקיעת החמה של היום 30 נחשב כיום הבא) אזי נקבע היום 31 לראש חודש והחודש שקדם לו היה חודש מלא בן 30 יום, ובלשון חז"ל נקרא 'חודש מעובר'. אפילו אם לא הגיעו עדים כלל ביום ה31 נקבע יום זה לראש חודש, מאחר שאין חודש יותר על 31 יום.

קידוש החודשים בנוסף לשימוש בשנת החמה מאפשר למועדים להיצמד למצבה של הלבנה ביחס לכדור הארץ, ובמקביל להיצמד לעונות השנה. מציאות זו מתאפשרת על ידי עיבור השנה, המתבצע אף הוא על ידי בית הדין, בראותם שהסטייה משנת החמה הופכת להיות משמעותית, וכי חג הפסח לא יהיה באביב (כיום מתבצע הדבר גם כן על ידי הלוח המחושב). כך נשמר האיזון בין שנת החמה לשנת הלבנה, שלא כבלוחות מקבילים (הלוח המוסלמי, המבוסס רק על שנת הלבנה, והלוח הגרגוריאני, המבוסס רק על שנת החמה). הרמב"ן מנה את מצוות העיבור כמצווה נפרדת[1], אולם לדעת הרמב"ם, עיבור השנה במקום הצורך הוא בכלל מצות קידוש החודש[2].

דיני קידוש החודש

גביית העדות

קידוש החודש וגביית העדות נעשית רק על ידי הסנהדרין. בתחילה כל אדם שהיה מגיע להעיד שראה את הלבנה בחידושה, היה נאמן על כך, וכאשר שני עדים העידו, כל אחד בנפרד, שראו את הלבנה, ולא נמצאה סתירה בעשותם קיבלו בית דין את עדותם וקבעו את ראש החודש לאותו יום.

במשנה מובא שבתקופת הצדוקים, היו הצדוקים שולחים עדי שקר להטעות את הבית דין, על מנת לסדר את התאריכים כך שהיום הראשון של ספירת העומר יחול ביום ראשון, מאחר שכך, על פי דעתם, כוונת התורה בפסוק 'וספרת לכם ממחרת השבת', ולא לאחר יום טוב ראשון של פסח כפירושם של הפרושים. משראו חז"ל כך, תיקנו שלא יקבלו עדות מכל אדם, אלא רק מאותם שמכירים בהם שהם אינם צדוקים. במקרה של עד שראה את החודש איך חששו שבית הדין אינם יודעים האם הוא מכת הצדוקים, היו שולחים איתו שתי עדים אחרים שיעידו עליו שהוא איננו מכת הצדוקים.

לשיטת הרמב"ם[3] גם בזמן בו היו מקדשים את החודש על פי עדים, בית הדין היה מחשב את החשבונות לדעת אם הירח ייראה באותו הלילה, אולם דעה זו אינה מוסכמת.

פרסום יום ראש החודש

לאחר שבית דין קבעו את יום ראש החודש, היו מודיעים לכל בני הגולה, אנשי חוץ לארץ, שהחודש התקדש. בתחילה הדרך להודיע לאנשי חוץ לארץ האם קידשו את החודש או לא, הייתה על ידי השאת משואות על ההרים הגבוהים, וכפי המתואר במשנה במסכת ראש השנה:

כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך במשיחה, ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי.

כמו כן, בשעת קידוש החודש על ידי הסנהדרין היו מפרסמים על כך במקום על ידי תקיעה בשופר. בתלמוד נמצאים מספר עניינים הלכתיים הקשורים לתקיעה זו[4].

דיני המצווה

בימים קדומים, היו מגיעים אנשים (שאינם פסולי עדות) שראו את הלבנה בחידושה אל מקום הסנהדרין, שם היו חוקרים אותם לגבי מה שראו[5] ולאחר שנמצאה עדותם מכוונת נתקבלה עדותם על ראיית הירח, ובית הדין הכריז על היום כראש חודש, והפיץ את הידיעה על ידי השאת משואות אש בראשי ההרים ובתקופה מאוחרת יותר על ידי שליחים.

