נסיך-בישוף
נסיך-בישוף (בגרמנית: Fürstbischof) היה בישוף או ארכיבישוף, שבנוסף לסמכותו הרוחנית היה גם השליט האזרחי על שטח, שאותו ניהל כריבון. משום כך הנסיכות או נסיכות-דיוקסיה שנשלטו פוליטית בידי נסיך-הבישוף יוכלו לחפוף באופן מוחלט או במידה רבה את תחום השיפוט של הדיוקסיה שלו, אך חלקים מסוימים ממנה, אפילו עיר מגוריו, יכולים להיות פטורים משלטונו האזרחי, ולקבל מעמד של עיר קיסרית חופשית. אם הסמכות הדתית השלטת היא ארכיבישוף, המונח הנכון הוא נסיך-ארכיבישוף (בגרמנית Fürsterzbischof). המקבילה בכהונה הנזירית היא נסיך-אב מנזר (בגרמנית Fürstabt). נסיך-בישוף נחשב בדרך כלל למונרך נבחר.
במערב, עם שקיעת האימפריה הרומית מהמאה הרביעית ואילך לנוכח הפלישות של הברברים, תפסו לעיתים בישופים נוצרים בערים את מקומו של המפקד הרומאי, קיבלו החלטות על הניהול האזרחי של העיר ופיקדו על כוחות צבא במידת הצורך. יחסים מאוחרים יותר בין נסיך-בישוף לבורגנים היו תמיד עוינים. מכיוון שהערים נהגו לדרוש כתבי זכויות מקיסרים, מלכים או הנסיך-בישופים שלהם והכריזו על עצמם עצמאיים, התגבר החיכוך בין הבורגנים לבישופים.
באימפריה הביזנטית נקטו הקיסרים, שעדיין היו אוטוקרטיים, באמצעים משפטיים כלליים שהקצו לכל הבישופים זכויות ותפקידים מסוימים בממשל החילוני של הדיוקסיות שלהם, אולי כחלק מהרצון להעמיד את הנצרות המזרחית בשירות האימפריה, כשתפקיד הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול כמעט הצטמצם לשר לענייני דת של הקיסר.
מעמד הנסיך-בישוף, ששילב את שני העולמות, נעלם דה פקטו מאזור האימפריה הרומית ה"קדושה" בגרמניה עם פירוקה בשנת 1806. השם שרד בחלק מהדיוקסיות עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. השימוש בתארים "נסיך-בישוף" ו"נסיך-ארכיבישוף", כמו גם השימוש בסימני הכבוד החילוניים הקשורים אליהם (כגון כובע ושלט אצולה של נסיכים) בוטלו רשמית על ידי האפיפיור פיוס השנים עשר בשנת 1951.
נסיכים-בישופים באימפריה הרומית ה"קדושה"
הגדרה
נסיך-בישוף היה בישוף במעמד של נסיך (Kirchenfürst). דרגתו הייתה של נסיך קיסרי (Reichsfürst) של האימפריה הרומית ה"קדושה". מקורה של פונקציה שלטונית חילונית זו של בישופים במדיניותם של מלכי גרמניה מימי הביניים להסתמך על הבישופים שמונו על ידם על מנת לרסן את השפעתם של משפחות נסיכים חזקות. לכמה מבישופים אלה הוענקו באותה עת זכויות מלכותיות (Jura regalia). במהלך התפתחות הנסיכות הטריטוריאלית, הרחיבו בישופים אלה גם את תחומי שלטונם לשטחים חילוניים, שהיו ידועים בשם "הוכשטיפט" (Hochstift).
התפתחות היסטורית
בישופים היו מעורבים בממשל הממלכה הפרנקית ובאימפריה הקרולינגית שלאחר מכן, כנציג הדת בצמד השליחים מטעם הקיסר המכונה מיסוס דומיניקוס (אנ') שפיקח על המנהל באזורים מרוחקים מהבירה, אך זה היה מינוי אישי, שלא היה קשור לדיוקסיה. נסיכים-בישופים היו נפוצים באימפריה הרומית ה"קדושה" הפאודלית המפוצלת בין שליטים רבים, שם רבים קיבלו רשמית דרגת נסיך קיסרי (Reichsfürst), שהעניק להם את סמכות השלטון על שטח מסוים וייצוג בדיאט הקיסרי (אנ') (הרייכסטאג).
הדוכסויות של ממלכת גרמניה בתוך האימפריה נשלטו על ידי דוכסים חזקים ורבי עוצמה, שתמיד חיפשו יותר את "האינטרס הלאומי" של הדוכסות שלהם מאשר את זו של האימפריה. משום כך התכוון המלך האוטוני (הסקסוני) הראשון היינריך הראשון, מלך גרמניה ועוד יותר מכך בנו, אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", להחליש את כוחם של הדוכסים על ידי הענקת אדמות אימפריאליות לבישופים נאמנים ולהעניק להם זכויות מלכות (גביית מיסים, הטבעת מטבעות, הזכות לבצר, ללבוש בגדי מלכות וכו'). בניגוד לדוכסים הם לא יכלו להוריש תארים ואדמות לאף צאצא. במקום זאת הקיסרים שמרו לעצמם את מינוי הבישופים של הכנסייה הקניינית שלהם, תוך שהם מתעלמים ביודעין מהעובדה שלפי המשפט הקאנוני הבישופים היו חלק מהכנסייה הקתולית העל-לאומית. מהלך זה נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת מצד האפיפיורים, שהגיעה לשיאה במאבק האינווסטיטורה המר של 1076. אף על פי כן, הקיסרים המשיכו להעניק שטחים מרכזיים לארכיבישופים החשובים ביותר. הטריטוריה שהייתה משויכת לדיוקסיה הפכה אז לדיוקסיה-נסיכותית (Fürstbistum). המונח הגרמני הוכשטיפט (Hochstift) שימש לעיתים קרובות לציון צורת הסמכות החילונית שהחזיקו בישופים שמונו לנסיך-בישוף, כאשר ארצשטיפט (Erzstift) משמש נסיכים-ארכיבישופים.
שלושת הנסיכים המכובדים ביותר של האימפריה שהיו גם ארכיבישופים מונו על ידי בולת הזהב (אנ') של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1356, יחד עם ארבעה נסיכים חילוניים, לנסיכים בוחרים של האימפריה, כלומר נסיכים שבחרו את מלך הרומאים (שאם הוכתרו גם על ידי האפיפיור הוכרזו קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה"): אלה היו הנסיכים-ארכיבישופים של מיינץ, קלן וטריר. בהתחשב בחשיבות הגבוהה יותר של יכולתם לקבוע את הקיסר בבחירה, כונו הנסיכויות שלהם "נסיכות בוחרת" (Kurfürstentum) ולא נסיכות-דיוקסיה.
בשנת 1521 היו 53 נסיכויות כנסייתית קתוליות באימפריה הרומית ה"קדושה" של האומה הגרמנית, הרפורמציה הפרוטסטנטית והחילוט של נכסי הכנסייה הפחיתו את המספר הזה ל-23 עד 1648, אשר עלו מעט ל-26 במאה ה-18.
במאות ה-16 ותחילת המאה ה-17, בנוסף לנסיכים-בישופים אלה שנותרו קתולים, היו גם מספר נסיכות פרוטסטנטיות – שהחשובה ביותר הייתה הארכיבישופות של מגדבורג (אנ'). כמעט כל המדינות הרוחניות האוונגליסטיות האלה, שנשלטו בדרך כלל על ידי נסיכים של שושלות שכנות רבות עוצמה כמנהלנים, הפכו עקב שלום וסטפליה ב-1648 לנסיכות חילוניות (לטובת מדינות חילוניות גדולות יותר כמו ברנדנבורג-פרוסיה), שהאחרונה בהן הייתה מגדבורג בשנת 1680. הבישופות הפרוטסטנטית היחידה שנותרה הייתה בישופות ליבק, וכמקרה נוסף גבולי, בישופות אוסנבריק שהתחלפה לסירוגין בין קתולים ולותרנים. כל הבישופויות האחרות שהיו קיימות בין השנים 1648 ל-1802–1803 היו קתוליות בלבד. היו גם רק שלושה מנזרים קיסריים (גר') פרוטסטנטיים.
בין המאות ה-16 לתחילת המאה ה-19, היו הנסיכים-הבישופים כמעט אך ורק נציגי קבוצות מסוימות של האצולה הישנה, בנים של נסיכים ואבירים קיסריים. מבחינה זו, כנסיית הקיסרית הגרמנית הייתה בעיקר כנסייה אריסטוקרטית עד 1803. עם זאת, היא איפשרה צורות מוגבלות של ניידות חברתית, שכן אצילים מסוימים שאינם נסיכים, ועד המאה ה-17, גם פשוטי העם, הצליחו להשיג התקדמות אישית עד למעמד של נסיכים קיסריים באמצעות בישופות.
אובדן הלגיטימציה ההולך וגדל של מדינות רוחניות בעידן הרציונליזם ונאורות, השפעת צרפת המהפכנית משנת 1792, שם כבר "הולאם" ונמכר רכוש הכנסייה, והסיפוח המונע מסיבות חומריות של מדינות חילוניות שכנות בגרמניה הוביל לשלום לינוויל בשנת 1801, ובתוך עשור, בוטלו כל המדינות הרוחניות בגרמניה. כמעט כל הדיוקסיות העיקריות נכבשו על ידי שכניהם החילוניים כבר בשנת 1802, מהלך שאושר על פי החוק הקיסרי.
הנסיך בוחר / הנסיך-הארכיבישוף האחרון של מיינץ, קרל תאודור אנטון מריה פון דלברג (אנ'), היה היחיד שהצליח לשלוט במדינה רוחנית במשך כמה שנים כקנצלר הראשי של האימפריה או (משנת 1806) כנסיך-ראשון (Fürstprimas) של הקונפדרציה של הריין (התמקדות בנסיכות רגנסבורג ובנסיכות אשפנבורג), אך גם זה בוטל בשנת 1810 והוסב לדוכסות הגדולה של פרנקפורט, בה שלט דלברג עד 1813.
בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית, נשאו כמה בישופים את התואר נסיך-בישוף או נסיך-ארכיבישוף עד סוף המלוכה בשנת 1918.
במקומות אחרים
אנגליה
הבישופים של דרהאם היו גם נסיכים-בישופים טריטוריאליים, בדרגתם החילונית יוצאת הדופן של רוזן פלטין, כיוון שתפקידם היה לא רק להיות ראש של דיוקסיה גדולה, אלא גם לסייע בהגנה על הממלכה מפני האיום הסקוטי מצפון. התואר שרד את האיחוד של אנגליה וסקוטלנד לממלכת בריטניה הגדולה בשנת 1707 עד 1836. הנסיך-הבישוף הראשון היה ויליאם וולצ'ר שרכש את הרוזנות ובנה מבנים נוספים בטירת דרהאם.[1]
פרט לתקופה קצרה של ביטול המינוי במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, שמר הבישוף על הסמכות האזרחית עד שבוטלה על ידי חוק דרהאם (מחוז פאלטין) משנת 1836 והסמכויות הוחזרו לכתר הבריטי.[2]
צרפת
החל ממלחמת האזרחים של המאה העשירית נטלו בישופים רבים לעצמם סמכויות של רוזן מקומי, על פי אישור המלך. לדוגמה, בשאלון-סור-מארן שלט הבישוף על האדמות 20 קילומטרים סביב העיירה, ואילו הארכיבישוף של ריימס תיחם את שטחו בחמש מבצרים של קורוויל, קורמיסי, בתנוויל, ספט-סול ושומוזי. מספר בישופים צרפתים אכן החזיקו בתואר אצילים, עם שטח זעיר בדרך כלל סביב מושבם; לעיתים קרובות זה היה תואר נסיכי, במיוחד רוזן. ואכן, שישה מתוך שנים עשר האצילים המקוריים (בצרפתית: Pairies, הווסאלים המלכותיים שקיבלו את הקדימות הגבוהה ביותר בחצר המלכות) היו אנשי דת: הארכיבישוף של ריימס, הבישוף של לונגרה והבישוף של לאון החזיקו בתואר דוכס, ולבישופים של בובה, שאלון-סור-מארן, ונואיון היה מעמד של רוזן. מאוחר יותר הצטרף אליהם הארכיבישוף של פריז, שזכה בתואר של דוכס, אך עם עדיפות על האחרים. צרפת כללה מספר נסיכים-בישופים שהיו בעבר בתחומי האימפריה הרומית ה"קדושה" כמו בזנסון, קמברה, שטרסבורג, מץ, טול, ורדן ובלה. הבישופים של ארל, אמברון וגרנובל גם הם הוגדרו כנסיכים של ערים אפיסקופליות. הבישוף של ויוויה היה רוזן ויוויה והנסיך דה דונזר. הבישוף של סיסטרון היה גם הנסיך דה לור, תואר הרוזן היה גם של הארכיבישוף של ליון, והבישופים של גאפ, סן פול-טרואה-שאטו, ויין ודיה היו סניורים של עריהם. אף פעם לא היו חלק מהאימפריה היו ליזייה, קאור, שאלון-סור-סון, לאון, דול ווברה שגם בישופיהם היו רוזנים. בישוף אז'אקסיו היה רוזן של פראסו. הבישופים של סרלה, סן-מאלו (הברון דה בייניון) ושל לוסון היו ברונים ובישוף טיל היה ויקונט של העיר. הבישוף של מנד היה מושל ורוזן. בישוף לה פווי-אן-ולה החזיק בתואר רוזן ולה, בישוף קמפר היה סניור של העיר ורוזן קורנויה, בישוף ואלנס היה סניור ורוזן העיר. הבישוף של מונפלייה היה הרוזן של מוגיו ומונפרן, מרקיז מרקורוז וברון סוב, דורפור, סלביזה ובריסק. הבישוף של סן-קלוד היה סניור של כל אדמות סן-קלוד. הבישופים של דין (סניור וברון), פמייה (שותף-סניור), אלבי, לקטורה, סן-בריוק, סן-פאפול, סן-פונס ואוז'ס היו סניורים של הערים.
מונטנגרו
הארכיבישופים של סטיניה (Архиепископ цетињски), מונטנגרו, שתפסו את מקומם של וויוודים חילוניים קודמים בשנת 1516, היו בעלי מעמד ייחודי של נסיכים-בישופים סלאבים, אורתודוקסים של מונטנגרו, תחת ריבונות עות'מאנית. התואר עבר בירושה והם הפכו למעשה לנסיכים חילוניים, ולבסוף למלכי מונטנגרו בשנת 1852.
פורטוגל
משנת 1472 עד 1967 החזיק הבישוף של קוימברה בתואר רוזן ארגניל (אנ'), שכונה כך "בישוף-רוזן" (בפורטוגזית: Bispo-Conde). התואר רוזן עדיין מוחזק דה-יורה, אך מכיוון שפורטוגל היא רפובליקה ובוטלו זכויות האצולה, השימוש בו הצטמצם במהלך המאה ה-20.
מקרה מיוחד
בישוף אורז'ל, מקטלוניה, שכבר אין לו זכויות חילוניות בספרד, הוא עדיין אחד משני הנסיכים-שותפים של אנדורה, יחד עם ראש המדינה הצרפתי (כיום הנשיא שלה).[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
30971818נסיך-בישוף