ניסיונות ההתיישבות היהודית בחורן
עם הופעת הציונות בסוף המאה ה-19, החלה העלייה הראשונה, במסגרתה נעשה ניסיון התיישבות יהודית בחבל החורן, שבדרום סוריה.
רקע
ב-1884 הקימו יהודי סופיה, שאוגדו בבית המדרש "שלום וברכה", ארגון בשם "אהבת ציון", ששם לו למטרה רכישת אדמות חקלאיות בארץ ישראל, והתבסס על תרומות חבריו. ב-1885 נסעו לארץ ישראל יצחק לוי ואהרון בן אדו מראשי הארגון, במטרה לרכוש קרקעות. בסיוע יהודים מבולגריה שכבר התגוררו בארץ מזה שנים אחדות בדקו השניים חלופות שונות. בתחילה הוצע להם שטח בן 4,000 דונמים ליד הכפר הערבי קפריה, בהמשך ליד ראשון לציון ולבסוף ליד פתח תקווה. כל ההצעות נפלו בשל העלויות הגבוהות של הקרקעות וראשי הארגון חזרו לסופיה.
רכישת הקרקעות
ב-1890 התרחבה אגודת חובבי ציון בעיר יאשי שבממלכת רומניה עד כדי אלפי חברים שהיו משלמים מס חודשי. בשבתות ובחגים התאספו לשמוע חדשות וידיעות מן הנעשה בארץ ישראל, והתסיסה לעלות ולהתיישב גברה. ב-1894 שוב התחדשה היוזמה בבולגריה וארגון "שלום וברכה" שינה את שמו ל"אוהבי ציון וישוכנו בה" והורכב מגרעין של עשר משפחות. במקביל התפרסמה בעיתון המליץ ידיעה על 100 משפחות יהודיות מיאשי שהקימו ארגון בשם "עזרה בצר" שמטרתו יישוב ארץ ישראל. גזבר ארגון "אוהבי ציון" חיים לוי יצר קשר עם יחיאל ברקוביץ' יושב ראש "עזרה בצר" והוסכם שעשר המשפחות מבולגריה יצטרפו ל"עזרה בצר". באותה שנה לערך רכש המהנדס יוסף זיידנר, נציג אגודה ציונית מן העיר יקטרינוסלב שברוסיה 88,000 דונם במזריב (مزيريب; לימים חלק ממחוז דרעא בסוריה) והם חולקו לארבעה חלקים, כמספר המושבות שעמדו לקום.
הידיעה על קניית האדמות הגיעה עד יאשי, ובשם 100 המשפחות נסעו הנציגים יחיאל ברקוביץ' ויעקב הלל לפריז, שם נפגשו עם "הוועד הארצי ישראלי" שהיה ארגון שפעל בחסותו של הברון רוטשילד. עסקת רכישת הקרקע סוכמה בכתב ונרכשו 200 דונמים לכל מתיישב במחיר שמונה פרנקים צרפתיים לדונם. הנציגים חזרו ליאשי וסוכם שחמש משפחות ייסעו מיידית לארץ ישראל לקבלת האדמות, ארבע מרומניה ומשפחת לוי מסופיה.
העלייה לקרקע
בשנת 1894 שלח הברון את פקידיו למפות את האיזור ולהכינו להתיישבות יהודית. ראשונה הוקמה המושבה "תפארת בנימין" ליד הכפר הערבי סאחם אל ג'ולאן, ואחריה הוקמו בית פקידות, חווה ומשתלה בגלון, וכן היאחזויות "נחלת משה" ו"אחוה".
ב-4 באוקטובר 1895 נפגשו חמש המשפחות באיסטנבול ומשם נסעו דרך ביירות ודמשק לשטח שהוקצה עבורם באזור חורן ונקרא טוּשָאנְבָּאבְּשוּן (לימים, בשטח מחוז דרעא צפונית מערבית לעיר דרעא). עם העלייה הוחל בבניית בתי מגורים מאבן ובהתאם להצעת נציגי הברון רוטשילד ניטעו עצי תות כדי לגדל בהמשך זחלי משי. בשנה הראשונה התיישבו באופן קבוע בחורן תשעה אנשים ומתוכם שתי נשים ששוכנו בביתו של יצחק לוי, בו נבנה תנור לאפיית לחם. נבנו מספר מבנים לבהמות. כל מתיישב השקיע 1,000 פרנקים צרפתיים בקניית ציוד. במאי 1896 הגיעו למושבה עוד שמונה משפחות מרומניה ושלושה ראשי משפחות מבולגריה. הוברר ששני השוורים הראשונים שנרכשו מערביי האזור היו גנובים והשלטונות העות'מאנים החזירו אותם לבעליהם הדרוזים. בהמשך נרכשו שוורים חדשים בדמשק. צורת החיים במקום דמתה לקומונה. בשלהי 1896 הגיע למושבה שוחט מצפת ולראשונה מאז עלו לקרקע אכלו המתיישבים בשר.
בנובמבר 1896 בתחילת עונת הגשמים, זרעו המתיישבים חיטה.
כשלוש שנים לאחר תחילת עיבוד האדמות, ביולי ,1896 החליטו התורכים לגרש את כל המתיישבים היהודים מן האיזור. בהשפעת אנשי הברון הסכימו התורכים לבטל את הגזירה אך אסרו על התיישבות תושבים נוספים במקום.[1]
בראשית 1897 הגיעו שישה תושבים ערבים מקומיים והחלו לחרוש את אדמת היישוב. פרצה קטטה בין המתיישבים לתושבים הערבים. בפסח של אותה השנה הגיעו 12 מתיישבים נוספים מבולגריה ברובם נשות וילדי המתיישבים הראשונים. בשלהי 1897 כבר התגוררו בחורן כל עשר המשפחות מגרעין ההתיישבות מבולגריה. במועד זה נאסף יבול החיטה. חלקו נגנב על ידי ערביי הסביבה וחלק ממעשי הגנבה לוו בהתקפות על בני משפחות המתיישבים.
בשנים הללו הוקמו באזור תשעה יישובים יהודיים באזור וביניהם: זיכרון מנחם, נחלת משה, תפארת בנימין, אחוות ישראל ובית איכר. בשיאה מנתה ההתיישבות כ-72 משפחות בתשע נקודות יישוב, אך עד 1901 נאלצו מרביתם לעזוב את האזור.[2]
נטישת המושבה והלאמת הקרקעות
בראשית 1898 פרצה מגפת טיפוס בקרב בני המושבה. אחד מבניו של מתיישב מרומניה נפטר, והחולים הועברו לטיפול בראש פינה. במקביל הלכו וגברו התנכלויות התושבים הערבים, ללא התערבות מצד השלטונות העות'מאנים, והחלה עזיבה הדרגתית של המתיישבים. באמצע 1898 נותרו במושבה שמונה משפחות מבולגריה ועשר מרומניה. בשל הגנבות הורע מאוד מצבם הכלכלי של המתיישבים, ובעצת נציגו של הברון רוטשילד עזבו המתיישבים את המושבה ועברו זמנית לצפת וראש פינה. בשלהי 1898 חזרו רק ראשי המשפחות למושבה, ומצאו שנהרסה בידי בדואים שהתקוממו בעת ההיא כנגד השלטון העות'מאני. נציג הברון רוטשילד הורה למתיישבים לעזוב את המושבה. שניים ממתיישבי בולגריה נעצרו בידי הז'נדרמריה העות'מאנית ונשלחו לדמשק. היהודים שוחררו בהתערבות אנשי הברון רוטשילד. באוגוסט 1898, תוך איום על המתיישבים במאסר, החתימו אותם העות'מאנים על התחייבות שלא לחזור עוד לחורן, והמתיישבים עזבו את המקום לבלי שוב. המתיישבים מבולגריה עברו לצפת, ואלו מרומניה – למטולה. הקשר בין הקבוצות נשמר והן נודעו בגליל כאנשי ג'אחאם ג'ולן או אנשי סאחאם ג'ולן(אנ') (על שם הכפר בו מוקם בית הפקידות המרכזי של אנשי הברון), והם נסמכו על קצבה יומית מטעם אנשי הברון בסך 10 פרנקים צרפתיים לנפש. בהמשך היוו קבוצות אילו את הגרעין שיסד את המושבה יבנאל. ראשוני המתיישבים ביבנאל מאנשי סאחאם ג'ולן היו: שבתאי סאחין, יחיאל ברקוביץ', יעקב ואלוביץ', א. אלכסנדר, שמואל צבי מייזל, ניסים לוי, דוד יוסף לוי, פסח מקארוב, יצחק לוי, עזריאל לוי, יחזקאל לוי, משה בנימין, יעקב אליהו, משה וינגר, משה פורטר, משה לבקוביץ', אליהו גוטרמן, יעקב לייבוש מאירוביץ'[3].
לאחר מלחמת העולם הראשונה החורן נכלל בתחום שתבע ועד המשלחות היהודיות בועידת השלום בפריז, אולם השטח היה בתחום המנדט הצרפתי ולא נכלל בסופו של דבר בתחומי המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י.
ב-29 באוגוסט 1924 יצאה מהארץ, מטעם הפועל הצעיר, משלחת לסקור את אדמות הברון בחורן. המשלחת כללה את שמואל דיין, חיים שורר, מודד הקרקעות נחום פפר ונציג יק"א אהרן אייזנברג. המשלחת שהתה בכפר ג'ילין במשך יומיים והוציאה דו"ח חיובי למרכז הפועל הצעיר[4]
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות על ידי אנשי היישוב (בהם: יהודה אלמוג, שאול אביגור ויצחק בן-צבי) להקים בשטחים, שהיו באותה עת בבעלות פיק"א, חוות הכשרה לנוער יהודי מערי סוריה לקראת עלייתו לארץ ישראל. כל הניסיונות הללו לא קרמו עור וגידים מסיבות שונות[5]. ב-1942 נרשמו זכויות הקרקע במקום ברשומות המקרקעין הסוריות על שם חברת פיק"א. החל משנת 1943, ניסו השלטונות הסורים לפגוע בזכויות פיק"א בקרקע. לשם כך נעזרו בוואקף המוסלמי שהחל לטעון כי מדובר באדמות וואקף שאינן ניתנות למכירה. בין 1944[6] ל-1948 הפקיעה הממשלה הסורית את הקרקעות היהודיות באזור. עד 1946 ישב בג'ילן פקיד של פיק"א כאחראי לאריסים המקומיים.[1]
ב-1957, לאחר פירוק פיק"א, הועברו שטרי הקניין לידי הקרן הקיימת לישראל[7].
מדובר בשני שטחים נפרדים בשטח כולל של כ-59,000 דונם. השטח הקטן, שגודלו כ-6,000 דונם, נמצא ברמת הגולן (כיום חלק מישראל) ואילו השטח הגדול יותר, כ-53 אלף דונם וכולל כפרים, עשרות מבני מגורים ואדמות חקלאות רבות, נמצא בסוריה.
לקריאה נוספת
- חיים קשלס, ד"ר א. רומנו, יוסף בן, ד"ר נסים (בוקו) לוי (ע), כרך 10, יהדות בולגריה, ירושלים: הוצאת חברת "אנציקלופדיה של גלויות", 1967, אנציקלופדיה של גלויות, עמ' 100–104
- צבי האוזר ואיציק צרפתי, סוריה ורמת הגלון: עת לאסטרטגיה לאומית, השילוח
. פורסם גם כמסמך על ידי פורום קהלת.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 קיר הברזל של מנחם בגין והשפעתו על בטחונה של מדינת ישראל: פרק ב - חוק רמת הגולן 1981
- ^ צבי האוזר ואיציק צרפתי, סוריה ורמת הגלון: עת לאסטרטגיה לאומית, השילוח
- ^ אברהם קוסטיצקי, בטרם האיר הבוקר. מסיפורי ראשונים בגליל. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור. 1988. עמודים 68–69.
- ^ שמואל דיין, עם אבות ההתיישבות, הוצאת מסדה, 1968, עמודים 359–362
- ^ צבי אילן, 'החלוץ' בסוריה וההתיישבות בחורן 1928–1936, פעמים 1982, תשמ"ג
- ^ M. R. Fishbach, Jewish property claims against Arab countries, Columbia University Press (2008), pg. 161
- ^ גיא בכור, "האמת שהושתקה עד היום: רמת הגולן תמורת החורן - והבעלות של ישראל", באתר gplanet.co.il, 29 בינואר 2012.
ניסיונות ההתיישבות היהודית בחורן37152891Q86007969