נטורפילוסופיה
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
נטורפילוסופיה (בגרמנית: Naturphilosophie; הלחם בסיסים של "טבע" ו-"פילוסופיה", מילולית: "פילוסופית טבע") הוא זרם באידיאליזם הגרמני, ששגשג במהלך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19. עיקר פיתוחו היה בעבודותו של פרידריך וילהלם שלינג בין השנים 1797–1799 כתגובה לפילוסופיה של יוהאן גוטליב פיכטה מורו. נטורפילוסופיה נקשרת לאידיאליזם המוחלט של הגל אשר הציע תפיסה מוניסטית של ההכרה והטבע.[1] ההשקפה המטאפיזית שהציע שלינג לא זכתה להצלחה רבה לאורך זמן, אולם השפעתו ניכרת במחקרים המדעיים של התקופה, כגון האלקטרומגנטיזם.[2] עם עליית המדע האמפירי בשנות ה-40 של המאה ה-19 הזרם הנטורפילוסופי היה נתון לביקורת הולכת וגוברת בשל המתודולוגיה האפריורית שלו, שאופיינה בספקולציות שאינן ניתנות לאימות לצד התעלמות מהשיטה הניסיונית.[3]
רעיון כללי
שאלות היסוד של תורת ההכרה, כגון בעיית ההתאמה בין המושגים שבראשנו לעולם, מצריכות לפי שלינג חקירות מטאפיזיות שרק על בסיסן ניתן להשיב עליהן.[4] בפרט, הנטורפילוסופיה התפתחו כדי לפתור את בעיית הדדוקציה הטראנסצנדנטלית, קרי שאלת האופן שבו מושגים אפריוריים בשכל מיושמים עבור התפיסות החושיות האפוסטריוריות, רבות הפנים. שאלות אלה מצריכות תאוריות מטאפיזיות בנוגע ליחס בין המנטלי והעולם הפיזיקלי, הסובייקט והאובייקט, הדבר כשהוא לעצמו או הנואומנון (noumenon) ועולם התופעות (phenomenon).[5] פרדריק בייזר טוען שניתן לסכם את הרלוונטיות של הנטורפילוסופיה כאפיסטמולוגיה נטורליסטית, המסבירה את סובייקט הידע ואובייקט הידע בתוך הטבע כשלם.[6]
הנטורליזם של שלינג אינו מכניסטי. שלינג מתנגד לתפיסה הקרטזיאנית לפיה תכונת החומרים היא התפשטות במרחב והם משפיעים זה על זה על ידי מגע מכני שניתן לתיאור מתמטי מדויק. כמו כן הוא חולק על תפיסת הטבע המכניסטית של ניוטון ופיכטה המובילה לדואליזם בין הטבע, הוא עולם האובייקטים, הנתון לחוקים דטרמניסטיים ובין האדם התופס אותם, מנותק מהטבע ומשוחרר מהחוקים.[7] בהקשר זה הוא מושפע מתיאור הטבע החומרי הדינמי של קאנט במאמרו Metaphysische Anfangsgründe der Naturwissenschaften (היסודות המטאפיזיים של מדעי הטבע) מ-1786, לפיו התנהגות החומר היא איזון בין שני כוחות, משיכה ודחייה.[8] כפי שנראה בהמשך, שלינג יתאר את הטבע, מעבר לתיאור הקאנטיאני, כאורגניזם אחד גדול.
