רצח נוסעי האירוואן
ב-18 ביולי 1948 נרצחו 5 נוסעיו של מטוס אֶירוֹוָאן (Aerovan) של חיל האוויר הישראלי, שטס מסדום לתל אביב ונאלץ לנחות נחיתת אונס בחולות נבי רובין.
הרקע
ערך מורחב – סדום במלחמת העצמאות
בקיץ 1948 הייתה סדום נצורה ומנותקת משאר חלקי ישראל. היא הוקמה מלכתחילה כמפעל משלים למפעל האשלג שבצפון ים המלח. לאחר ההחלטה על פינוי אזור צפון ים המלח באמצע חודש מאי, הוכפל למעשה מספר האנשים בסדום, שכן אליה הצטרפו אנשי פלמ"ח, אנשי בית הערבה ופועלים מצפון ים-המלח שפונו אליה בדרך הים, בחיפזון ובחשכת לילה. הצטרפותם של אנשי שלוש הקבוצות הללו לאוכלוסיית סדום, הביאה להקמתה של הפלוגה הלוחמת, אשר ביצעה את כל קרבות ההתקפה וההגנה באזור.
סדום עצמה הפכה למעין "סיר לחץ". מאות אנשים הצטופפו בה, מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון וללא כל דרך לצאת ולבוא: הן הגישה היבשתית והן הגישה הימית לסדום וממנה היו חסומים לחלוטין. רק אמצעי קשר אחד עם הארץ נותר לאנשי סדום – דרך האוויר. בסדום הוכשר מסלול נחיתה מיוחד, ובו נחתו והמריאו מטוסים בעלי כושר המראה במסלול קצר. בטייסת בתל אביב, שאנשיה הפעילו את קו הטיסות לסדום, פעלו אנשי מח"ל רבים – מתנדבים מחוץ-לארץ, יהודים ונוצרים. בשל המצב, התקבלו כולם בזרועות פתוחות.
תלותה של סדום במטוסים מתל אביב הייתה מוחלטת: הם שימשו לפינוי אותו חלק של האוכלוסייה שלא היה כוח לוחם, וכן לצורך הבאת אספקה, תרופות, דברי דואר וכלי-נשק ממרכז הארץ. את התלות והציפייה תיאר אחד מאנשי הפלמ"ח שנמצאו אז בסדום:
"... מתקופה הפינוי נותרה לאנשי סדום מחלה משונה המכונה "אוירוניטיס". כלומר, צפייה חולנית למטוס בו עתיד פלוני לצאת מן האזור. כינוי זה בא לציין מצב נפשי בלתי יציב, עצבנות מוגברת ושיחות אין-קץ על 'מתי נטוס מפה'? נדמה כי שלוש המילים השימושיות והפופולריות ביותר באותם ימים היו 'מים, חופש, אווירון!' ובייחוד זו האחרונה..."
רשימת הנוסעים היוצאים מסדום בדרך האוויר, נקבעה מראש על ידי המפקדה המקומית. במילים אחרות, כדי לעלות על אחד המטוסים שיצאו מסדום, צריך היית שתהיה לך סיבה מספיק טובה...."[1]
פרשת האירוואן
ב-18 ביולי 1948, בשעה 01:00 אחר חצות, המריא מטוס תובלה קטן מדגם "אירוואן" (Aerovan, מיילס, 57-M) מסדום לכיוון שדה דב. במטוס הייתה תפוסה מלאה: מלבד הטייס (נוצרי אמריקאי בשם אנדרו ספנסר בויד), היו שבעה נוסעים: חנק'ה אברך - פלמ"ח, חברת בית הערבה, אמנון-משה ונטיק - פלמ"ח, מ.כ. בית הערבה וחבר לשעבר בהכשרת בית הערבה, מוטק'ה (מומו) גליקסון - פלמ"ח, חבר בית הערבה, פסח אוקראיניץ - חייל ופועל בחברת האשלג, הייני (צבי) גלזר - חייל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל ופועל ב"פלוגה המגוייסת" בסדום מטעם הקיבוץ המאוחד, גרי רווה (גרשון סטרוסטה) - פלמ"ח, מחלקת בית הערבה ובן עמרם יוסף - מפעיל ציוד מכני במפעל האשלג. לכל אחד מהנוסעים הייתה סיבה מיוחדת שבזכותה נכלל ברשימת הטסים. מנהל שדה התעופה של סדום זכר היטב כי העלה את הנוסעים על פי רשימה שקיבל ממפקדת סדום.
זמן הנחיתה המשוער של ה"אירוואן" היה 02:00. המטוס לא הגיע בשעה זו וגם לא אחריה. כל קשר לא נוצר בין המטוס ובין מגדל הפיקוח בשדה דב.
בשעה 02:15 נחת המטוס נחיתת אונס בחולות נבי רובין (ליד קיבוץ פלמחים של היום), לא הרחק משפת-הים. באותה תקופה, היה זה שטח הפקר, ששרץ כנופיות ופליטים ערבים. חלק מהנוסעים נפצעו במהלך הנחיתה.
בהמשך החליטו שניים מהנוסעים לצאת ולהזעיק עזרה. הם החלו במסע רגלי מפרך לכיוון בת ים (מרחק של כ-18 ק"מ), כשבידם כלי הנשק היחיד שהיה במטוס – אקדחו של הטייס.
עם עלות השחר, החליטו ששת הנוסעים הנותרים להתחיל לנוע צפונה, לאורך חוף הים. לא היה בידיהם כל כלי נשק וביניהם בחורה אחת ונוסע שנפגע קשה יותר מהאחרים בזמן הנחיתה.
כעבור שעתיים, לא הרחק מנחל רובין, הם נתקלו בכנופיה ערבית חמושה. הנוסעים הובלו בידי אנשי הכנופיה לעבר דיונות החול הטובעניות באזור ונורו אחד-אחד. כולם נהרגו, מלבד אחד הנוסעים שנפצע קשה. הוא נמצא בהכרה מלאה והיה מודע היטב למתרחש: אחד מאנשי הכנופיה (בדואי שעבד עבור הש"י של ההגנה) לחש באוזנו לשים עצמו כמת ושכנע את שאר הכנופיה שהנוסע חוסל.
שני הנוסעים האחרים הגיעו לבת ים ודיווחו על נחיתת האונס לחיל האוויר ולכוחות שנמצאים במקום. כוחות חילוץ יצאו בדרכם לחולות נבי רובין, בלי לדעת את שהתרחש בינתיים.
במקביל נפרד הבדואי מאנשי הכנופיה ומיהר לדווח על הרצח למפעילו בש"י, השומר אביגדור יוסיפון, שהתגורר בבית עובד. זה האחרון מיהר ליבנה, לכוח של חטיבת גבעתי שחנה במקום ובהמשך יצאה כיתת חיילים ועמה חובשת לאזור ההרג. בשעות אחר הצהרים הם חילצו את הפצוע והותירו אחריהם תלוליות עפר שכיסו את גופותיהם של שאר הנוסעים.
אז התחיל מבצע משולב לחילוץ גופות הנרצחים. ב-19 ביולי 1948, בשעת צהרים מוקדמת, הגיעה ספינת חיל הים למקום. סירה הורדה למים והגופות הועמסו עליה, אך בשל גלי-חוף גבוהים היא התהפכה. הגופות נקברו שוב בחול והספינה חזרה לנמל יפו. כל אותה עת ניסה נציג סדום בתל אביב נואשות לארגן דרך חילוץ. ב-20 ביולי עלה בידו לגייס כוח של גדנ"עים היושבים בצריפין ונספחים לגדוד החמישי של הפלמ"ח. הם הגיעו לשטח וגילו את תלוליות העפר. הגופות חולצו והועברו לתל אביב.
הרצח המזעזע הביא לפעולת תגמול של צה"ל. בסוף חודש אוגוסט 1948, ביצעה חטיבת גבעתי את מבצע "נקיון" לטיהור שטח החולות שבין נחל שורק (נבי רובין) לנחל לכיש (ואדי סוכריר), בו נצפו כנופיות ערבים חמושים. הפעולה בוצעה ב-28 באוגוסט 1948 על ידי שתי פלוגות חי"ר, פלוגת פרשים ומחלקת ג'יפים. השטח נסרק, רוב בתי האבן פוצצו והצריפים הועלו באש. 10 ערבים נהרגו ו-3 נלקחו בשבי.
לקריאה נוספת
- רס"ן אבי כהן, תולדות חיל-האוויר במלחמת העצמאות. ממטוסים קלים – למטוסי קרב והפצצה, בהוצאת משרד הביטחון, תל אביב 2004.
- דוד קורן, ההגנה על סדום 1934-1948 (עמ' 103–105), בהוצאת משרד הביטחון ויד טבנקין, 1989.
- אביגדור שחן, כנפי הניצחון (לתולדות חיל-האוויר ומח"ל), בהוצאת עם הספר, 1966.
קישורים חיצוניים
- סיפורו של מטוס - מיילס M-57 איירוואן בחיל האוויר
- הקשר האווירי בין סדום למרכז הארץ, באתר הפלמ"ח
- קורות החיים של בויד, ספנסר אנדריו, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- קורות החיים של אברך, חנה (חנקה), באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- קורות החיים של ונטיק, אמנון-משה, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- קורות החיים של גליקסון, מרדכי (מומה, מוטקה), באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- קורות החיים של אוקראיניץ, פסח, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
הערות שוליים
