סחר העבדים האטלנטי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרזת פרסומת של מכירת עבדים בדרום קרוליינה, 1769

סחר העבדים האטלנטי או הטרנס אטלנטי, (באנגלית: The Atlantic slave trade or transatlantic slave trade) הוא מונח המתייחס ללכידתם ושיעבודם של מיליונים מתושביה השחורים של אפריקה, ולהעברתם בכפייה לאמריקה. בתקופה שנמשכה מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19 מכרו סוחרי עבדים מיליוני אפריקאים מהחלקים המרכזיים והמערביים של היבשת, דרך האוקיינוס האטלנטי למרכז ודרום אמריקה, שם התבססה כלכלת מטעים לגידול מוצרי צריכה אירופאים ובראשם סוכר. בתרבות האפרו-אמריקאית, מכנים את תופעת סחר העבדים בשם Maafa, שפירושו שואה או אסון רב ממדים.

אומנם סחר בעבדים ועבדות באופן כללי היו קיימים גם לפני תחילת הסחר האטלנטי, אך רק במאה ה-16 הפך ייצוא העבדים לתעשייתי, מקיף ובעל נתח גדול בהכנסותיה של אפריקה ובעיקר של אירופה.[1]

בין המאות ה-16 וה-19, החלו תושבי אירופה לגלות את ארצות העולם החדש ורבים מהם התיישבו דרך קבע באמריקה הצפונית והדרומית, באוסטרליה ובניו זילנד. התושבים הללו היו זקוקים לכוח עבודה רב וזול שיענה על צרכים שונים ומגוונים: עבודה במטעים ובשדות, כריית מתכות יקרות, סלילת מסילות ברזל וכבישים, עבודות בענפי מלאכה שונים ועבודות שירות באחוזות הגדולות שבנו. העבדים השחורים החליפו את האינדיאנים בני המקום, שהועסקו על ידי המתיישבים החדשים, כיוון שרבים מהם לא הצליחו לעמוד בתנאי העבודה הקשים וחלקם אף לקו במחלות שהביאו למותם. העבדים האפריקאים הראשונים הגיעו למושבות האנגליות בצפון אמריקה. מאמצע המאה ה-17 הם וצאצאיהם היו לרכושם של בעליהם לפי חוק. הם נחשבו כסחורה ונמכרו בשווקים לצד סחורות ושירותים שונים.

בתקופה זו, מיליוני אפריקנים נתפסו, נמכרו והובלו לחברות המערביות. פתיחת המסחר האטלנטי העולמי בתחילת המאה ה-15 הובילה להגירה גדולה (הן מרצון והן מכפייה) מהעולם הישן לאמריקה שקיבלה את הכינוי "העולם החדש".[2] במשך כל תקופה זו, הרוב המוחלט של השחורים באמריקה סווגו כעבדים, לא נחשבו כבני אדם, נשללו מהם זכויות האדם הבסיסיות ביותר והם זכו לטיפול מזלזל ואכזרי.[3]

בני האדם היו נחטפים באפריקה בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעיתים נמכרו גם בידי בני משפחותיהם שעבורם אספקת העבדים הייתה דרך פרנסה עיקרית. עם חטיפתם או רכישתם הפכו לעבדים. הם הובלו בספינות בתנאים בלתי אנושיים, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי סוחרים ברזילאים והולנדים. ההערכה היא כי למעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו לאמריקה, וכ-15% מהם נספו במסע.

לסחר העבדים, להשפלה, לעינויים הקשים ולמותם של מיליוני אפריקאים, נמצאו הצדקות דתיות. "שיעבוד האפריקאים התפרש כמעשה חסד, שהרי מתן הזדמנויות לשמש עבד בחברה נוצרית יש בו כדי להציל מחטא הפגניות בחברה האפריקנית".[4]

רקע

ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

העבדים הראשונים הובאו לצפון אמריקה בווירג'יניה ב-1620, על גבי אונייה הולנדית, כאשר עבדים אלו היו במקור שבויי מלחמה מאפריקה. בתחילה, מוסד העבדות בארצות הברית לא היה קיים במשמעות המיוחסת לו היום, כאשר הן שחורים והן לבנים הועסקו בחוות החקלאיות ברחבי המושבות האמריקאיות, וזאת על תקן "עבדים לזמן מוגבל". עם זאת, בעקבות תחילת גידולו של האורז במושבות, והצורך של החוות להתרחב לשם יעילות כלכלית, הלך וגבר השימוש דווקא בעבדים שחורים, שכן בעקבות הרעת התנאים בחוות (בשל גידולן), הלך ופחת זרם העובדים הלבנים שהגיעו למושבות, והלך וגבר הצורך של בעלי החוות בכוח אדם זול וצייתן, כדוגמת העבדים השחורים שנלקחו ממולדתם בכפייה. במהלך הזמן, ובעקבות התהליך הכלכלי, גברו הקריאות מטעם בעלי החוות להעביר לידיהם את הסמכות הממשית על עבדיהם השחורים, קריאות שנענו לבסוף בסביבות שנת 1700 עם חקיקת "חוקי העבדות", אשר העניקו לבעלי החוות הלבנים סמכות כמעט מוחלטת כלפי עבדיהם השחורים. במהלך זמן זה גם פסק באופן סופי תקן ה"עבדות הזמנית", אשר כלל גם לבנים, והעבדות של השחורים בצפון אמריקה קיבלה תוקף חוקי, ובעקבותיו גם תוקף מוסרי, כאשר רבים מהמתיישבים החלו לחוש כי השחורים מטבעם "נועדו להיות עבדים". בשנת 1790, יוצרו בדרום האמריקאי אלף טונות כותנה בשנה. ב-1860 יוצרו כבר מיליון טונות. בתקופה זו גדל מספר העבדים מ-500,000 ל-4,000,000.

הגורמים שהביאו לסחר

בתחילת המאה ה-15, התרחשו תמורות כלכליות ופוליטיות אשר הכינו את הקרקע לצמיחתו העתידית של סחר העבדים האטלנטי. תחילה, האירופאים, בראשם הפורטוגלים והספרדים, התיישבו במספר איים אטלנטיים אליהם הגיעו במטרה לחפש הזדמנויות למסחר ובעלי ברית שיצטרפו אליהם בהתקוממות הנוצרים האירופאיים כנגד החשש להשתלטות מוסלמית על אירופה. תמורה נוספת התרחשה דווקא בתחום החקלאות: טכניקות של גידול ופיתוח סוכר התפשטו במהירות ממערב אסיה וארצות ערב לכיוון המזרח. משתנה נוסף הוא שכבר במאה ה-12, היה סחר בנשים ממערב אפריקה שעבדו בעיקר בתור משרתות בצפון אפריקה וארצות ערב. סחר זה הפך למקור כלכלי רווחי עבור הסוחרים וסייע להתעשרותם ולצבירת הון. השילוב של ההתיישבות האירופאית בצפון, הגעתו של הסוכר למזרח וקיומה של העבדות האפריקאית מדרום, הובילו לסחר באפריקאים דרך האוקיינוס האטלנטי במשך יותר משלוש מאות שנים. בנוסף על כל אלו, תרמו מאפייניהם התרבותיים והפיזיולוגים של האפריקאים להחלטת האירופים להסתמך על עבודתם. ראשית, לאפריקאים הייתה עמידות טבעית למלריה- מחלה אשר הרגה המון אינדיאנים ואירופאים. לפיכך, ביצות אורז או שדות טבק מסוימים אשר היו רווי מלריה, לא היו קטלניים לעבדים דבר שהפך אותם למאגר עבודה אידיאלי. שנית, הרוב המכריע של האפריקאים המשועבדים הגיע מחברות חקלאיות ולכן היו בעלי ידע חקלאי ויכולת פיזית התואמת את עבודת החקלאות. מכך, שהאוכלוסייה באפריקה הייתה בסיס לכוח עבודה משמעותי עבור האירופאים. לבסוף, מכיוון שהגיעו מחברה חקלאית, היה סיכוי גבוה יותר שהאפריקאים יתרגלו לעבוד בחקלאות. העבדים האפריקאים הראו מומחיות גבוהה במיוחד בכל הקשור לחקלאות דבר שהפך אותם לקבוצה אטרקטיבית של פועלים.[2]

מאפייני הסחר

הסחר החל בתחילת המאה ה-15 עם הגעתם של הפורטוגלים לחופי האוקיינוס האטלנטי שם הם החלו במגעים עם ממלכות אפריקאיות אשר הסכימו לנהל שותפות עסקית. בשלב הראשון, היחסים בין האירופאים לאפריקאים היו מבוססים על שותפות ושיווין. האירופאים כיבדו את הפרוטוקולים האפריקאים, צייתו לחוקים האפריקאים ושילמו דמי שימוש בעבדים. אך עם הזמן, אירופה שינתה את מערכת היחסים הזו על ידי פילוג האוכלוסייה האפריקאית. כאשר אירופה העלתה את שווי הסחורה שלה, היא למעשה גרמה לקונפליקטים ומלחמות בין קהילות שונות באפריקה אשר התחרו מי ימכור יותר עבדים לאירופה. אירופה ניצלה את חילוקי הדעות הפוליטיים באפריקה, נהנתה מהם ואף קראה לה "גן העדן של סוחרי העבדים".[5] בכך, אירופה הפכה את המסחר לנוח יותר עבורה ועבור האינטרסים שלה ובכך למעשה החל הסחר לקבל את אופיו הכפייתי והמנצל דבר שהוביל להתקוממויות בקרב העבדים עצמם. החלו מרידות על הספינות, התאבדויות במהלך המעבר, נוצרו קהילות של עבדים אשר נמלטו באפריקה, התפתחו תנועות אופוזיציה והחלו ניסיונות של מדינות שונות לדכא את הסחר.[2] תקופה זו של המסחר בה היה סחר של עבדים אפריקאים על ידי הפורטוגזים והספרדים נקראת "המערכת האטלנטית הראשונה". תקופה זו החלה בשנת 1502 ונמשכה כ-80 שנים. בהמשך, הצטרפו לסחר גם אנגליה, צרפת והולנד אשר הובילו את העבדים בעיקר לקאריביים ולברזיל עד לתום תקופת הסחר בשנת 1808.[6] הסחר עצמו התנהל בצורה משולשת והאפריקאים לקחו בו חלק פעיל. בשלב הראשון סוגים שונים של סחורות הועברו מאירופה לאפריקה כתשלום לאפריקאים עבור כל עבד שהעבירו לאירופה. בשלב השני נשלחו עבדים אפריקאים לאמריקה ולאיים הקריביים. לבסוף, התוצרים של העבדים (כותנה, רום, סוכר, טבק) הועברו בחזרה מאמריקה לאירופה.[7]

החלק של אירופה בסחר

סחר העבדים האטלנטי היה, לאורך רוב התקופה שבה התקיים, מפעל ממשלתי במדינות שהשתתפו בו.[8] עם התרחבות האימפריות האירופאיות, צמחה כלכלה גלובלית שבתוכה חלוקת עבודה ברורה והתמחויות לכל יבשת. אירופה הייתה הגורם המתכנן, המממן, המארגן והצרכן המרכזי של העבדים. כמו כן, בה נעשו רוב תהליכי העיבוד הסופיים של חומרי הגלם שהפיקו העבדים.[9]

בחצי המאה הראשונה של סחר העבדים האטלנטי, מ-1440 ועד 1500 בקירוב, אירופה עצמה היוותה הצרכן העיקרי של עבדים אפריקאים. מספר גדול של עבדים הובאו לפורטוגל וספרד, שם הונחו מרבית היסודות לתפקידים שהם ימלאו לבסוף בעולם החדש.[10]

הימאים הפורטוגלים נחתו לראשונה באפריקה בעשור הרביעי של המאה ה-15. הם לכדו מקומיים אפריקאים ושלחו אותם לאירופה. בשנת 1441 נחטפו עשרה אפריקנים מחופי גינאה והועברו לנסיך מדינת פורטוגל, הנרי, כמתנה מבני עמו הימאים – מתנה שניתנה לו כיוון והיה המלך. במשלוחים הבאים לחוף המערבי של אפריקה, נלקחו התושבים ונשלחו לפורטוגל כדי שימכרו כמשרתים. הרפתקנים פורטוגלים שהפליגו לכיוון דרום מזרח לאורך מפרץ גינאה בשנת 1472 הגיעו אל החוף של השטח שכיום מוכר כניגריה. הם מצאו אנשים מתרבויות מגוונות. חלקם התגוררו בעיירות הנשלטות על ידי מלכים בעלי תואר אצילות ואנשי חצר, בדומה לחברות מימי הביניים, אך כמה מהם התקיימו גם בצורה כפרית ביערות, מרוחקים מהשפעות חיצוניות.[11]

ב-18 באוגוסט 1518 חתם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", על צו מלכותי המאשר הובלת עבדים ישירות מאפריקה לאמריקה. עד אז הועברו בדרך כלל עבדים אפריקאים לספרד או לפורטוגל, ורק לאחר מכן לאיים הקריביים. החלטתו של צ'ארלס לאפשר סחר ישיר מאפריקה שיפרה במידה ניכרת את מצבם הכלכלי של סוחרי העבדים, ושינתה באופן דרמטי את טיבה ושיעורה של תעשיית סחר העבדים האטלנטי.[12]

הפורטוגלים קבעו את הטון וייסדו את העיקרון שמשלחות לחופי אפריקה חייבות להיות מאושרות על ידי בית גינאה ובכפוף לתשלום מס. סוחרים מסוימים קיבלו רישיון לסחור בעבדים וסחורות אחרות באפריקה. ההנחה הייתה שהם ימכרו רישיונות-משנה לסוחרים אחרים. מי שנהנה מהנושא היה ברטולומיאו מרצ'יוני (Bartolomeo Marchionni) מליסבון, שהיה בעל הפריווילגיות לסחור בעבדים במפרץ בנין בין 1486 ל-1493 וברפובליקת גינאה.[7] המונופול של פורטוגל בסחר נשבר במאה ה-16, כאשר אנגליה ואחריה צרפת ומדינות אירופאיות נוספות הצטרפו לסחר. האנגלים הובילו את תהליך הובלת צעירים אפריקאים ממולדתם לעבודה במכרות ואדמות באמריקה.[11]

במאה ה-16, הוחלט שפורטוגלי שסוחר במערב אפריקה בזהב וגם בעבדים צריך להיות מחויב להפריש חלק לצדקה בליסבון שבפורטוגל וגם לעזור בשמירה על מוסד הכמורה באיים בשם קייפ ורדה. פורטוגלי שסוחר באפריקה נדרש היה לשלוח לפחות 12 ספינות לאפריקה בתוך 3 שנים, להתחייב שלא למכור כלי נשק אירופאיים טובים יותר לאפריקאים ולאפשר למתיישבים שחיו באיי קייפ ורדה לסחור בצורה חופשית במוצרים שלהם. במשך שנים רבות, סחר בעבדים שעברו למערב אפריקה עצר גם בסנטיאגו שהיה האי המרכזי בקבוצת איי קייפ ורדה עבור תשלום חובות. לרוב הדבר לא קרה, לכן, מונה נציג רשמי כדי לאסוף את המיסים. לאחר מכן, הפורטוגלים הסכימו למנות נציגים שיאספו את המיסים מאנשי העסקים שהרוויחו כסף מהסחר, גם באיי קייפ ורדה וגם במקומות אחרים, עד שהמדיניות השתנתה בשנת 1769. לאור כל זאת ולמרות השתתפותם של יזמים רבים, המדינה הייתה המניעה העיקרית של עסקי העבדים.[13]

גם בספרד הייתה מדיניות דומה ביחס לסוחרים שקנו עבדים מהפורטוגלים טרם העברתם לעולם החדש. נדרש רישיון מלכתחילה, ובנוסף לכך היה צורך בתשלום מס עבור כל משלוח של עבדים. מאוחר יותר, החוזה לשליחת עבדים לאימפריה הספרדית היה מקור הכנסה מוערך בממלכה הספרדית. בדרכים שונות, הצרפתים, האנגלים והגרמנים פיתחו אינטרסים כלכליים דומים בסחר העבדים והיו בעלי אינטרסים משותפים בשגשוג של תנועת העבדים מאפריקה לעולם החדש.[13]

