חוק סחר העבדים 1807
חוק סחר העבדים 1807 (באנגלית: Slave Trade Act 1807) חוק לביטול סחר העבדים,[1] הייתה חקיקה של הפרלמנט הבריטי האוסרת על סחר העבדים באימפריה הבריטית. אף על פי שהוא לא ביטל את העבדות, הוא אכן עודד פעולות בריטיות ללחוץ על מדינות לאום אחרות לבטל את סחר העבדים שלהם.
רבים מהתומכים חשבו כי החוק יביא לסיום העבדות.[2] העבדות על אדמת אנגליה לא נתמכה בחוק האנגלי ועמדה זו אושרה במקרה של סומרסט בשנת 1772, אך היא נותרה חוקית ברוב האימפריה הבריטית עד לחוק ביטול העבדות בשנת 1833.
רקע
מרטין מרדית' קובע כי "בעשור שבין 1791 ל־1800 אוניות בריטיות ביצעו כ-1,340 מסעות לרוחב האוקיינוס האטלנטי, והביאו איתן כמעט 400,000 עבדים. בין 1801 ל־1807 הם העבירו עוד 266,000 עבדים. סחר העבדים האטלנטי נותר אחד העסקים הרווחיים ביותר של בריטניה."[3]
הוועדה לביטול סחר העבדים הוקמה בשנת 1787 על ידי קבוצה של פרוטסטנטים אנגלים אוונגליסטים שהיו קשורים בקוויקרים, כדי להתאחד בהתנגדותם המשותפת לעבדות ולסחר העבדים. הקווקרים ראו זה מכבר את העבדות כפעולה בלתי מוסרית. עד שנת 1807 הצטבר כוח פוליטי לקבוצות המתנגדות לעבדות, שיצרו סיעה גדולה מאוד של חברים בעלי דעות דומות בפרלמנט הבריטי. בשיאם, היה להם רב של 35–40 מושבים. הם היו ידועים בכינוי "הקדושים". הוביל את הברית הזאת נגד סחר העבדים, ויליאם וילברפורס, שלקח על עצמו את המטרה לביטול העבדות בשנת 1787, לאחר שקרא את הראיות נגד הסחר. חברי פרלמנט אלה קיבלו גישה לג'יימס סטיבן, גיסו של וילברפורס. לעיתים קרובות הם ראו במאבקם האישי נגד העבדות כמסע צלב רשמי. ביום ראשון, 28 באוקטובר 1787, כתב וילברפורס ביומנו: "הקב"ה הציב לפני שני נושאים גדולים, דיכוי סחר העבדים ורפורמציה של נימוסים."[4]
כוחם הפוליטי גדל בעקבות עמדתה הרעועה של הממשלה בראשות לורד גרנוויל, שתקופת כהונתו כראש ממשלה הייתה קצרה. גרנוויל עצמו הוביל את המאבק להעברת הצעת החוק בבית הלורדים, ואילו בקונגרס הוביל את הצעת החוק על ידי שר החוץ, לורד האוויק (צ'ארלס גריי, לימים ארל גריי). אירועים אחרים שיחקו גם הם תפקיד: האיחוד בין אירלנד ובריטניה בשנת 1800 הכניסו 100 נציגים איריים לפרלמנט, שרובם תמכו בביטול.[5] הצעת החוק הוצגה לראשונה בפני הפרלמנט בינואר 1807. היא הועברה לבית הנבחרים ב־10 בפברואר 1807. ב־23 בפברואר 1807, עשרים שנה לאחר שהחל לראשונה במסע הצלב שלו, וילברפורס וצוותו זכו בניצחון. לאחר דיון שנמשך עשר שעות, הסכים הבית לקריאה שנייה של הצעת החוק לביטול סחר העבדים האטלנטי בשיעור של 283 קולות ל-16. הצעת החוק קיבלה הסכמה מלכותית ב־25 במרץ 1807.[6]
עם זאת, בעוד שמעשה זה ביטל את סחר העבדים באימפריה הבריטית, העבדות עצמה נמשכה הלאה. רק לאחר שהחוק ביטול את העבדות ב־1833 בוטלה העבדות עצמה בסופו של דבר.
מדינות אחרות
על ידי החוקים נגד עבדות בשנת 1793, ביטל הפרלמנט של קנדה העליונה בצפון אמריקה הבריטית את סחר העבדים, ובשנת 1805 הגביל החוק הבריטי את יבוא העבדים למושבות שנכבשו מצרפת והולנד.[7] לאחר אימוץ חוק ה-1807, בריטניה השתמשה בהשפעתה בכדי ללחוץ על מדינות אחרות לסיים את סחר העבדים שלהן.[8] עד האמנה האנגלו-פורטוגזית בשנת 1810 פורטוגל הסכימה להגביל את סחר במושבותיה. בשנת 1813 אסרה שוודיה את סחר העבדים שלה. ובאמנת פריז משנת 1814, לפיה צרפת סיכמה עם בריטניה כי סחר העבדים "מנוגד לעקרונות הצדק הטבעי", הסכימה לבטל את סחר העבדים תוך חמש שנים. בהסכם האנגלו-הולנדי בשנת 1814 הפסיקה הולנד את הסחר בעבדים שלה, והאמנה האנגלו-ספרדית משנת 1817 קראה לספרד לדכא את הסחר בשנת 1820.[7]
ארצות הברית אימצה את החוק שלה לאיסור יבוא עבדים ב־2 במרץ 1807, באותו חודש ובשנה שבה ננקטה הפעולה הבריטית. הדבר ייצב את ביטול סחר העבדים האטלנטי אך לא שינה את הסחר הפנימי בעבדים. סעיף 1, סעיף 9, לחוקת ארצות הברית, אסר על ביטול סחר העבדים במשך עשרים שנה, עד 1808. החוק המתוכנן התקבל שנה קודם לכן, ועם התמריצים הכלכליים, סחר העבדים הגיע לסופו.[9]
אכיפה
החוק הטיל קנסות על קברניטים שהמשיכו בסחר. קנסות אלה עשויים היו להיות עד 100 ליש"ט לכל עבד שנמצא באונייה. הקברניטים היו לפעמים משליכים עבדים לים, כשראו את ספינות חיל הים מגיעות, כדי להימנע מקנסות אלה.[10] חיל הים המלכותי, ששלט אז בימי העולם, הקים את השייטת של מערב אפריקה בשנת 1808 כדי לסייר בחופי מערב אפריקה, ובין 1808 ל־1860 הם תפסו כ-1,600 אוניות עבדים ושחררו 150,000 אפריקאים שהיו על סיפונן.[11] הצי המלכותי הצהיר כי אוניות המובילות עבדים זהות לספינות פיראטים. כמו כן, ננקטו פעולות נגד מנהיגים אפריקאים שסירבו להסכים לחוק הבריטי, לחוקק בעצמם חוקים נגד הסחר. סך הכל נחתמו הסכמים נגד עבדות עם למעלה מ-50 שליטים אפריקאים.[12]
בשנות ה-60 של המאה ה-19, דיווחי דייוויד ליווינגסטון על מעשי הזוועה בסחר העבדים הערבי באפריקה עוררו את האינטרס של הציבור הבריטי, והחזירו את התנועה לביטול העבדות הבריטית. הצי המלכותי לאורך שנות ה -70 של המאה ה -19 ניסה לדכא את "המסחר המזרחי המתועב הזה", בפרט בזנזיבר. בשנת 1890 מסרה בריטניה את השליטה לגרמניה על אי בים הצפוני בתמורה לשליטה בזנזיבר, בין השאר כדי לסייע באכיפת האיסור על סחר בעבדים.[13][14]
הערות שוליים
- ^ "Slave Trade Abolition Bill". Hansard. 10 February 1807.
- ^ "Mar 2, 1807: Congress abolishes the African slave trade", This Day in History
- ^ Meredith, Martin (2014). The Fortunes of Africa. New York: PublicAffairs. pp. 191–194.
- ^ Cox, Jeffrey (2008). The British Missionary Enterprise Since 1700. London: Routledge. p. 90.
- ^ The 1807 Act and its effects", The Abolition Project.
- ^ Parliament abolishes the slave trade", Parliament and the British Slave Trade.
- ^ 7.0 7.1 Lovejoy, Paul E. (2000). Transformations in Slavery: A History of Slavery in Africa (2nd ed.). New York: Cambridge University Press. p. 290
- ^ Falola, Toyin; Warnock, Amanda (2007). Encyclopedia of the Middle Passage. Greenwood Press. pp. xxi, xxxiii–xxxiv.
- ^ Rawley, J. A. (2005). The Transatlantic Slave Trade: A History. University of Nebraska Pres. p. 169.
- ^ 1807 Abolition of Slavery Act", Spartacus Educational.
- ^ Jo Loosemore, "Sailing against slavery", BBC – Devon, 24 September 2014.
- ^ The West African Squadron and slave trade
- ^ Welcome to Encyclopædia Britannica's Guide to Black History
- ^ The Blood of a Nation of Slaves in Stone Town Archived 25 December 2008 at the Wayback Machine
26612803חוק סחר העבדים 1807