שלינג ובני זמנו, שראו את הפילוסופיה כמדע, חיפשו עיקרון אבסולוטי ראשוני ממנו ניתן יהיה לגזור את כל המערכת הפילוסופית.[7] המניע העיקרי בבסיסו של פיתוח הנטורפילוסופיה הוא מציאת השקפה כוללת המסבירה את הטבע ואת ההכרה התופסת אותו, את הסובייקט, באופן שלא יהיה נתון למתח הדיכוטומי בין חומר למחשבה כמו בפילוסופיה הקאנטיאנית.[9]
פיכטה ושלינג חולקים על תפיסת ה"עיקרון מוחלט" שיוכל לאחד את כל הפילוסופיה. לדעת שניהם, מושג האני הטראנסצנדנטלי הקיים כתנאי לכל הכרה בפילוסופיה של קאנט, אינו מספיק ברור. פיכטה, ב"תורת המדע" (Wissenschaftslehre) שלו (1794) מחזיק באי-תלות הסובייקט ובתפקידו הראשוני ובכך חושב להתגבר על הדואליזם הקאנטיאני. הוא למעשה מרחיב את הטענה של קאנט שהפעילות השכלית של הסובייקט יכולה להיות מובנת כחלק מעולם התופעות ולכן חייבת להיות חלק מהמציאות כפי שהיא לעצמה. הפילוסופיה תלויה אליבא דפיכטה בפעולה החופשית של הסובייקט. העיקרון המוחלט לפי זה הוא הסובייקט עצמו.[9] שלינג אמנם רואה בעקרון האני, או התודעה העצמית, של מורו האידיאליסט פיכטה, התקדמות לקראת ניסוח העיקרון הראשוני, אולם גם אצל פיכטה הוא מוצא ניתוק בין הטבע, הדבר כשהוא לעצמו, הנתון לחוקים דטרמניסטיים, לאדם התופס ולעולם הרוח.[7]
רקע התפתחותי
הפרויקט הנטורפילוסופי של שלינג יצא לאור ב-1797 עם פרסום הIdeen zu einer Philosophie der Natur (רעיונות לפילוסופיה של הטבע), והתפתח מאוחר יותר בפרסום Von der Weltseele (על נפש העולם) ב-1798 ו Erster Entwurf eines Systems der Naturphilosophie (מתאר למערכת של פילוסופית טבע) ב-1799.[7]
את שלבי התפתחות הנטורפילוסופיה אצל שלינג ניתן לראות כשלבי של התנתקותו מתורת המדע האידיאליסטי של מורו.[10][9] בצורתו הסופית והמוגמרת, לנטורפילוסופיה הנחות הסותרות את תורת המדע, בהן ריאליזם טרנסצנדנטלי (אנ') (הטבע קיים ללא תלות בהכרה) ונטורליזם טרנסצנדנטלי (הכל ניתן להסבר לפי חוקי הטבע, כולל אף הרציונליות של הסובייקט הטרנסצנדנטלי).[11]
הספר רעיונות לפילוסופיה של הטבע הוא הניסיון הראשון של שלינג לפתח את הנטורפילוסופיה, בו הוא מבקש לתפוס את הזמן בו הממשי והאידאי, האובייקטיבי והסובייקטיבי, הנאומנה והפנומנה היו מאוחדים. זה השלב שלפני הרפלקציה, לפני ההתפלספות המדברת על עצמה. הוא טוען ששפינוזה היה הראשון שהתמודד עם בעיית הדיכוטומיה בין הסובייקטיקבי לאובייקטיבי.[7] בעל נפש העולם שלינג מראה שמה שנחשב לאובייקטיבי הוא למעשה סובייקטיבי, ושניתן להגיע מהממשי לאידאי (בעוד שברעיונות לפילוסופיה של הטבע הוא הולך מהאידאי לממשי). גם כאן, כמו בספר הקודם, שלינג מסתמך על תצפיות וניסויים מדעיים וכן על תאוריות מדעיות. במאמר זה הוא טוען שאם מסתכלים על הטבע כשלם, הוא נתפס לא כמכני אלא כדינמי מאוד, ברמה האורגנית כמו גם באי-אורגנית, כמוהו כאורגניזם. ישנו סוג של 'כוח חיות' בבסיס כל המציאות (מה שכינו בעבר world soul),[7] שהנפש והשכל אינם אלא רמות שונות של התפתחותו[12] (אין הכוונה למושג של לייבניץ). בעולם הזה, הנתפס כאובייקטיבי, הסובייקטיביות כבר קיימת, האובייקטיבי והסובייקטיבי מאוחדים כבר בעיקרון הראשוני האבסולוטי.[7]
מטאפורת האורגניזם החי המתארת את העולם כשלמות אחת הגדלה ומתפתחת באופן קבוע, היא מרכזית לנטורפילוסופיה, לפיה ישנו כוח חי הפועל דרך הטבע ויוצר בהתפתחותו את הצורות השונות של החומר, הצמחים, בעלי החיים, ולבסוף גם תודעה. תפיסת האורגניזם, בשונה ממנגנון מכני בו נוצרים דברים כתוצאה מסיבות חיצוניות, היא של משהו היוצר את עצמו, ומהווה את סיבת עצמו.[13]