המדינות העיקריות שהשתתפו בסחר יצרו גם חברות בעלות פריווילגיות שתפקידן להעביר עבדים מאפריקה לעולם החדש. הפורטוגלים, לדוגמה, ייסדו את חברת קאצ'ו במאה ה-17 ואת חברות מרנאהו ופרנאמבקו במאה ה-18. חברות דומות ייוסדו גם בבריטניה, ספרד, הולנד וצרפת. אפילו הסקנדינבים לקחו חלק בסחר, אם כי החברות שייסדו היו צנועות יותר.[13]

האירופאים בחוף האפריקאי עסקו במסחר תחרותי מאוד. במאה ה-18 שלטו הבריטים ביצוא העבדים מארץ ביאפרה, הצרפתים שלטו בסחר עם סנגמביה והפורטוגלים שלטו במשלוחים ממרבית האזור שמדרום לזאיר. אבל השליטה מעולם לא הייתה מוחלטת והייתה תמיד תחת אתגר. בראשית המאה ה-18 רכשו הבריטים כשישית מהעבדים האפריקאים מסנגמביה. בשנת 1720 פנתה חברת הודו המערבית שבשליטה הולנדית ממפרץ בנין (Bay of Benin) אל חוף הזהב, כמקור העבדים העיקרי שלה. עם עידן הסחר החופשי, שוב העבירו ההולנדים את מרכז הכובד שלהם מערבה אל חוף ווינדוורד. במקביל נעו הצרפתים מזרחה, ובאמצע המאה ה-18 העבירו את אנרגיית המסחר בעבדים שלהם מארץ בנין למרכז אפריקה.[10]

בעשורים הראשונים של המאה ה-18, הסחר הישיר בין אפריקה ואירופה היה עדיין סחר בצורת מונופול ובשליטת חברות מאורגנות. עם זאת, התחילו להגיע לרוב המדינות בתקופה זו סוחרים חופשיים. סוחרים אלו היו יזמים בודדים שארגנו מסעות בודדים או כמה מסעות והשתתפו בסחר באפריקה לא כחלק מחברות מאורגנות. עזרה להם בכך התשתית הבסיסית שהייתה מיוסדת בצורה טובה ברובה כך שהסוחרים יכלו להשתמש במסלולים המאורגנים שהיו קיימים כמעט בלי לסכן את עצמם.[11]

החלק של אפריקה בסחר

קיימות מחלוקות רבות לגבי הסיבה בעקבותיה הסוחרים האפריקאים היו מוכנים לספק עבדים אפריקאים לאירופאים. כבר בתחילת המאה ה-16 העבדות מילאה תפקיד מרכזי בחברות מערביות רבות ואמריקה תרמה למערכת סחר העבדים ברחבי האוקיינוס ההודי והים התיכון. היסטוריונים רבים טוענים כי האירופאיים ניצלו את מערכת הסחר הקיימת באפריקה והשתמשו בה.[8] הם טוענים כי מלכתחילה, היחסים בין אירופה לאפריקה היו כלכליים. הם החליפו פריטים כמו פליז וצמידי נחושת תמורת מוצרים כמו פלפל, בד, חרוזים ועבדים. העבדות המקומית הייתה נפוצה באפריקה והרבה לפני שהאירופאים קוני עבדים הגיעו, היה מסחר בבני אדם. עבדים שחורים נתפסו או נרכשו על ידי ערבים ויוצאו דרך מדבר סהרה אל הים התיכון והמזרח הקרוב.[11]

האירופאים לא יכלו להיכנס באופן עצמאי למערב ומרכז אפריקה ובעקבות כך לא יכלו ללכוד אפריקאים ולהעלות אותם לספינות במטרה להעביר אותם לאמריקה למטרת מסחר. כתוצאה מכך, הסוחרים האירופאים הסתמכו על רשת של שליטים וסוחרים אפריקאים שיעזרו להם ללכוד ולהביא אפריקאים מאזורי החוף ואזורים פנימיים שונים. סוחרים רבים רכשו שבויים כתוצאה מסכסוך צבאי והפקידו אותם בידי האירופאים, אך חלקם גם רדפו אחרי העבדים למטרות רווח. האירופאים השתדלו להשפיע על סוחרים ומנהיגים אפריקאים על מנת לספק עבדים למסחר האטלנטי. הם עודדו את האפריקאים, יצרו בריתות והעבירו מיקום של נקודות איסוף למסחר לאורך החוף המערבי ומרכז אפריקה במטרה להגדיל את מספר העבדים.[14]

כפי שניתן להבין, קוני עבדים אירופאים עשו את הרווח הגדול יותר מהסחר, אך גם השותפים האפריקאים שלהם גזרו רווח לא מבוטל. רבים מתושבי יבשת אפריקה צמחו הודות לרווחים ממכירת ילידים אפריקאים משבטים שונים. כראייה לכך ניתן לקחת את כיכר טינובו כדוגמה, המרכז המסחרי של העיר לאגוס והמקום בו נמצא הבנק המרכזי של ניגריה, נקראת על שמה של סוחרת העבדים הגדולה של המאה ה-19, מאדאם טינובו שנולדה באגבלנד ועלתה מעוני לעושר באמצעות סחר בעבדים, מלח וטבק.[11]

שליטי אפריקה, סוחרים ואנשי אריסטוקרטיה צבאית הגנו על התעניינותם בסחר העבדים. חברות המסחר האירופאיות הבינו את היתרון של ניהול קשרים עם ספקים אפריקאים ולאו דווקא סלדו מהם. החברות לא יכלו לגייס את המשאבים כדי לשבות ישירות את עשרות מיליוני האפריקאים. לכן, היה הגיוני ובטוח יותר לתת לאפריקאים נשק כדי שיילחמו במלחמות רבות שהניבו שבויים עבור הסחר. רשת המסחר של העבדים נפרסה גם אל פנים אפריקה.[11]

הקשר עם אירופה פתח לאליטה האפריקאית חלון אל העולם והציג בפניהן מוצרים של ציוויליזציה. סחר העבדים עורר את תאבונם למוצרים של עולם מתקדם. האירופאים ראו את היתרונות בעזרה למלכים ומנהיגים אפריקאים למימוש רצונם לרכוש את התרבות המערבית, אם לא עבור עצמם אז עבור ילדיהם. המעצמות האירופאיות קיוו שעל ידי אירוח נסיכים אפריקאים באירופה, יוכלו להרוויח את ידידותם של אבותיהם. הסיבה החשובה ביותר שבגללה השליטים והסוחרים האפריקאים השתתפו בסחר העבדים הייתה הרצון שלהם לתגמולים המהותיים של הסחר ולכוח שסיפק. בתהליך זה הם גרמו להחלשת אומותיהם והפחיתו את סיכוייהם להתפתחות כלכלית וחברתית. כאשר בריטניה ביטלה את סחר העבדים ב-1807, היא נאלצה להתמודד עם התנגדות שליטים אפריקאים שהתרגלו לעושר שרכשו ממכירת עבדים או מהמסים שנאספו בתמורה לעבדים שעברו דרך שטחם. עם זאת, כל עוד היה ביקוש באמריקה לעבדים, העסק הרווחי המשיך.[11]

עם זאת, השתתפות אפריקה בסחר יצרה קונפליקט. הקונפליקט התייחס לניגודיות שבין השתתפות אפריקה בסחר והחלק הפעיל שלה בו לבין התנגדותה אליו. החלק של האפריקאים שהשתתפו בסחר לא היה פאסיבי. השליטים והסוחרים הציבו תנאים לבריתות וניהלו משא ומתן על התשלום.[14]

המלחמות והחטיפות עוררו עוינות וחשדנות בין קהילות אפריקאיות. חוסר האמון היה דרישה בסיסית להישרדות אישית וקהילתית. סחר העבדים עצר ועיוות את ההתפתחות התרבותית של החברות. ההיסטוריה העכשווית של אפריקה עשויה הייתה להיות שונה אם שליטיה וסוחריה היו דורשים מוצרי הון לצורך בניית המשק ולא תכשיטים זולים ומשקאות. סחר העבדים עצר את הפיתוח הכלכלי באפריקה ולאובדן משאבי האנוש היו השלכות קשות על הכלכלה החקלאית שתלויה בעבודה. כל אפשרות שהדינמיקה הפנימית של החברה האפריקנית תוביל לפיתוח הקפיטליזם והתיעוש נחסמה על ידי סחר העבדים. השיעור הגבוה של הסחר בעבדים, שהיו כוח עבודה, מנע התפתחויות עסקיות באפריקה שהיו יכולות להביא לניצול של המשאבים ביבשת ולהוביל ליותר הצלחה כלכלית. למשל, מעט מפעלי הייצור הקיימים נהרסו או שלא היו בהם תנאים לצמיחה.[11]

במשך כל תקופת המסחר נוצר קרע באפריקה: המשועבדים או המאוימים בשעבוד התנגדו לדה- ההומניזציה שבפעולה זו. בעקבות כך, כפרים ועיירות בנו ביצורים ומערכות התראה ויצרו הפרדה בין חוץ הכפר לתוכו וזאת כדי למנוע התקפות. הם העדיפו לשבות רעב, ליצור מרד ואף להתאבד במקום לחיות בעבדות.[14]

אפריקאים רבים החלו להילחם בסחר מיד עם תחילתו. הלוחמה בסחר התרחשה באפריקה והגיעה גם לאמריקה. בנוסף להתנגדות האזרחים, כמה מנהיגים פעלו באופן פעיל נגד הסחר. אחד המנהיגים המפורסמים היה עבדאל קאדר קין, מנהיג מוסלמי מצפון סנגל שהצליח לאכלס את ממלכתו דרך החזרת הכוח דרך החזרת אנשיו שנחטפו ודרך איסור מעבר של שיירות עבדים באזורו. לאחר שהצרפתים לקחו ילדים מאזורו, כתב קאדר קין מכתב למושל:

אנחנו מזהירים אתכם כי כל מי שיבוא לארצנו למסחר [בעבדים] ייהרג וייטבח אם לא תשלחו את ילדנו חזרה. האם אדם רעב מאוד לא היה נמנע באכילה אם היה עליו לאכול משהו שבושל בדמו? אנחנו בהחלט לא רוצים לקנות מוסלמים בשום מצב. אני חוזר ואומר שאם הכוונה שלך היא לקנות מוסלמים אתה צריך להישאר בבית ולא לבוא לארצנו יותר. כי כל מי שיבוא יכול להיות סמוך ובטוח כי יאבד את חייו.

ככל שהסחר התרחב כך גם ההתנגדות אליו גברה. האפריקאים השתמשו במגוון אסטרטגיות כדי להפגין את העוינות שלהם הן לסחר שהביא אותם לאמריקה ואפריקה והן לשעבוד עצמו. חלקם לא היו אלימים כגון בריחה וחבלה ברכוש, אחרים גרמו להרעלה, רצח ומרידות. אלה עוררו את החשש הגדול יותר- כי המרידות יהפכו למזוינות.[15]

יעדי סוחרי העבדים בהגיעם לאפריקה

ב-1494, מלך פורטוגל הגיע להסכם עם שליטים של מספר מדינות ממערב אפריקה שיאפשר ביניהם סחר. הדבר למעשה אפשר לפורטוגל להיכנס לחופי אפריקה ללא הפעלת כוחות. ב-1526 השלימו הפורטוגזים את משלוח העבדים הראשון אל ברזיל ולמדינות אירופאיות נוספות.[8] עם זאת, קיימות עדויות קודמות להגעתם של עבדים מאפריקה אל מדינות ה'עולם החדש': ב-1502, הגיע משלוח העבדים הראשון לאיי היספינה, ב-1513, הגיע משלוח העבדים הראשון אל קובה וב-1518, הגיעו לראשונה 4,000 עבדים לג'מייקה.[16]

אומות אירופאיות נוספות שלקחו חלק בסחר העבדים האטלנטי התיישבו בחוף האפריקאי שם הן רכשו עבדים ממנהיגים אפריקאים מקומיים.[11] עבדים אלו נשלחו אל מקום ריכוז ליד החוף במטרה לייצא אותם אל העולם החדש והוחזקו במתחם המושבה (factory) בזמן המתנתם למשלוח. כיום מעריכים כי כ-12 מיליון אפריקאים נשלחו במסלול האטלנטי.[17] עם זאת, מספר העבדים שנרכשו על ידי הסוחרים האירופאיים מוערך כגבוה יותר, ככל הנראה בעקבות שיעור המוות הגבוה שהיה במעבר.[18] עד לסיומו של הסחר, ניכר כי מדינות מרכז אמריקה ייבאו כ 200,000 עבדים, מדינות אירופה כ 300,000 ולצפון אמריקה הגיעו כ-500,000 עבדים. האיים הקריביים היו צרכני העבדים השניים בגודלם, המוערכים בייבוא של כ-4 מיליון עבדים. אמריקה הדרומית, כשבראשה ברזיל, ייבאה 4.5 מיליון עבדים.[19]

מספר העבדים שעזבו את חופי אפריקה:[13]

נמלי אפריקה מספר העבדים שנשלחו % היחסי של העבדים מתוך כלל העבדים שנשלחו
סנגמביה, סיירה לאון 2,000,000 15.4
חוף וינדוורד (מערב אפריקה) 250,000 1.9
חוף השנהב 250,000 1.9
חוף הזהב ׁׁ(אשאנטי) 1,500,000 11.5
חוף העבדים (דהומיי, אדרה, אויו) 2,000,000 15.4
מבנין ועד לקלבר (Benin to Calabar) 2,000,000 15.4
קמרון / גבון 250,000 1.9
לואנגו (Loango) 750,000 5.8
קונגו / אנגולה 3,000,000 23.1
מוזמביק / מדגסקר 1,000,000 7.7
סה"כ שעזבו את חופי אפריקה 13,000,000 100%

חלקה של ברזיל בסחר העבדים

בין 1600 ל-1850 בערך 4.5 מיליון עבדים אפריקאים הגיעו לשטח ברזיל- פי 10 ממספר העבדים שהגיעו לצפון אמריקה. בנוסף, לפי הערכות, ברזיל ייצאה לרחבי העולם כ-3 מיליון עבדים לבדה בין המאה ה-15 למאה ה-18. המעבר מלואנדה (Luanda), שבממלכת אנגולה שבדרום מערב אפריקה, לברזיל היה קצר יחסית ונמשך 35 ימים. לכן, היה ייצוג רב לבני ממלכת אנגולה בקרב אוכלוסיית האפריקאים שהגיעו לברזיל.[20]

לאורך שנות הסחר, אחוז גדול מתושבי מרכז ומערב אפריקה הגיעו לדרום-מרכז ברזיל. 60% מהעבדים האפריקאים שיוצאו ממפרץ בנין, הגיעו לבאהיה שבברזיל. ברזיל, אם כן, הייתה יוצאת דופן בייבוא עבדים בצורה ניכרת מאזור מרכזי אחד, בעוד רוב האזורים האחרים ביבשת אמריקה ייבאו עבדים מתערובת רחבה יותר של עמים אפריקאים. דרום מרכז ברזיל ובאהיה הובילו גם כן בנושא הסחר בילדים למטרת עבדות. אל דרום מרכז ברזיל הגיעו מרבית הילדים שיוצאו לעבדות ואל באהיה הגיעו כ35 אחוזים מתוכם. מבחינת אחוזי הנשים מול הגברים שהגיעו לברזיל מאפריקה כעבדים, פי 2 או 3 יותר עבדים גברים הגיעו לברזיל לעומת נשים.[20]

שני הנמלים שקיבלו אליהם את המספר הגבוה ביותר של עבדים אפריקאים הם נמל ריו דה ז'ניירו שקלט מעל ל-800,000 עבדים ונמל באהיה (בעיקר העיר סלבדור בברזיל) שקלט כמעט 700,000 עבדים.[10] רוב העבדים (החל מתחילת המאה ה-16) היו מיוצאים לקאריביים או לברזיל, שם למעלה משני שלישים מכל האפריקנים המשועבדים נחתו כדי לייצר סחורות כגון סוכר, טבק, אורז וכותנה. ברזיל בתקופה זו סיפקה כמעט את כל הסוכר הנצרך באירופה.[21]

אסקרבה אנסטסיה נחשבת לסמל העבדים בברזיל.

השפעות הסחר על הכלכלה של מערב אפריקה

סחר העבדים היה נפוץ בעיקר במערב אפריקה, האזור שהיה המאוכלס והמפותח ביותר ביבשת. באותה תקופה, הייתה אפריקה מקור למשאבי טבע שונים כגון זהב, שנהב, גידולים טרופיים ועוד. הסחר בעבדים היה חלק מן המסחר הענף שניהלו האירופים באזור זה באותה תקופה. המסחר האטלנטי הביא אל אפריקה גידולים חדשים ומטבעות שאומצו על ידי הסוחרים במערב אפריקה, מה שהוביל לרפורמה מוסדית שבתורה תרמה להפחתת עלויות ניהול העסקים.[22] סחר העבדים קבע את המדדים ליחסים הכלכליים בין אירופאים לבין אפריקאים. האפריקאים ייצאו עבדים ובמקומם קיבלו מן האירופאים מוצרי תעשייה מעובדים. הביקוש הרב לסחורה האנושית מיקד את סחר הייצוא האפריקני בעיקר במוצר זה, בלי שנעשה ניסיון לפתח מקורות סחר חלופיים של מוצרים אחרים.[19]

עיקר ההשלכות השליליות החריפות של העבדות על כלכלת אפריקה טמון בירידה החדה באוכלוסייה. הוצאתם בכוח של מיליוני צעירים, לא זו בלבד שהובילה לצמצום משמעותי במספר התושבים, אלא הוביל לכך שנלקח מן האוכלוסייה המקומית החלק החזק והטוב שלה, חלק שאלמלא שועבד והוגלה היה יכול לתרום להתפתחותה הכלכלית של היבשת.[23] מנהיגים אפריקאים אחדים ראו יתרון כלכלי בסחר בנתיניהם עם סוחרי העבדים האירופאים. למעשה, סחר העבדים היה אמצעי ששימש כמה קבוצות אליטה אפריקאיות לצורך השגת יתרון כלכלי. למשל, ממלכת אזור בנין (Kingdom of Benin) הרוויחה משעבוד נתיניה לאירופאים טכנולוגיה צבאית כגון נשק ואבק שרפה, זהב ושמירה על יחסי סחר ידידותיים עם מדינות אירופה.[24]

קבוצות אליטה פוליטיות אלו לא בהכרח התעניינו בפיתוח הכפרים והערים שבאזורן, אלא יותר התעניינו במניעה מקבוצות אחרות להרוויח כוח פוליטי. למשל, הערכות מעלות שעד 1770, המלך של דהומיי(Dahomey) הרוויח בקירוב כ 250,000 יורו (כפי שמוערך כיום) בשנה על ידי מכירה של חיילים אפריקאים שבויים ועל ידי שיעבוד תושבים אפריקאים למסחר העבדים האירופאי. עם זאת, קיימים ויכוחים בספרות לגבי הערכות אלו לנוכח עדויות לכך שקבוצות אליטה אלו תרמו לפיתוח כפרים וערים וממשיכות לתרום גם כיום. נוסף על כך, בזמן שקבוצות אפריקאיות פוליטיות אלו הרוויחו בסופו של דבר מסחר העבדים, ייתכן וההחלטה שלהם להשתתף בסחר הייתה מושפעת יותר מכך שהם היו מפסידים אילו לא היו משתתפים בו. בנוסף, במדינות אפריקאיות רבות היה נהוג להחזיק עבדים, מה שלמעשה התפשט למסחר עם האירופאים.[24]

תוצאות קשות אלו של סחר העבדים ניכרות ביבשת אפריקה עד היום- התלות האפריקאית בביקוש האירופאי, המשיכה להתקיים גם לאחר שהסחר בעבדים הוכרז לא חוקי, בראשית המאה ה-19, והוחלף בסחר חוקי. תלות זו, שהלכה והחריפה בתקופה הקולוניאלית ולאחריה, עומדת בבסיס תת-הפיתוח של אפריקה. זאת ועוד, במשך מאות השנים שבהן התקיים סחר העבדים, חייהם של עמי היבשת ושבטיה השתבשו ובין השבטים ובין העמים האפריקאים גברו המתחים, השנאה והחשדנות.[13]

חקיקה בנושא הסחר בעבדים

חוק העבד הנמלט בארצות הברית - 1793

ערך מורחב – חוק העבד הנמלט 1793

ב-1791 ביקשו להסגיר שלושה אזרחים מווירג'יניה אשר הואשמו בחטיפתם של מספר אפריקאים אמריקאים. המושל של וירג'יניה סירב להסגיר את החוטפים בטענה כי אותם אפריקאים היו עבדים נמלטים. כתוצאה ממקרה זה, בחודש פברואר 1793 חוקק חוק בן ארבעה חלקים שנקרא בשם חוק העבד הנמלט.[25] חוק העבד הנמלט הוא חוק הקובע כיצד ניתן לפעול כאשר עבד נמלט מאדונו. החוק נחקק כדי להבטיח את זכותו של בעל העבדים להשיב אליו עבד שנמלט בין אם בצורה אישית ובין אם דרך אדם אחר בעל סמכות שיעשה זאת. כמו כן, החוק הגדיר כי עזרה לעבד שנמלט נחשבת לפשע ואף תביא להטלת קנסות.[26] לחוק היו השפעות רבות. ענף האיתור ותפיסת עבדים נמלטים שגשג ומעמדם של אפריקאים אמריקאים היה בעייתי מכיוון שגם אלו שהיו חופשיים נרדפו על ידי תופסי עבדים נמלטים שניסו לתפוס אותם גם כן ולהעבירם לעבדות. מדינות רבות בצפון ארצות הברית התנגדו לחוק ואף ניסו לשנות אותו על ידי העברת חוקים המגנים על זכויות אדם ועל ידי חיוב למשפט מול חבר מושבעים לפני שניתן יהיה להחזיר עבדים נמלטים.[27]

חוק העבד הנמלט בארצות הברית - 1850

ערך מורחב – חוק העבד הנמלט 1850

חוק העבד הנמלט אשר נחקק בספטמבר 1850 בעקבות היחלשות החוק המקורי מ-1793 נחקק לאחר פשרה בין מדינות הדרום, שבהן החזיקו בעבדים, למדינות הצפון, שבהן האפריקאים האמריקאים היו חופשיים. גם בשנה זו החוק קבע כי כל העבדים אשר נמלטו מבעליהם יוחזרו לחזקתם. החוק אומר כי כל אדם אשר יעזור לעבד נמלט יקבל קנס של 1000 דולר וכי סיוע לעבד נמלט על ידי הענקת מחסה או מזון יכולה לגרור חצי שנת מאסר. החוק הקשה רבות על האפריקאים האמריקאים אשר רצו לברוח מהעבדות. לאחר חקיקת החוק, מחירם של העבדים בצפון עלה באחוזים רבים מה שגרם לבעליהם לשמור ולהחזיק אותם בצורה יותר הדוקה מלפני על מנת לא להפסיד את השקעתם. גם לאחר חקיקת החוק נעשו מאמצים מצד מדינות הצפון לצאת כנגד החוק ולבטלו. מדינת ויסקונסין הייתה המדינה הראשונה שהכריזה על החוק כחוק בלתי חוקתי ופעלה רבות לסיכול השבתם של עבדים נמלטים. מספר שנים לאחר הכרזה זו ביטל בית המשפט העליון של ארצות הברית את החלטת בית המשפט של ויסקונסין.[25]

חוק לביטול סחר העבדים בבריטניה - 1807

ערך מורחב – חוק סחר העבדים 1807

חוק זה ביטל את סחר העבדים באימפריה הבריטית ואת סחר העבדים האטלנטי. החוק היה אבן דרך בביטול סחר העבדים, מכיוון שעודד בהמשך ללחוץ על מדינות אירופאיות אחרות לבטל את העבדות גם כן. קבוצה של פרוטסטנטים אנגליים וביניהם, ויליאם וילברפורס, החלו להתאגד נגד העבדות והסחר בעבדים בטענה כי העבדות היא בלתי מוסרית ואסון על האנושות. מספרם וחוזקם בממשלה הלך וגדל עד שחברי פרלמנט רבים תמכו בביטול הסחר גם כן. הצעת החוק הוצגה לראשונה בפרלמנט בינואר 1807 והגיעה לבית הנבחרים בפברואר 1807. וכך, ב-23 בפברואר 1807 וילברפורס וחבריו זכו במאבקם שנמשך שנים רבות, כאשר הוסכם על הצעת החוק ברוב גדול של 283 קולות בעד ו-16 קולות נגד. לבסוף, הצעת החוק קיבלה אישור מלכותי במרץ באותה שנה.[28]

סיום הסחר

השפעת אירופה על סיום הסחר

המאמצים הרבים שהושקעו כדי לאכוף וליצור את האיסור על הסחר בעבדים באפריקה, החל מהסכמים עם שליטים וכלה בשימוש בכוח, הביאו להעמקת המעורבות האירופאית באפריקה שתרמה להשתלטות הקולוניאלית על היבשת בסופה של אותה מאה. השליטים באירופה שמו להם למטרה לבטל את העבדות וזכו לגיבוי מוסרי של הכנסיות. ועידות אשר התקיימו בנושא שמו להן בראש ובראשונה לבטל את העבדות אך האיסור על העבדות היה פחות חד משמעי בתוך יבשת אפריקה מאשר באירופה. באפריקה היה חשש כי שחרור העבדים יגרום לזעזוע חברתי וכי העבדים המשוחררים יעדיפו לעבוד בחקלאות ולכן לא יהיו אנשים אשר יהוו כוח עבודה יעיל וזול, מה שהיוו העבדים עבור בעליהם. אך למרות חששות אלו ניתן היה לראות כי נעשתה פעילות רבה בחקיקה בנוגע לאיסור על עבדות באפריקה ובתוך מדינות נוספות. דנמרק, אשר הייתה פעילה בסחר העבדים, הייתה המדינה הראשונה שאסרה על המסחר באמצעות חקיקה בשנת 1792. כמו כן, בארצות הברית, הקונגרס האמריקאי העביר את חוק הסחר בעבדים אשר אסר על בנייה של ספינות לשימוש בסחר בעבדים ואף הוציא מחוץ לחוק את האפשרות לייבא עבדים למדינה. בנוסף, גם פורטוגל שינתה את מדיניותה כאשר בשנת 1810 המדינה חתמה עם הסכם שבו הסכימה להגביל את סחר העבדים במסגרת גבולותיה. ניתן לראות הסכמים דומים במדינות נוספות כגון: שוודיה אשר אסרה סחר בעבדים בשנת 1813 ופריז שהתחייבה לבטל את סחר העבדים בתוך חמש שנים בהסכם שנחתם בשנת 1814 עם בריטניה. ניתן היה לראות כי העבדות הפכה לבלתי חוקית. לחץ רב של ארגוני זכויות האדם, דעת הקהל האירופאית וארגונים בינלאומיים הביאו לבסוף לצמצום העבדות בתקופה הקולוניאלית. חבר הלאומים גיבש אמנה אשר חייבה את המדינות לבטל את העבדות ולאכוף ביטול זה. לקראת אמצע המאה התשעה עשר חדלה העבדות בהדרגה וסמל הסטטוס התחלף בשליטה על כמה שיותר נכסים ולא על אנשים.[26]

השפעת הבריטים על סיום הסחר

משנת 1838 השקיעו הבריטים מאמצים רבים על מנת להקטין את העבדות באפריקה ולמחוק אותה כליל. מאמצים אלו נבעו בעיקר מארגונים ואנשים שונים אשר ראו בעבדות ניצול ולקיחת חירות האדם וזאת חרף התנגדותם של בעלי העבדים אשר רצו להמשיך וליהנות מעבדיהם. אחד מן האנשים המשפיעים ביותר על ביטול הסחר היה ויליאם וילברפורס אשר ראה בעבדות מסחר מושחת ולא חוקי אשר נובע מתאוות הבצע של הבעלים והסוחרים. ווילברפורס ניסה רבות להביא לביטול סחר העבדים על ידי מספר פעולות כגון: מעורבות בתנועה נגד סחר העבדים והעלאת המודעות ותמיכה ציבורית בנושא. ניתן היה לראות את התמיכה הציבורית הרבה דרך מאות עתירות פרלמנטריות אשר מתנגדות לסחר העבדים ומאות אלפי חותמים המתנגדים לסחר. אחת מהצלחותיו הייתה הצעת החוק שהעביר בפרלמנט לביטול סחר העבדים, אשר לבסוף גם קיבל המלצה מלכותית בשנת 1807.[27]

מעבר לוויליאם וילברפורס ניתן היה לראות את הצעדים שבריטניה נקטה על מנת לצמצם את הסחר בעבדים. בתחילה, הבריטים התמקדו בצמצום העבדים שעוברים מאפריקה ליבשת אמריקה אך מאמצים אלו לא הביאו לתוצאות משמעותיות. לכן, הבריטים ניסו לצמצם את מספר העבדים הקיימים באפריקה מלכתחילה. על מנת להפסיק את הסחר בעבדים באפריקה, בריטניה ניסתה לעודד ייצוא של מוצרים חקלאיים כתחליף לייצוא העבדים וניהלה משא ומתן עם מדינות אפריקניות במטרה לחתום על הסכמים שאוסרים את הסחר על מנת למנוע העברת עבדים בספינות. ניתן היה לראות מספר מקומות בהם בריטניה ניסתה לחסום את סחר העבדים דרך מניעת העברתם בספינות. בתחילה, בריטניה ניסתה לחסום את הסחר דרך הספינות אשר עברו בנהר גלינס אשר נמצא בבריטניה. על מנת לעשות זאת היא הטילה סגר באזור של הנהר. בהמשך, מספר שליטים מקומיים באזור חתמו על אמנה אשר מבטלת את הסחר בעבדים מה שהביא לסילוק רוב סוחרי העבדים מחוץ לארץ ושחרור רוב העבדים. חתימה לביטול סחר בעבדים באזור נחתמה בשנית כמה שנים לאחר מכן, על מנת לנסות ולנקות את העבדות לחלוטין, מה שהיווה מקור לפעילות דומה גם במקומות אחרים. בהמשך, בריטניה ניהלה משא ומתן לביטול הסחר בעבדים גם בדהומיי. לאחר שלא הצליחו לחתום על הסכם עם המלך, החליטו הבריטים להטיל הסגר על חופי דהומיי עד שהמלך יחתום על הסכם האוסר על סחר בעבדים. בעקבות הלחץ הרב ופחד מהסגר על החופים, החליט לבסוף מלך דהומיי לחתום על איסור על סחר בעבדים אך לא היה מוכן לחתום על כלל הסעיפים בחוזה, דבר אשר הביא לבסוף להטלת הסגר ימי מצד הבריטים. לבסוף, בעקבות כוחם הימי הלא מספק של הבריטים הם לא הצליחו למנוע את הסחר בעבדים בדהומיי. לאחר הכישלון בדהומיי ניסו הבריטים להפסיק את הסחר בעבדים גם בלאגוס. לאחר הדחתו של המלך, בריטניה הציעה להחזיר אותו לכס המלכות אם יחתום על חוק האוסר סחר בעבדים. במקביל לכך, נשלח מכתב למלך הנוכחי הדורש ממנו להפסיק את הסחר גם כן. לאחר שהאחרון לא הסכים, הוטל הסגר ימי גם על לאגוס. הבריטים תקפו מספר פעמים את לאגוס ולבסוף המלך סולק והמלך הקודם הוחזר לכס השלטון וחתם על הסכם לביטול הסחר בעבדים.[22] בשנות השלושים של המאה ה-19 השלימו הבריטים חלק ממטרתם בביטולם את העבדות בכל מושבותיהם ביבשות אמריקה ואסיה.[27]

ספרה של מרי פרינס "The History of Mary Prince; A West-Indians Slave", שיצא ב-1831, ומגולל את ההתעללויות שעברה שפחה מהאיים הקאריביים, מסופר ישירות מפיה שלה - תרם לא מעט לעיצוב חוות הדעת של הקהל בבריטניה, שהגיש תלונות רבות בעקבות קריאת הספר.[29]

שיח בינלאומי על התנצלות והנצחה

רקע

בשנת 1998 ועדת אונסקו הכריזה על 23 באוגוסט כיום זיכרון רשמי לסחר בעבדים במטרה לחרוט את הטרגדיה של סחר העבדים של כל העמים. בשנת 2001 הוכר סחר העבדים הטרנס-אטלנטי כפשע נגד האנושות.[30]

בוועדה נטען כי סחר העבדים הטרנס-אטלנטי שהתרחש והזין את כלכלת העולם במאה ה-18 חייב להיות מונצח. הטרגדיה האנושית הזו שנמשכה לאורך כמה מאות נתנה לגיטימציה לשיח גזעני, זעזעה את התפתחותה של יבשת אפריקה ואת יסודותיה, והובילה לכך שעד היום היא חלשה ומתקשה להתפתח. הוועדה טענה כי סחר זה מדובר ומונצח עד היום וכי יש להמשיך בכך. בנוסף נאמר שם כי הסחר משפיע על מערכות יחסים בין יבשות עד היום.[31]

פרויקט ה'עבדים' של אונסקו החל כיוון שעלו טענות כי סחר העבדים הטרנס-אטלנטי לא מונצח או מוזכר בשיח, בהיסטוריה ואף לא בספרים. הפרויקט הציג את סחר העבדים הטרנס-אטלנטי כטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית בעקבות משכו והיקפו. פרויקט זה בא לתעד, לחקור ולהנציח טרגדיה זו ולהבין את הסיבות, השיטות וההשלכות של הסחר.[31]

על מנת לעודד את הזיכרון, אונסקו הקימה מספר מוזיאונים בנושא העבדות במדינות שביקשו זאת כגון האיטי, קובה ואנגולה וכן אספה תרומות רבות לפרויקט לחקירה ופרסום סחר העבדים.[31]

התנצלויות

אפריקה

בתחילת הסחר, התפקיד האפריקאי היה נרחב. לאחר התרחבות הקולוניות האירופאיות באזור היבשת תפקידם החל להצטמצם. עם זאת, מדינות רבות לקחו אחריות על מעשי אזרחיהם בסחר והחלו להתנצל.[32]

בנין: בתקופת הסחר בנין לא הייתה מדינה עצמאית אלא חלק מממלכת דהומיי. עם זאת, לאחר שהפכה למדינה עצמאית, ממשלת בנין הוציאה התנצלות רשמית על כך שלקחו חלק נרחב בסחר העבדים. בנין הייתה אחת הספקיות העיקריות של עבדים לארצות הברית ומדינות נוספות.[32]

ניגריה (שבעבר הייתה בשליטת היורובה ולאחר מכן עברה לשליטת מושבת החסות הבריטית גאנה ורק לאחר מכן הפכה לעצמאית): בעקבות ויכוח בין שליטים אפריקאים מסורתיים וקונגרס זכויות האזרח של ניגריה נפתח השיח לגבי השאלה על מי נופלת האחריות לסחר. הקונגרס טען כי בניגריה היו אזרחים שחטפו קהילות ועזרו ללכוד ניגריים חלשים או אחרים במטרה למכור אותם לעבדות כחלק מהסחר הטרנס-אטלנטי ולכן אין הם יכולים להמשיך להאשים את האירופאים והאמריקאים. לכן הייתה דרישה מניגריה לקחת אחריות על תרומתה לסחר. ויכוח זה הוביל לשיח נרחב ששם במרכזו את הדרישה שניגריה תיקח אחריות על חלקה בסחר וכי על השליטים המסורתיים להתנצל בשם אבותיהם.[33]

ארצות הברית

ביוני 1997 חבר הקונגרס של אוהיו הציע להתנצל בפני האפרו-אמריקאים על הסבל שאבותיהם עברו תחת חוקת ארצות הברית. הוא טען כי אכן הקונגרס עושה צעדים להרחבת והשמת זכויות האזרח אך זה לא מספיק, אין די בהתנצלות ריקה כי היא חסרת משמעות. בעקבות אמרה זו התפרצה סערה בארצות הברית. שיח זה עורר ויכוח על מי נופלת האשמה- על האזרחים האמריקאים שהם צאצאים של אבותיהם שלקחו חלק בשעבוד העבדים או על המחוקקים שאפשרו סחר זה. בוצע סקר שהראה כי כל 2 מתוך 3 אמריקאים מתנגד להתנצלות רשמית. ארגוני זכויות אזרח רבים היו מודאגים מהשיח שנוצר סביב ההתנצלות ולבסוף הקונגרס האמריקני חזר בו מהתנצלותו אך החל ברפורמה של העדפה מתקנת במטרה לצמצם את אי השוויון שחווה הקהילה השחורה, בין אם בדיור, בתעסוקה או בחינוך שהם מורשת ישירה של הסחר. הנשיא ביל קלינטון הביע עניין בשיח הראשוני של ההתנצלות אך בשלב זה, זה כבר לא הספיק והיה צורך בפיצויים. בעקבות המחלוקת בנושא נדחה הדיון על ההתנצלות וההעדפה המתקנת בשנה.[31] בשנת 2008, כאשר כיהן ג'ורג' ווקר בוש כנשיא ארצות הברית, יצא הקונגרס האמריקני והבית הלבן בהתנצלות רשמית על העוול האכזריות והברוטאליות של הסחר והעבדות.[34]

אירופה

נורווגיה: הסקטור החינוכי של אונסקו המקבל תמיכה ממשלת נורווגיה החל לגבש תוכנית על מנת להתמודד עם חוסר השיח וההתעלמות ההיסטורית. ממשלת נורווגיה ארגנה סמינרים למורים סטודנטים ואנשי אוניברסיטה על מנת ללמד אותם על הנושא. בנוסף, השתמשו בבתי הספר ובספרי ההיסטוריה על מנת להפיץ מידע על סחר העבדים במטרה לעודד את הילדים לדבר וללמוד על הנושא. התארגנו משלחות של מורים ואנשי אקדמיה לאפריקה על מנת ללמוד על אפריקה כמו גם על אמריקה בנושא הסחר.[35]

צרפת: בשנת 2001 הנשיא ז'אק שיראק הודיע על יום זיכרון לאומי לקורבנות העבדות ב-10 במאי, בהמשך לחוק המכיר בעבדות כפשע נגד האנושות. לטענתו, יש ללמד ילדים על העבדות כחלק מתוכנית הלימודים. בהמשך הוא ציין כי נתוני האו"ם מצביעים על מספרים נרחבים (כ-20 מיליון) של קורבנות העבדות. לאחר הצהרה זו הוא הציע כי יוזמתו תורחב ליוזמה אירופאית וטען כי יש להבטיח שחברות מערביות ישקיעו במדינות עניות ויעזרו לצמצם את הפערים שיצרה העבדות.[36]

אנגליה: בשנת 1999 ליברפול הוציאה התנצלות רשמית מאחר שהיא הייתה ספקית הספינות העיקרית לשינוע העבדים מאפריקה למדינות הסוחרות.[37]

כמה שנים לאחר התנצלותה של ליברפול, אנגליה יצאה בהצהרה רשמית שמעבר להתנצלותה הכוללת כמדינה ינקטו בצעדים נוספים כמו פיצוי כספי. בעקבות כך מעבר להתנצלות, סגן ראש הממשלה הוציא הצהרת חרטה בנוגע למעורבותה של אנגליה בסחר.[38]

