בית ולף

בית ולף
	שלט האצולה של דוכסות בראונשווייג-לינבורג
בית האב	בית אסטה
תארים	דוכסות בוואריה; דוכסות סקסוניה; דוכס בראונשווייג-לינבורג ; הנסיך הבוחר מהנובר ; מלך הנובר ; מלך בריטניה הגדולה ואירלנד ; דוכס בראונשווייג
מייסד	ולף הראשון, דוכס בוואריה
ראש הבית הנוכחי	ארנסט אוגוסט, נסיך הנובר
תקופת השושלת	1070–הווה (כ־954 שנים)
אתניות	גרמנים
ענפים	בית הנובר;

בית וֶלְף (בגרמנית: Welfen; באיטלקית: Guelfo) היא שושלת אצולה אירופאית, הענף הבכיר של בית אסטה, ממנו צמחו דוכסי דוכסות בראונשווייג-לינבורג, מהם צמח בית הנובר, בית המלוכה הבריטי. צורת הביטוי האיטלקי של השם, "גואלף" (בכתיבים שונים: Guelph, Guelf, Guelfo), הפכה לשם המפלגה הימי-ביניימית שתמכה באפיפיורות ובעצמאות הנסיכויות ועדי המדינה האיטלקיות כנגד האימפריה הרומית ה"קדושה" - מפלגת הגואלפים (גם אם בית ולף עצמו נטה לחילופי נאמנויות תכופים).

מקור המשפחה

החבר המוכר הראשון של המשפחה הוא אדלברטו, מרקיז איטליה (אדלברט), אביו של אוברטו הראשון, מרקיז מילאנו (912–975). נכדו, אלברטו אצו השני, מרקיז מילאנו, הקים טירה באסטה שליד פאדובה וקרא לעצמו של שמה במאה ה-11. לאלברטו היו שלושה ילדים משתי נשים; בנו הבכור, ולף, היה אבי שושלת בית ולף ובנו הצעיר, פולקו, היה אבי שושלת בית אסטה האיטלקי.

בוואריה וסקסוניה

ולף היה דוכס קרינתיה ומאנשיו של היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", שהעניק לו ב-1070 את השליטה בדוכסות בוואריה. אולם זמן קצר לאחר מכן, בעת מאבק האינווסטיטורה, החליף ולף נאמנות והחל את תמיכתה המסורתית של השושלת במדינת האפיפיור. אף כי הקיסר הדיח אותו מכהונתו כדוכס בוואריה, הרי שאצילים מקומיים, בתמיכת האפיפיור גרגוריוס השביעי, הצליחו לשמור על עצמאות הדוכסות בראשות בית ולף. ב-1138 ירש היינריך הגאה גם את דוכסות סקסוניה.

ביריבות בין מדינת האפיפיור לקיסרות, נטה בית ולף לצד האפיפיור. יריבו באותה עת היה בית הוהנצולרן, שתמך בקיסרות. בית הוהנצולרן תבע אף הוא את דוכסות סקסוניה ואלברכט הדב (שנתמך על ידי בית הוהנצולרן) אף הוכתר על ידי קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" כדוכס סקסוניה. המתח בין שני הבתים הגיע לשיאו במצור על וינסברג ב-1140, שהסתיים ללא הכרעה, כך שדוכסות סקסוניה נותרה למעשה בידי בית ולף על אף התביעה של בית הוהנצולרן, שלא יכלה להגיע לידי מימוש עקב העוצמה הצבאית שהפגין בית ולף. בשנת 1180 נשפט בנו של היינריך גאה, היינריך הארי שלא בפניו על ידי הקיסר פרידריך ברברוסה ודוכסויות בוואריה וסקסוניה נשללו מבית ולף. בנו הבכור של היינריך, אוטו, היה לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ומלך גרמניה כמועמד האפיפיור אינוקנטיוס השלישי עד שנודה מן הכנסייה על ידי אותו אפיפיור, כאשר גילה עצמאות גדולה מדי והודח ב-1215 לטובת פרידריך השני. הוא היה היחיד מבני בית ולף שכיהן במשרה זו. בין 1195 ל-1214 נשא אוטו גם בתואר הפלטין של הריין.

דוכסות בראונשווייג-לינבורג ובית הנובר

ערך מורחב – בית הנובר

בנו השני של היינריך, וילהלם, הלורד של לינבורג ירש את דוכסות בראונשווייג-לינבורג והוריש אותן לבנו אוטו הראשון, דוכס בראונשווייג-לינבורג שהיה השליט הראשון של הדוכסות. לאורך השנים, נצרים שונים של המשפחה שלטו על חלקים שונים של הדוכסות, שהתחלקו ביניהם, תוך יצירת דוכסויות ונסיכויות משנה. כאשר תמה שושלת יורשים של ענף אחד, עברה נחלתו לענף אחר של המשפחה כך שבית ולף שלט בתחומי הדוכסות עד סוף מלחמת העולם הראשונה. לפיכך כל בני בית ולף נשאו בתואר "דוכס (או דוכסית) בראונשווייג-לינבורג".

בשנת 1252 מת אוטו הראשון, ושני בניו, אלברכט ויוהאן ירשו את נחלותיו. בשנת 1269 חולקה הנחלה בין השניים. יוהאן בחר את המחצית הצפונית שכללה את האזורים סביב לינבורג, צלה והנובר. אלברכט קיבל את החלק הדרומי סביב הערים בראונשווייג ווולפנביטל והקים בכך את נסיכות בראונשווייג-וולפנביטל. הנסיכות התקיימה עד 1815, אז הפכה, במסגרת החלטות קונגרס וינה, לדוכסות בראונשווייג אשר התקיימה כמדינה עצמאית, ולאחר מכן כמדינה בקיסרות הגרמנית, עד לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה.