נמר המדבר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נמר ערבי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןנמר המדבר

מצב שימור
מצב שימור: סכנת הכחדה חמורהנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה
סכנת הכחדה חמורה (CR)
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: חתוליים
סוג: פנתר
מין: נמר
תת־מין: נמר המדבר
שם מדעי
Panthera pardus nimr
תחום תפוצה
הנמר הורדוס בנחל צאלים

נמר המדבר או נמר ערבי (שם מדעי: Panthera pardus nimr) הוא תת-מין של הנמר. נמר המדבר הוא הנמר הקטן ביותר בעולם, ואורכו כ-160–180 סנטימטר. צבע פרוות הגב צהוב בהיר ועליה שזורות חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי בו הוא חי. זנב הנמר ארוך מאוד, ובזמן הליכה הוא מורם לרוב למעלה באופן שחושף את צידו התחתון שצבעו לבן[1]. הזכרים שוקלים בממוצע 30 קילוגרמים, והנקבות כ-20 קילוגרמים. בעקבות גודלו הקטן, נמר המדבר יעדיף טרף קטן בהתאמה. תזונתו מורכבת משפני סלע, ארנבות, יעלים, חוגלות, מכרסמים וחיות קטנות אחרות.

האוכלוסייה העולמית של נמר המדבר נאמדת ב-200–230 פרטים. קיומם של נמרים במדינת ישראל היה ידוע למעטים, בעיקר לתושבים בדואים בנגב ובמדבר יהודה. בשנת 1982, נתגלה מחדש במדבר יהודה. אוכלוסייה זו נחקרה רבות על ידי הזואולוג גיורא אילני. אף על פי שבשנות ה-80 אוכלוסיית הנמרים שם מנתה כתשעה פרטים והוגדרה כיציבה, היא הידלדלה[1]. המחקר האחרון על אוכלוסיית הנמרים בישראל נערך בשנים 2002–2003, והעריך לפי דגימות DNA אוכלוסייה של 8 נמרים[2]. עם זאת, לפי בני שלמון, מנהל מרכז יונקים של החברה להגנת הטבע, יש עדויות לקיום נמרים בגאון הירדן, ברמת הגולן ובגבול לבנון. לדעתו בשטחים המפורזים, ובפרט בגאון הירדן העשיר בצמחייה, במים ובטרף, הסיכון עבורם קטן בשל מיעוט הפעילות האנושית[3].

תכונות והתנהגות

תת-המין המצוי בישראל הוא מן הנמרים הקטנים בעולם. משקלו של הזכר אינו עולה על 40 קילוגרם ומשקלה של הנקבה מגיע עד 25 קילוגרם. צבע פרוות הגב צהוב בהיר ועליה שזורות חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי בו הוא חי. זנב הנמר ארוך מאוד, ובזמן הליכה הוא מורם לרוב למעלה באופן שחושף את צידו התחתון שצבעו לבן[4]. הזכר גדול מהנקבה ומבנה גופו כולל ראש וצוואר רחבים במיוחד.

הנמר מצטיין בגמישות אקולוגית רחבה ומסוגל לחיות בסביבות השונות, כל עוד ניתן למצוא בן טרף. הנמר חי בבדידות ונחשב לפעיל לילה בעיקר, אך הוא מסוגל לשחר לטרף גם בבוקר ובשעות אחר הצהריים, אם החום אינו עולה על 32 מעלות. נמרי הר הנגב מתקיימים באזורים מבותרים המאופיינים בעושר במזון ובמחסות המשמשים ללינה או מארב לטרף[4]. יעלים, שפני סלע ודורבנים מהווים את עיקר מזונם, והם ניצודים על ידי הנמר בשיטה של התגנבות ומארב. שיטת ציד זו מכתיבה את אורח החיים היחידאי של הנמר[4]. שטחי המחיה של הנמרים משתרעים על מאות קילומטרים רבועים. לזכר טריטוריה המכילה עד שלוש טריטוריות של נקבות[5]. הנמרים מסמנים את תחומם על ידי הפרשות גללים ושאגות[4]. מלבד מפגשים אקראיים נדירים בין פרטים, נוצר קשר בלתי מחייב בן יומיים-שלושה בין הזכר לנקבה בעונת הרבייה בלבד[4]. בתום פרק זמן זה, נפרד הזכר מן הנקבה וזו תטפל לבדה בצאצאים מבלי שהזכר ישתתף בגידולם[4].