חז"ל החשיבו מאוד מצווה זו, בהיותה מסד לקביעת מועדי השנה בכללה, והתירו על כן לחלל עליה את השבת, אם נצרך העד לעבור את תחום שבת כדי להודיע בהקדם האפשרי לבית דין על ראיית הירח. בנוסף, ניתן אישור לפסיקותיהם של בית הדין בעניין גם אם נתגלו כטעות במציאות. וכך דרשו חז"ל: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא, כ"ג, ד') - "אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ה עמוד א').

עוד מדיני המצוה שבית הדין לא יסמכו על העדים שיבואו, אלא יחשבו בעצמם חישובים אסטרונומיים כדי לדעת אם הירח יוכל באמת להיראות, ואז אם על פי החשבון ייתכן שיראו את הירח, ממתינים לעדים שיראו בפועל את הירח, ואם על פי החשבון לא ייתכן שיראה הירח, לא ממתינים לעדים, ואם בכל זאת יבואו עדים, ברור שהם עדי שקר ולא מקבלים אותם. עוד נצרך החשבון בזמן שיש עננים וא"א לראות את הירח כמה חודשים רצופים, בית דין קובעים את החודש על פי החשבון - האם היה יכול להיראות לולי העננים. הרמב"ם כתב בספרו משנה תורה בהלכות קידוש החודש כמה פרקים (פי"א - פי"ט) של חישובים אסטרונומיים שהיו ידועים בתקופתו כדי לחשב אם יראה הירח.

בהתאם להלכה, על קידוש החודש להיערך ביהודה, אך אם קידשו את החודש בגליל, בדיעבד הקידוש מתקבל[6]. האתר המרכזי ביהודה בו נהגו לקדש את החודש בתקופת המשנה והתלמוד היה העיירה עין טב שבשפלת לוד, ובגליל באושה.

סעודת עיבור החודש

בחז"ל מובא, שעל מנת לעודד אנשים שראו את הלבנה בחידושה, שיבואו להעיד על כך, בפני בית הדין - דבר שלעיתים היה כרוך בטרחה, כגון בעדים שגרו רחוק - ערכו לכל מי שבא להעיד 'סעודות גדולות', במקום שנקרא 'בית יעזק'. וכך מתואר הדבר במשנה במסכת ראש השנה:

חצר גדולה היתה בירושלים, ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסים, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילין לבוא.

שינויים היסטוריים

מחלוקות כיתתיות

מאחר שמצות קידוש החודש היוותה סלע מחלוקת בין הפרושים לכיתות אחרות ביהדות בתקופת בית שני, אשר התנגדו לפירושם של חז"ל למצווה ולהקניית הסמכות לקביעת לוח השנה בידי בית הדין הפרושי, ואף פיתחו לעצמם לוח שנה עצמאי, החלו חלק מהם לנסות ולטרפד את הליכי קידוש החודש, על ידי שליחת עדי שקר וכן על ידי השאת משואות בזמנים כוזבים. בעקבות זאת, נוספו הליכי בדיקה נוספים - מעבר לצורך הרגיל בדרישה וחקירה ובדיקת העדים (מן הבולטים בתחום זה היה רבן גמליאל), וכן בוטל מנהג המשואות וההודעה על קידוש החודש הועברה באמצעות שליחי בית דין שנשלחו לכל מקומות מושבות היהודים.

