ניל בראון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניל בראון
Neill S. Brown
דאגרוטיפ של ניל בראון של מת'יו בריידי, 1849.
דאגרוטיפ של ניל בראון של מת'יו בריידי, 1849.
לידה מחוז ג'יילס, טנסי, ארצות הברית
פטירה נאשוויל, טנסי, ארצות הברית
שם מלא ניל סמית' בראון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות מאונט אוליבט, נאשוויל, טנסי, ארצות הברית
שגריר ארצות הברית ברוסיה
2 במאי 185023 ביוני 1853
(3 שנים ו־7 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית זכרי טיילור
מילרד פילמור
פרנקלין פירס
מושל טנסי ה־12
17 באוקטובר 184716 באוקטובר 1849
(שנתיים)
יושב ראש בית הנבחרים של טנסי
18551857
(כשנתיים)
→ ויליאם ה. וייזנר
דניאל ס. דונלסון ←
חבר בית הנבחרים של טנסי
18551857
(כשנתיים)
18371839
(כשנתיים)

ניל סמית' בראוןאנגלית: Neill Smith Brown;‏ 3 באפריל 18106 בינואר 1886) היה דיפלומט ופוליטיקאי אמריקאי מטנסי, איש המפלגה הוויגית ולאחר מכן המפלגה האמריקאית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של טנסי בשנים 18371839 ובשנים 18551857 (בתקופת כהונתו השנייה גם כיושב ראש הבית). בין שתי תקופות כהונה אלו הוא כיהן כמושל טנסי ה-12 בשנים 18471849, ולאחר מכן בשנים 18501853 כשגריר ארצות הברית ברוסיה.

ראשית חייו

ניל בראון נולד במחוז ג'יילס שבטנסי, כבנם של דאנקן ומרגרט (לבית סמית') בראון. אבות המשפחה היו ממוצא אירי-סקוטי, וסבו, אנגוס בראון, היה ותיק מלחמת העצמאות של ארצות הברית. אביו היה חבר אדוק של המפלגה הוויגית. בראון למד בקולג' ג'קסון שבספרינג היל, טנסי, ולפרנסתו לימד בבית ספר במחוז ג'יילס.[1] לאחר שלמד משפטים בהדרכתו של השופט ג'יימס טרימבל, הוא התקבל ב-1834 ללשכת עורכי הדין, ולזמן קצר עסק במקצוע בעיר פולאסקי שבטנסי.[2]

ב-1835 עבר בראון לטקסס, אך עד מהרה התאכזב מחוסר הארגון שם, ושב לטנסי לאחר מספר חודשים.[3] ב-1836 הוא לחם במסגרת רגימנט המתנדבים הרכובים הראשון של טנסי במלחמת הסמינול השנייה (אנ') והגיע עד לדרגת רב-סמל.[1][3]

קריירה פוליטית בטנסי

בראון נמנה עם מייסדי המפלגה הוויגית בטנסי.[1] בבחירות לנשיאות של 1836 הוא היה חבר בחבר האלקטורים, הצביע בעד יו לוסון וייט, והיה פעיל במסעות הבחירות של ויליאם הנרי הריסון והנרי קליי במערכת הבחירות של 1840 ובזאת של 1844, בהתאמה.[2] בשנים 18371839 הוא נבחר לבית הנבחרים של טנסי, והיה אז צעיר חברי הבית. ב-1843 התמודד בראון על מושב בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השישי לקונגרס של טנסי מול חבר הבית המכהן ולאחר מכן המושל, ארון בראון (אין קשרי משפחה),אך נוצח.[4]

מושל טנסי

ב-1847 זכה בראון במועמדות המפלגה הוויגית לתפקיד מושל טנסי. יריבו בבחירות המקדימות היה שוב ארון בראון, שב-1845 נבחר כמושל. ארון בראון, שהיה ידידו של הנשיא ג'יימס פולק, היה תומך נלהב במלחמת ארצות הברית-מקסיקו, בעוד שניל בראון התנגד אליה.[1] בתחילה הייתה אהדה ציבורית כלפי המלחמה, אך עד 1847 כבר נלאו ממנה תושבי טנסי, וכך עלה בידו של בראון לנצח בבחירות בהפרש קולות קל. הוויגים גם השיגו אז את השליטה בבית המחוקקים של המדינה.[5]

במהלך תקופת כהונתו בת השנתיים של בראון כמושל, הוא פיקח על השלמת הקמת בית הספר המדינתי לעיוורים בנאשוויל, ובית הספר המדינתי לחרשים בנוקסוויל, שתהליך הקמתם החל בעת תקופת כהונתו של עמיתו למפלגה ג'יימס ג'ונס מוקדם יותר באותו עשור. בראון גם חתם על חוק שקבע את הקמתם של בתי ספר ציבוריים של ממש ברחבי טנסי, אך בידי גופי הממשל המקומי הושארה ההחלטה אם ליישם את סעיפי החוק, ומעט מאוד מהם הוגשם.[2]

סיום מלחמת ארצות הברית-מקסיקו העלה את סוגיית הרחבת העבדות בשטחים שסופחו לארצות הברית כתוצאה מהמלחמה. בראון התנגד לתנאי וילמוט (אנ'), שקרא לאיסור קיומה של העבדות בכל השטחים הללו, אך הפילוג בשורות המפלגה הוויגית הארצית על רקע סוגיה זו הזיק לתדמיתה בטנסי שהייתה מדינת עבדות.[6] אף על פי שניהל מסע בחירות תחרותי ב-1849, הובס בראון בבחירות למשרת המושל על ידי הגנרל ויליאם טרוסדייל.

שגריר ברוסיה

לאחר תבוסתו של בראון בבחירות, מינה אותו הנשיא זכרי טיילור ב-2 במאי 1850 לתפקיד שגריר ארצות הברית ברוסיה בעידודו של הסנאטור הוויגי מטנסי ג'ון בל. בסוף יולי הגיע בראון לסנקט פטרבורג, והגיש את כתב האמנתו לצאר ניקולאי הראשון ב-13 באוגוסט. בשל העובדה שלא היה מורגל לחורף הרוסי הקשה, נפל בראון למשכב חודשים ספורים לאחר הגעתו, ובינואר 1851 התפטר לזמן קצר מתפקידו כשגריר בציינו שהאקלים הרוסי היה "לא מתאים למגורי אדם", אך עם החלמתו במרץ אותה שנה הוא חזר בו מהתפטרותו.[7]

הגעתו של בראון לרוסיה התרחשה בתקופה סוערת ביחסי ארצות הברית – רוסיה. הצאר לא הרגיש נוח עם אביב העמים של 1848, שכלל בעיקר מרידות דמוקרטיות נגד המונרכיות, והיה מודע לכך שהאמריקאים אהדו את המרידות הללו. באופן דומה, האמריקאים זעמו על מעורבותה של רוסיה במהפכת 1848 בהונגריה וגרימתם להדחתו של המנהיג הפרו-דמוקרטי לאיוש קושוט, והיו אמריקאים שקראו להתערבות לטובתם של המהפכנים. אף על פי שבאופן אישי לא היה בראון שבע רצון מצעדיו של הצאר ניקולאי, הוא הזכיר למנהיגי ארצות הברית שקושוט היה תככן, וטען שמעורבות אמריקאית תהיה הרת אסון.[8]

לבראון הייתה דעה פסימיסטית במידה מסוימת על החברה הרוסית. הוא ציין שהרוסים חסרו את רוח היוזמה, ושבאופן תמידי העתיקו יוזמות של ארצות אחרות הן בתעשייה והן באומנות. "כל מה שיש להם הוא מושאל", הוא כתב, "למעט האקלים הנורא".[9] בעוד שהוא שיבח את מוסר העבודה של ניקולאי, הוא סבר שהצאר לא ניהל באופן נכון את מחלקות הממשל השונות שלו. בראון היה מתוסכל באופן תמידי מהעיקובים הבירוקרטיים, וראה בצנזורה הרוסית על דואר ועל עיתונות כמחרידה. הוא גם תמה על עלייתה של הסלאבופיליה, שהוא האמין שהיא לא יכלה להתחרות בתרבות המערבית.[10]

על אף הזלזול שלו בחברה הרוסית, דחק בראון בארצות הברית להתחרות בשוק הרוסי הגדול. הוא הצליח לשכנע את הצאר ניקולאי לוותר על העלאת המיסוי על כותנה מיובאת, והבטיח את ההסכמה הרוסית להסכם קלייטון-בולוור (אנ') בין ארצות הברית לבין בריטניה.[11] בשבועות האחרונים לשליחותו הדיפלומטית, הביע בראון את דאגתו בנוגע להתפתחויות לקראת פרוץ מלחמת קרים, ובנוגע להשפעה האפשרית שלה על האינטרסים המסחריים של ארצות הברית.[12]

משבר הפרישה ומלחמת האזרחים

לאחר שובו מרוסיה חידש בראון את פעילותו בהנהגת המפלגה הוויגית בטנסי. לאחר קריסת המפלגה, הוא זיהה עצמו עם המפלגה האמריקאית ("שאינם יודעים דבר"), וב-1855 נבחר שוב לבית הנבחרים של טנסי, הפעם מטעם מחוז מחוז דייווידסון. זמן קצר לאחר מכן הוא נבחר כיושב ראש הבית.[1]

באמצע שנות ה-50 ניהל בראון קמפיין ברחבי המדינה לטובתו של המועמד לנשיאות מילרד פילמור, אך הוא נחל הצלחה פחותה בכך מול הפוליטיקאי הדמוקרטי ובהמשך המושל אישם גרין האריס, שתמך בג'יימס ביוקנן.[13] בראון נכח בוועידת מפלגת האיחוד החוקתי (אנ') ב-1860 וסייע להוביל לבחירתו של ג'ון בל מטנסי כמועמד המפלגה לנשיאות.

ב-18 באפריל 1861, לאחר קרב פורט סאמטר בקרוליינה הדרומית, פרסמו בראון וכמה מנהיגים נוספים של המפלגה הוויגית מכתב שאישר את עמדתם בעד האיחוד. בעוד שהם התנגדו לפרישת מדינות הדרום, אף על פי כן "הן כזכות חוקתית ומרפא לעוולות קיימות", הם הצהירו על זכותה של טנסי ועל זכותן של שאר מדינות הדרום להגן על עצמן אם תתקיים פלישה של כוחות פדרליים.

במאי 1861 נפגשו בנאשוויל בראון ומנהיגים ויגים נוספים עם אוליבר פרי טמפל (אנ'), עורך דין ויגי מנוקסוויל. מאוחר יותר נזכר טמפל שבראון נראה כ"משותק" מהעלייה המהירה בעיר של התחושות לטובת הפרישה, אך אף על פי כן הוא הביע גינוי "רהוט" כלפיה. על כל פנים, זמן קצר לאחר הפגישה, הפסיק בראון לתמוך באיחוד, והשתתף במצעד בנאשוויל לתמיכה בקונפדרציה. כאשר כבשו חיילי צבא האיחוד את נאשוויל ב-1862, נכלא בראון וביתו הועלה באש.[14]

שנותיו האחרונות

לאחר המלחמה הורה מושל טנסי הרדיקלי ויליאם בראונלו על מעצרו של אישם גרין האריס, והציע פרס של 5,000 דולר על לכידתו. כשהוא בגלות באנגליה, אך השתוקק לשוב לטנסי, יצר האריס ב-1867 קשר עם בראון, וביקש את עזרתו. בראון נפגש עם בראונלו, שאיתו הוא ניהל פעילות פוליטית משותפת בשנות ה-50, ופנה אליו כדי שיעניק חנינה להאריס. בראונלו נעתר מיד לבקשה, וביטל את צו המעצר נגד האריס.[15]

אף אל פי שלאחר המלחמה לא נבחר בראון למשרה ציבורית, עדיין הייתה לו השפעה. הוא היה חבר בוועדות שונות, וביוני 1868 נשא נאום מעורר השראה ונוגע ללב בוועידת הדמוקרטים של טנסי.[16] בראון גם נכח בוועידת החוקה של טנסי ב-1870. הוא גם ניהל קמפיין לטובת אחיו הצעיר ג'ון בראון, שכיהן גם הוא כמושל טנסי בשנים 18711875.

ניל בראון נפטר בנאשוויל ב-30 בינואר 1886. הוא נטמן בבית הקברות מאונט אוליבט שבעיר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניל בראון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 "Neill Smith Brown (1810–1886)". The Tennessee Encyclopedia of History and Culture.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), p. 117.
  3. ^ 3.0 3.1 Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), p. 228.
  4. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), pp. 228-229.
  5. Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), pp. 117-118.
  6. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), p. 230.
  7. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), p. 233.
  8. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), pp. 238-242.
  9. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), pp. 234.
  10. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), pp. 247.
  11. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), pp. 235.
  12. Joseph Baylen, "A Tennessee Politician in Imperial Russia, 1850-1853," Tennessee Historical Quarterly, Vol. 14 (1955), pp. 244-246.
  13. Memorial Addresses on the Character of Isham G. Harris (Washington, D.C.: Government Printing Office, 1898), p. 56.
  14. Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), p. 158.
  15. Oliver Perry Temple, Notable Men of Tennessee (New York: The Cosmopolitan Press, 1912), pp. 336-337.
  16. Nashville Union & Dispatch Convention Coverage June 10, 1868


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ניל בראון40797018Q60348