אוכלוסיית נמרי המדבר קיימת כיום רק בתימן, עומאן, ערב הסעודית.

שימור תת-המין

אוכלוסיית נמר המדבר הכוללת הכילה בעבר 200–230 פרטים, וכיום נמר המדבר מוגדר כמין שנמצא בסכנת הכחדה חמורה. מלבד בישראל, נמר המדבר היה נפוץ בכל רחבי ארצות ערב. באיחוד האמירויות קיים גרעין רבייה של נמרים, וכך גם בעוד מספר מקומות בודדים בערב הסעודית. אוכלוסייתו הגדולה ביותר נמצאת בעומאן, ואחריה נמצאת אוכלוסיות נמרי המדבר שבערב הסעודית.

בארץ ישראל

ערך מורחב – מקדש הנמרים

בבקעת עובדה שבנגב הדרומי, התגלה אתר עתיקות ייחודי, מקדש הנמרים. המקדש של בקעת עובדה התגלה דרומית לשפך נחל יתרו באקראי עקב מעבר טנק בסמוך לו. הוא נחקר בידי אורה יוגב ועוזי אבנר מטעם רשות העתיקות בין השנים 1980 ו-1982. המקדש בנוי מחצר מעוינת מוקפת בחומה כפולה עשויה מאבנים נמוכות, ואורך כל אחת מצלעותיה הוא כ-12 מטרים. על פי החפירות שנעשו באתר ובדיקות הפחמן-14 שבוצעו במעבדה ועל פי דגימת ביצת יען. נראה כי האתר הוא המקדש העתיק ביותר בישראל. על פי החופרים, המקום שימש כמקדש כ-300 שנה ברצף, עבור שבטים נוודיים שחיו באזור הזה בעונות החורף. החוקרים מסבירים את הקשר בדמות הנמר בעיני הקדמונים בכך שהנמר היה מאז ומעולם אימתם של יושבי המדבר. אפשרות נוספת היא שהנמרים מייצגים אלילים. בנוסף, הועלתה טענה שיש קשר בין נמר ופוריות, קשר שמופיע בכל המרחב ולאורך תקופות רבות[6].

בתחילת המאה ה-19 חיו נמרים בכל השטחים המתאימים בישראל. עד 1920 הושמדו כליל אוכלוסיות נמרי הכרמל ורמת מנשה. מייד אחר כך הגיע תורם של נמרי הגליל: בשנים 1925–1956 הורעלו וניצודו שם לפחות 14 נמרים. בשנת 1978 אוכלוסיית הנמרים מנתה 20 פרטים, ויחס המינים היה זכר אחד לכל 2.5 נקבות[7]. במדבר יהודה שרדו נמרים בודדים, שהגיעו לשיא פריחתם בשנות ה-80 של המאה ה-20, ומנו אז 10–15 נמרים בוגרים. משנת 1986 עד סוף המאה ה-20 דעכה בהדרגה אוכלוסיית נמרי מדבר יהודה, ונראה שכמעט נכחדה במהלך העשור הראשון או בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משערים כי במדבר יהודה שרדו שני פרטים ובנגב 6–10. בשנת 2010 צולם נמר בשומרון[8].

בשונה ממדינות אחרות, הנמרים בישראל לא תוקפים בני אדם. לפי גיורא אילני, במהלך מחקרו התקרב למאורה שבה גידלה הנמרה "תיהמת" את אחד מגוריה. היא זינקה לעברו, אך כשהשליך לעברה אבן, היא נסוגה לאחור. בשנות האלפיים כבר לא התקיים מחקר רציף ומסודר אחרי אוכלוסיית הנמרים בישראל, ולכן המידע אודותיהם הוא חלקי בלבד[9].

מדבר יהודה

בשנת 1964 צדו בדואים נקבת נמר לא הרחק מברכת צפירה שבמעלה נחל צאלים. הם הביאו את עורה לאברהם יפה, אז אלוף פיקוד הדרום[10]. גיורא אילני היה חוקר הנמרים הידוע בישראל. הפעם הראשונה שבה חזה בנמרים, הייתה בעת שלן במדבר יהודה, וזיהה את הנמרה תרה והגור שלה, אריוך, עת צדו יעלים[11]. באוקטובר 1974 גילו פקחי שמורת עין גדי גווייה טרופה למחצה של יעל נובי. כל הסימנים הובילו לכיוון אחד. ואומנם בלילה שלאחר מכן הם ארבו לידה, והמאמץ לא היה לשווא. עד מהרה הופיעו ליד הפגר נמרה עם גור בוגר והמשיכו לאוכלו.

הנמרה תיהמת בודקת את הציוד של החוקר יוסי אוד, מצוק ההעתקים, עין גדי, 1985

לפי דודי גרינבוים, מנהל שמורת עין גדי מטעם רשות הטבע והגנים, בשנות ה-80 חיו בין 10 ל-15 נמרים במדבר יהודה. מדובר בכמות גדולה מאוד יחסית לשטח המצומצם. זאת מאחר שהנמר הוא חיה טריטוריאלית שחיה בבדידות ולא מתחלקת בשטח המחיה שלה, שעשוי להגיע לעשרות קילומטרים רבועים. אילני לכד את הנמרים שחקר והצמיד להם קולר עם משדר, מה שבעתיד עורר ביקורת מצד הטוענים כי גודלו ומשקלו הפריע לנמרים. לנמרים נתן אילני שמות עתיקים דוגמת בבתא, אניגמה, חומיבבה, תיהמת, צרויה, הורדוס ואמרפל[12]. לפי ד"ר בני שלמון, ביולוג מחוז אילת ברשות שמורות הטבע והגנים, שתי נמרות נהגו לבקר בקיבוצים ובאכסניית הנוער בקביעות ואחריהן נמצאו פגרי החיות אותם טרפו. לפי מנו ברק, קצין הביטחון של המועצה אזורית תמר, לאורך השנים חדרו נמרים רבים לקיבוץ עין גדי, שפרט לפינת חי הקיימת בו, הסתובבו בו גם שפנים, יעלים וחיות בר אחרות שהיו לטרף. לדבריו, אפילו הגדר החשמלית שנבנתה כדי לעצור את הנמרים, לא מנעה מהם להיכנס, והם קפצו מעץ סמוך לתוך הקיבוץ[12].

בדיקת שיניה של הנמרה חומיבבה

רוב נמרי מדבר יהודה מתו עד תחילת שנות התשעים. לכך היו מספר גורמים ובהם ניסיון התושבים המקומיים להרחיק את הנמרים, ההתעניינות הציבורית אשר גרמה להפרת המאזן הטבעי, פלישה לאזורי המחיה שלהם וניהול מחקר פולשני ופוגע. בין אלה, הוקמו תחנות האכלה אשר גרמו לנמרים להיות תלויים באדם. כמו גם פגעו באוכלוסיית הנמרים אירועים בודדים של הרעלות, דריסה בשוגג, ציד מכוון או ירי של אדם מפוחד שנתקל בנמר. אומנם מדובר היה במקרים נדירים, אך אלו הזיקו קשות לאוכלוסיית הנמרים הקטנה ממילא. עקב חששות המקומיים, בתחילת שנות התשעים הוצאו שתי נמרות פוריות מהטבע אשר הועברו לפינת חי וגנים זואולוגים בארץ. צעד זה היווה נקודת מפנה מרכזית אצל אוכלוסיית הנמרים במדבר יהודה.

בשנת 1986 מתה מהרעלה הנמרה תיהמת, בשנת 1988 מתה רישת מזקנה ובשנת 1993 מת אמרפל לאחר שנדרס על ידי אוטובוס. באותה שנה נתקלו שני חיילים בנמרה אניגמה בנחל צאלים. החיילים ירו שתי יריות לאוויר, כדי להרתיעה, אך מאחר שהייתה חירשת ועיוורת בעין אחת לא התרחקה. בהמשך ירו לכיוון רגליה, ולבסוף ירו בגופה והרגוה[13]. בתה של חומיבבה, עתר, נלקחה בינקותה מהטבע על ידי גיורא אילני. חומיבבה המליטה אז שני גורים, ואילני גרס שלא תוכל לטפל כראוי בגורה עתר שהייתה החלשה מביניהם. אילני גידל את עתר במשך ארבעה חודשים, אך יכולותיה נפגעו קשות, וכאשר ניסו להשיבה לטבע היא שיחקה עם שפנים במקום לאכול אותם. עתר לא שרדה זמן רב ומתה במהרה מחתלתלת[12].

בכל האזור נותרה נקבה פורייה אחת בלבד, שלומציון, שגוריה חוסלו על ידי נמרים זכרים אחרים בשטח. עם זאת, יש הגורסים כי גודל האוכלוסייה הקטן והצפוף ממילא, הוא הגורם המרכזי להיכחדות הנמרים בכל מקרה[12]. בתחילת שנות התשעים, במדבר יהודה חיו חמישה זכרים יחד עם שלומציון ורק צאצא אחד שלה שרד, חריתון. שלומציון מתה בשנת 1996[9] בגיל 15 לערך, סמוך לנחל צאלים. חריתון אשר נולד ב-1990 הופיע בבתים פרטיים בקיבוץ עין גדי[14] ונהג לטרוף חתולים וכלבים[15][16]. יש שאף התייחסו אליו כדייר קבע וחלק מהנוף הטבעי[12]. כמו כן, בשנת 2001 יצא סרט אודותיו בשם "הנמר האחרון"[15].

בדצמבר 2003 פורסם לראשונה מחקר אודות נמרים בישראל במכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל אביב[17]. במהלך המחקר לא נצפו נמרים כלל, אלא נאספו גלליהם בנגב ובמדבר. ניתוח גנטי של הגללים העלה כי נותרו במדבר יהודה זכר ונקבה ובנגב כשתי נקבות וארבעה זכרים. עם זאת, במחקר מצוין שהנתונים אינם מוחלטים ואכן, רבים שוללים את הימצאותה של נקבה נוספת במדבר יהודה. עוד נמצא כי ייתכן שזכרים, אשר נוהגים לתור למרחקים בתקופת החיזור, עברו בין מדבר יהודה לנגב או להפך, מאחר שקיים דמיון גנטי ביניהם[2]. קיים סיכוי נמוך להגירת נמרים מארצות שכנות, משום שהציד המתמשך הביא לפגיעה בבתי הגידול שלהם ולסכנת הכחדה חמורה. בשל כך, קיימת סכנה של רבייה בין קרובים, המובילה לבעיות גנטיות. מאידך, לפי פרופסור יורם יום טוב, קיימים מינים נוספים שהתאוששו ממצבים דומים, בתנאי שהאדם לא יפריע[18].

הנגב

נמרי הר הנגב התקיימו באזורים מבותרים המאופיינים בעושר במזון ובמחסות המשמשים ללינה או מארב לטרף. יעלים, שפני סלע ודורבנים היוו את עיקר מזונם, והם ניצודו על ידי הנמר בשיטה של התגנבות ומארב. שיטת ציד זו הכתיבה את אורח החיים היחידאי של הנמר. מפגשים בין פרטים היו נדירים, שכן השטח המאוכלס על ידי נמרים, חולק בין הפרטים הבוגרים עם אזורי חפיפה מועטים. תחומי המחיה משתרעים על מאות קילומטרים רבועים, כאשר שטח תחום מחיה של נמר זכר חולש על פני שטחי משכן של 2–3 נקבות[1].

בשנת 1997, הנמרה "ציה" אשר חיה במכתש רמון, הגיעה למצפה רמון באפיסת כוחות ונאספה על ידי פקחי רשות שמורות הטבע. הפקחים טיפלו בה, ענדו משדר על צווארה ושחררו אותה במכתש. כעבור כמה חודשים, היא נמצאה מתה במכתש ולידה דורבן מת. בגופה נמצאו נעוצים 21 קוצי דורבן[19] שחדרו לריאותיה והובילו למותה[3].

במאי 2007 חדר נמר בשם "משיח" לבית במדרשת בן-גוריון, ניסה לצוד את חתול הבית, ונתפס על ידי אבי המשפחה. משיח נבדק בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי[9] ולאחר שאובחנה אצלו דלקת מפרקים הוא הועבר לחי-בר יטבתה. בשנת 2009 מת משיח כתוצאה מהרדמה מלאכותית, כאשר וטרינרים ניסו לטפל ברגלו[20]. לאחר מותו של משיח, לא נראו עוד נמרים נוספים בנגב ונראה שהם נכחדו.

אין במדינת ישראל עוד תצפיות של פרטים חיים, עקבות, גללים טריים ושאריות טרף של נמרים, ולכן מקובל להניח שהם נכחדו מהאזור. אחרוני נמרי המדבר בישראל הוכחדו ככל הנראה בתחילת העשור השני של המאה ה-21.

הסיבות להידחקותו מהטבע בישראל

  • ציד – הגורם העיקרי שהביא לדלדול אוכלוסיית הנמרים באזורנו הוא ציד. ציד על ידי בני אדם, אשר נחשב לאות כבוד בחברה הערבית והבדואית בפרט. לכידתם בעבר נעשתה באמצעות מלכודות אבן שהוצבו בנתיבים העיקריים שבהם משתמשים הנמרים. שרידיהן של מלכודות אלו נותרו במדבר יהודה, בנגב ובסיני. הפגיעה עלתה דרסטית בממדיה החל מאמצע המאה ה-19 עקב זמינות נשק חם, בעיקר נפגעות נקבות אשר נחשפות לעוברי אורח במקום להסתתר מפניהם בגלל הצורך העז להשיג מזון עבור הגורים. כיום מוגנים נמרי ישראל, אולם למרות זאת תועדו בשנים 1964–1993 שלושה מקרי ירי בנמרים, שלושה מקרי הרעלה ומקרה אחד של דריסה שבהם נפגעו שלוש נקבות, שני זכרים ושני גורים[4].
  • הרעלה – סניטר באזור עין גדי הרעיל חתולים מכיוון שאחת הנמרות טרפה חתולים בנווה זוהר. הנמרה הביאה חתול מורעל לשני הגורים שלה והם מתו. במקרה אחר, גיורא אילני הציב מלכודות בעין בוקק כדי למשדר נמרים. הוא מצא נמרה מתה בתוך אחד הכלובים, וכשנבדקה, התברר שהורעלה בסטריכנין וכדי להעלים את ההרעלה, הניח אותה המרעיל בתוך הכלוב[3].
  • יישוב עירוני – השינויים שמחולל האדם בנוף הטבעי מאיימים על השטחים הטבעיים הנרחבים הדרושים לקיומה של אוכלוסיית נמרים יציבה. פיתוח זה מביא לאובדן שטח מחיה ולקיטועם באופן שעלול לבודד תת-אוכלוסיות ומונע אפשרות של מעבר פרטים ביניהן[4].
  • התערבות האדם – חוקרי הנמרים בישראל לא נשמרו מהחתמתם בריח האדם, ובכך התגברו על פחדם הטבעי מהאדם. בנוסף, הוקמו תחנות האכלה שהפכו את הנמרים לתלויים באדם. מקרה נוסף ושנוי במחלוקת הוא הוצאת גורה מחיק אימה על ידי הזואולוג גיורא אילני וכן העברת שתי נמרות בוגרות לגני החיות על ידי רשות הטבע והגנים. למרות כל אלה, בשונה ממדינות המפרץ, לא נעשה ניסיון להקמת גרעין רבייה ושימור.
  • מחסור בנקבות – בשנת 1979 נלכדו והועברו לגני חיות שתי נקבות שנהגו לצוד חתולים וכלבים בקיבוץ עין גדי ועוררו את חשש התושבים. היעלמותן של חמש נקבות בטווח של פחות מ-30 שנה גרמה לפגיעה קשה באוכלוסייה[4]. מיעוט נקבות באוכלוסייה גורם לתחרות בין הזכרים ולהקטנת הסיכוי של הדור החדש להגיע לבגרות.
  • הרג הדדי – בתקופת ההיריון וההנקה אין הנקבות זמינות לרבייה. ובזמן של מחסור בנקבות פוריות, זכרים הפוגשים נקבות המטפלות בצאצאי זכר אחר הורגים מייד את הגורים (מעשה זה גורם לתהליך של ייחום אצל הנקבה הזמינה לרבייה מחדש). תופעה זו אופיינית לכל מיני החתולים.
  • מכשולים גאוגרפיים – אף על פי שנמרים פוסעים מדי יום לאורך עשרות ק"מ, הם תלויים במקורות מים. לכן, הם מוגבלים בתנועתם לשטחים שבהם ימצאו מקורות כאלו. בין הר הנגב למדבר יהודה לא קיימים מספיק מקורות שתייה קבועים ולכן נמוכה הסבירות לנדידה מהר הנגב למדבר יהודה או להפך.
  • רבייה בתוך המשפחה – כפי שהוכח בבדיקה הגנטית במחקר של ענבר פרז, בעקבות גודל האוכלוסייה הקטנה, קיימת רבייה בין נמרי ישראל בקרב קרובי משפחה. איבוד השונות הגנטית מגביר את רגישות הנמרים למחלות זיהומיות, ופוגע במידת ההצלחה ברבייה[15].
  • המצב הפוליטי – בשונה מבאיחוד האמירויות ובעומאן, בישראל לא הוקמו גרעיני רבייה של נמרים כדי לאפשר השבה לטבע בעתיד. בשנת 2020 כוננו יחסים דיפלומטיים עם מדינות אלה, ואפשר יהיה להיעזר בהן להצלת הנמר הישראלי[15].
  • המצב הביטחוני – בעקבות חדירת מחבלים ומהגרים מהצד המצרי של גבול ישראל–מצרים, הוקמה גדר גבול חדשה שמונעת מעבר פרטים בין שתי המדינות. בעקבות זאת נוצר מצב של מחסור בשוני גנטי דבר היכול לגרום למחלות ואף למוות של נמרי מדבר.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נמר המדבר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ענבר פרז, החברה להגנת הטבע - נמר
  2. ^ 2.0 2.1 Inbar Perez, Eli Geffen and Ofer Mokady, Critically Endangered Arabian leopards Panthera pardus nimr in Israel: estimating population parameters using molecular scatology, Oryx. Vol 40 No 3. July 2006
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 צור שיזף, לאן נעלמו הנמרים
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 שלומית הוך-גרונוול, זן נדיר: הפנתר המדברי האחרון, באתר nrg‏, 17 במאי 2010
  5. ^ תמר נהרי‏, נמר, אתה חסר, באתר וואלה!‏, 04 בנובמבר 2001
  6. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם שטרן
  7. ^ (הקישור אינו פעיל, 1.4.2020) CSG Species Accounts: Leopard - Panthera pardus (באנגלית) (ארכיון)
  8. ^ ארז ארליכמן, תיעוד מיוחד: נמר מדבר בשומרון, באתר ynet, 14 באפריל 2010
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 צפריר רינת, תושב מדרשת שדה בוקר לכד נמר שחדר לביתו, באתר הארץ, 28 במאי 2007
  10. ^ עוזי פז, גוון ירוק וחום: שמורת עין גדי
  11. ^ ניר חסון, אחרון הנמרים, באתר הארץ, 2 בפברואר 2009
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 בילי פרנקל, מלכת המדבר האחרונה, ‏28 במרץ 2007
  13. ^ החברה להגנת הטבע, האגף לטיילות חינוכית, מאפייני הנמרים
  14. ^ ניר חסון, חברת קיבוץ עין גדי חזרה הביתה ומצאה נמר עומד על המרפסת, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2004
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 צפריר רינת, בישראל 8 נמרים, 2 מהם במדבר יהודה, באתר הארץ, 19 בינואר 2004
  16. ^ אורי בינדר, הנמר חריתון טרף כלבת פינצ'ר, באתר nrg‏, 3 במאי 2005
  17. ^ המחקר נערך על ידי ענבר פרז
  18. ^ בילי פרנקל, מלכת המדבר האחרונה, באתר nrg‏, 28 במרץ 2007
  19. ^ צפריר רינת, מתברר שהנמרים במדבר יהודה עוד לא נכחדו, באתר הארץ, 27 ביולי 2001
  20. ^ אורי בינדר, שנתיים אחרי שפרץ לבית: הנמר "משיח" נכנע למחלה, ‏25 באוקטובר 2009
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37048316נמר המדבר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נמר_המדבר&oldid=2440223"