תרבות בעקבות הסחר

במהלך הסחר, היבטים מסוימים של התרבות המקומית ושל בעלי העבדים הונחלו אצל העבדים עצמם. כך נוצרו שינויים בתרבות של העבדים האפריקאים כדוגמת 'התרבות השחורה' שנוצרה מההשפעה של אמריקה על העבדים. מוזיקה, אומנות, ספרות ומאפיינים תרבותיים, הושפעו ועודם מושפעים מהמגוון הרחב של התרבות האפרו-אמריקנית. מכיוון שהעבדים הגיעו מאזורים שונים ומתרבויות שונות, השפעת הרקע שלהם על המוזיקה נראית בעיקר בהתפתחות הז'אנרים השונים שבסופו של דבר הרחיבו את המוזיקה האמריקנית.[39]

אמונות ומסורות מוזיקליות שונות התפתחו באזורים שונים ומילאו תפקיד במוזיקה של סחר העבדים. השפעת התרבות האמריקאית יחד עם המקצבים והכלים האפריקאים הוביל ללחץ מצד האמריקאים ולאיסורים שונים. אמנם נוצר סגנון חדש של מוזיקה שהתפשט בצורה מהירה, אך היה חשש כי זו מהווה דרך להעברת מסרים על ידי העבדים וניסיון להתנגדות ולכן יחד עם התפתחות המוזיקה נוצרו גם חוקים ואיסורים שונים.[39]

כתוצאה מהסחר נוצרו שלושה סגנונות מוזיקה עיקריים- בלוז, גוספל וג'אז. שירת העבדים החלה תחילה משירי עבודה שמטרותיהם היו הסחת דעת מהכאב הפיזי, שחרור מתח נפשי, הבעת אמונה דתית וערכים, העברת הזמן בעבודה, דרך תקשורת בין עבד אחד לרעהו (מאחר שהבעלים לא הסכימו להם לדבר) והגדלת הערך המוסרי של העבדים.[39]

הבדל עיקרי הנוצר מהסחר היה השינוי הקיצוני בסגנון המוזיקה של העבדים: כשחיו באפריקה המוזיקה הייתה מאוד אופטימית ושמחה בעוד שהתפתחותה באמריקה הובילה לתפנית מלנכולית, 'מוזיקת נשמה', בלוז, עצב, כדרך להביע את תסכולם וכאבם.[39]

סגנונות מוזיקה נוספים הושפעו מהסחר הטרנס אטלנטי. מעבר לבלוז, ג'אז וגוספל ניתן לראות השפעות של הסחר גם על ההיפ-הופ, הסווינג והסמבה. דבר זה מעיד כי לסחר הייתה השפעה רחבה על חייהם של כמעט כל אזרחי אמריקה, גם אם לא הייתה להם יד בדבר. וניתן לראות זאת בהתבטאות ובשינויים המוזיקליים.[39]

מעבר לשינויים שהתרחשו במהלך הסחר ומשפיעים עד היום כדוגמת המוזיקה, לאחר הסחר ועד היום נוצרו יצירות אומנותיות שונות המושפעות ממנו.

כמה דוגמאות:

  • "שורשים" - מיני סדרת טלוויזיה הדנה בחיי דורות שונים במשפחה אפרו- אמריקאית מימי העבדות והלאה. הופקה לה גם גרסה מחודשת בשנת 2013.
  • "12 שנים של עבדות" - סרט המבוסס על אוטוביוגרפיה של אפרו-אמריקאי שחי בארצות הברית בתקופה בה הסחר עדיין היה חוקי כאדם חופשי אך נמכר לעבדות בכל זאת.
  • "הולדתה של אומה" - סרט המבוסס על אירועי מרד העבדים הנודע ביותר בתולדות ארצות הברית.
  • "חמדת" - רומן העוסק באהבת אם, רצח ודיכוי בתקופת העבדות האפריקאים בארצות הברית על לתקופה של לאחר שחרור העבדים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סחר העבדים האטלנטי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ משה אביטבול, חגי ארליך, אירית בק, יקותיאל גרשוני, נורית השמשוני-יפה, בנימין נויברגר, ... & גליה פרידמן., צמיחת המדינות החדשות באפריקה, Open University of Israel
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Rucker, W. C., The African and European Slave Trades, A Companion to African American History
  3. ^ . Stern, S. M, The atlantic slave trade—The full story, Academic Questions
  4. ^ ראו צמיחת המדינות החדשות באפריקה – מבוא להיסטוריה של אפריקה עמ' 96, פרק 9, סחר העבדים הטרנס אטלנטי באתר גוגל ספרים
  5. ^ How Europe underdeveloped Africa, Malden, MA, 2010
  6. ^ The Atlantic slave trade., Cambridge University Press, 2010
  7. ^ 7.0 7.1 The Atlantic slave trade: effects on economies, societies and peoples in Africa, the Americas, and Europe., Duke University Press., 1992
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 The Atlantic Slave Trade., Cambridge University Press, 1999
  9. ^ קרן, א., גרשוני, י., הקדמה: רק כוונות טובות?, זמנים: רבעון להיסטוריה
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Morgan, P. D., The cultural implications of the Atlantic slave trade: African regional origins, American destinations and new world developments., Slavery and Abolition
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 11.7 11.8 Obadina, T., The Slave Trade-A Root of Contemporary African Crisis. (ארכיון)
  12. ^ Details of horrific first voyages in transatlantic slave trade revealed, בעיתון האינדפנדנט, ‏17 באוגוסט 2018 (באנגלית).
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 The slave trade: The story of the Atlantic slave trade: 1440-1870., New York: Simon and Schuster., 1997
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 African Participation and Resistance to the Trade
  15. ^ The Abolition of The Slave Trade
  16. ^ Wynter, Sylvia, New Seville and the Conversion Experience of Bartolomé de Las Casas: Part One, Jamaica Journal
  17. ^ Segal, R., The Black Diaspora: Five Centuries of the Black Experience Outside Africa, African Diaspora Archaeology Newsletter
  18. ^ Eltis, D., & Richardson, D., The numbers game, Northrup, David: The Atlantic Slave Trade, Houghton Mifflin Co
  19. ^ 19.0 19.1 Obikili, Nonso, The trans‐Atlantic slave trade and local political fragmentation in Africa, The Economic History Review
  20. ^ 20.0 20.1 The deepest south: the United States, Brazil, and the African slave trade, NYU Press, 2007
  21. ^ Warber, G., Shipwreck Shines Light on Historic Shift in Slave Trade
  22. ^ בנימין נויברגר, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה בישראל
  23. ^ Fage, J. D., Slavery and the Slave Trade in the Context of West African History, The Journal of African History
  24. ^ 24.0 24.1 Obikili, N., The trans‐Atlantic slave trade and local political fragmentation in Africa., The Economic History Review
  25. ^ 25.0 25.1 Lennon, C., Slave Escape, Prices, and the Fugitive Slave Act of 1850., The Journal of Law and Economics
  26. ^ 26.0 26.1 קרן, א., מעבדות לחירות? הדרך מביטול הסחר בעבדים לשחרור העבדים באפריקה., זמנים: רבעון להיסטוריה
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 Law, R., Abolition and imperialism: international law and the British suppression of the Atlantic slave trade, Abolitionism and Imperialism in Britain, Africa, and the Atlantic
  28. ^ Abolition of the Slave Trade
  29. ^ רות אלמוג, מרי פרינס, שבזכותה בוטלה העבדות בבריטניה, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2007
  30. ^ Unesco, August: International Day for the Remembrance of the Slave Trade and it's Abolition.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 UNESCO, 23 August: International Day for the Remembrance of the Slave Trade and its Abolition
  32. ^ 32.0 32.1 Tribune News Services, Benin Officials Apologize For Role In U.s. Slave Trade
  33. ^ David Smith, https://www.theguardian.com/world/2009/nov/18/africans-apologise-slave-trade
  34. ^ Darryl Fears, House Issues An Apology For Slavery
  35. ^ HENRY LOUIS GATES Jr., Ending the Slavery Blame-Game
  36. ^ Chirac names slavery memorial day
  37. ^ Liverpool and the slave trade
  38. ^ Blair 'sorrow' over slave trade
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 39.3 39.4 Rose Osborne, How the Transatlantic Slave Trade has influenced Music
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33800836סחר העבדים האטלנטי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סחר_העבדים_האטלנטי&oldid=2215288"