המעבר ללוח קבוע

קביעת קידוש החודש חייבת להיעשות על ידי בית דין שנסמך על ידי סמיכת זקנים. לפי המסורת, בתקופת האמוראים, בשנת ד'קי"ט (359) תיקן הלל נשיאה לוח קבוע המבוסס על פי המולד הממוצע[7], לאחר שבתקופה זו הפסיקו לקדש את החודש על פי הראיה, עקב צרות וגזירות שמד רבות שנגזרו על היהודים. בנוסף לכך, היו ניסיונות שונים של הנוצרים לשבש את קידוש החודש ואת קביעתם של התאריכים והמועדים היהודיים. גם סמכויותיה של הסנהדרין קוצצו ונשללו ממנה בזו אחר זו.

וכך כתב הרמב"ן, בחיבורו "ספר הזכות", מציין זאת גם כן: "מימי הלל בנו של רבי יהודה נשיאה, שנת תר"ע לשטרות, בטלה (סמכות) הסנהדרין בארץ ישראל, ובטלו ממנה מומחים, והוא שתיקן סדר העיבור ומנה שנים וקידש חדשים לדורות"

היהודים הקראים ממשיכים לקבוע את חודשי השנה לפי עדות ראייה של מולד הלבנה בכל חודש. כך נעשה באופן מסורתי גם באסלאם, שם קובעים חכמי הדת המקומיים בכל אזור בזמן אמת את ראשיתו של כל חודש חדש, בהתאם לתצפית בפועל על מולד הירח.

הלוח המחושב אינו תואם את הלוח את הלוח כאשר קידשו על פי הראייה משתי סיבות:

1) אי אפשר לחזות תופעות אקראיות כמו עכירות האוויר[8].

2) הלוח המחושב הופשט כדי לחשב אותו באופן ידני.

יש האומרים שהלל השני, שהיה סמוך, קידש את החודשים מזמנו ועד חידוש הסמיכה; ויש האומרים שקידוש זה מתבצע על ידי קיבוץ היהודים בארץ ישראל, שמעולם לא התרוקנה לגמרי מהם (יש התולים זאת ב"ברכת החודש" המתבצעת בשבת שלפני ראש החודש).

ראייה בימינו

תמונה של הירח החדש שעליו מעידים בבית דין

יש המתרגלים את ראיית מולד הלבנה גם בימינו משני טעמים: 1) כדי להכיר את המצבים שבהם ניתן לראות את הירח מיד עם התחדשותו. 2) כדי לרכוש את המיומנות הדרושה להבחנה בכך, כדי שיהיו עדים מומחים מוכנים לקביעה על פי הראייה, כפי שהיה נהוג בעבר.

כדי לקבוע את רגע הופעת הירח יש לדעת היכן להסתכל. יש להשתמש בתוכנת מחשב או תרשימים מוכנים מראש. המיקום של הירח נקבע באמצעות עצם בולט, כגון מיקום שקיעת השמש או כוכב זוהר. המרחק הזוויתי בין הירח לעצם וכן גובה הירח מעל האופק, נמדדים באמצעות אצבעות היד, האגרוף או הזרת (המרחק בין הבוהן לאצבע הקטנה כשהאצבעות מפוסקות) הפשוטה לפנים, אולם יש יתרון בשימוש בסקלות מכוילות. צופה המאמץ את עיניו, נוטה לפעמים לדמיין שראה את הירח. כדי לוודא שהראייה היא אמיתית, יש להפנות את העיניים לרגע למקום אחר ולחזור ולבדוק אם אמנם נראה הירח. לאחר שהירח נראה בעין, רצוי לרשום את ממצאי התצפית.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש א ד"ה והתשובה הרביעית, בדעת בה"ג, והסכים עמו.
  2. ^ ספר המצוות, עשה קנ"ג
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ו', הלכה א'
  4. ^ סנהדרין מא ב, בענין חקירות העדים. ובנדה לח א.
  5. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ח'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"א עמוד ב'.
  7. ^ ספר העיבור בשם רב האי גאון.
  8. ^ דהיינו ייתכן שמבחינה אסטרונומית המולד יתקיים אבל בגלל עננים הוא לא יראה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31057649קידוש החודש

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קידוש_החודש&oldid=2485543"