יצוין שתפיסה אורגנית זו של הטבע הייתה אמנם נוכחת אצל נובאליס, שלגל והלדרלין (הרומנטיקנים של ינה) אך רק באופן מרומז ועוברי. מחשבה זו נעשתה מפורשת וסיסטמטית רק אצל שלינג.[14]
מחשבת הנטורפילוסופיה כוללת אפוא אותנו בתוך הטבע, כחלק משלם הבנוי מסדר עולה של פוטנציאלים שיש בהם קוטביות. כמו מגנט, בו הקטבים הם חלק בלתי נפרד מהשלם עצמו, ובכל זאת הם הפכים.[9]
שני כתבים ראשונים אלו של שלינג על הנטורפילוסופיה (מ-97 ו-98) עדיין מראים בבירור את תלותו בתורת המדע ובאידיאליזם.[15] רק בהקדמה למתאר למערכת של פילוסופית טבע מ-1799 שלינג כותב ששתי המערכות הפילוסופיות, הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית, אשר מתחילה מהאגו המודע והחופשי וגוזרת ממנו את עולם הטבע וחוקיו, והפילוסופיה של הטבע, המתחילה מהטבע עצמו ומגיעה להופעתו החופשית והמודעת באגו, הן שתיהן שקולות ובלתי תלויות אחת בשנייה, ומהוות אספקטים שונים לאותה מציאות. הנטורפילוסופיה אמורה למעשה להסביר את הכל על בסיס כוחות טבעיים בלבד (כמו מדעי הטבע), ומעמדו אינו תלוי בפילוסופיה הטרנסצנדנטלית, כך שהוא מבטל את כל ההסברים האידיאליסטיים.[16] כמו כן הוא אינו מתיר פניות לכוחות על טבעיים או נסתרים שאינם חלק מהטבע עצמו (מכאן, למשל, ביקורתו של שלינג לתאוריות ויטאליסטיות).[17] שלינג למעשה מבקש להרחיב את העקרונות הנטורליסטיים לדרגות הגבוהות של התבונה, כך שגם היא תהיה לא יותר מתולדה של כוחות טבע הכרחיים.
בהמשך שלינג מרחיק לכת עוד יותר וטוען לעליונות הנטורפילוסופיה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית, בספרו Allgemeine Deduktion des dynamischen Prozesses (היסק כללי של התהליך הדינמי) מ-1800. הוא מבקר את ההשקפה האידיאליסטית כמלאכותית ומופשטת, ההופכת את סדר הדברים, ושמה את מה שנחשב כראשון עבור הידיעה כראשון גם עבור הקיום. גם במערכת כמו זו שהוא מציע של פילוסופיה של הטבע יש מקום לאני הטרנסצנדנטלי, אולם רק כתוצאה, רק כתוצר מתקדם של הטבע עצמו.[18]
יש להבין את המבנה הפנימי של הטבע כולו כפעילות יצרנית, שתוצריה הם האובייקטים הפיזיקליים. לשם כך שלינג מבקש לתפוס את הטבע בשני אספקטים אלה: מצד אחד כפעילות חופשית ויצרנית, בלתי מותנית (הטבע כסובייקט) ומצד שני כתוצר פאסיבי קבוע (הטבע כאובייקט). קבלת התוצרים הקבועים של הטבע אפשרית כאשר היצרנות של הטבע מוגבלת, וההגבלה הזאת חייבת לנבוע מתוך הטבע עצמו. מכאן שהטבע כתוצר הוא תוצאה של שתי נטיות הפוכות: היצרנות והגבלתה.[2] המציאות, שהיא אחדותית והומוגנית ביסודה, החלה להתחלק ולעשות רפלקציה על עצמה ועל ידי כך נעשתה לבסוף אובייקט של עצמה. ההתחלקות הראשונה של המציאות מהווה בסיס להתחלקויות העוקבות, המגיעות בהמשך לניגודים הידועים מהמדע כגון המגנטיזם, המטען החשמלי, התגובות הכימיות והחומר האורגני, שהוא בעצם כהוכחה אמפירית להתנהגות הדינמית של הטבע.[7] יוצא אם כך שבמובן מסוים שלינג לא נפטר לגמרי מהדואליות. אמנם הוא מאחד את מהות הסובייקט והאובייקט ובכך הולך מעבר לקאנט, אולם השניות הועברה לעיקרון הראשוני, למוחלט עצמו. האובייקטיבי והסובייקטיבי אינן ישויות שונות אלא אספקטים או תכונות של המציאות.[7]
ב"מערכת של אידיאליזם טראנסצנדנטלי" (1800 ,System des transcendentalen Idealismus) שלינג מסביר איך נוצר הסובייקט החושב מהטבע במונחים של האני שמפצל את עצמו ובא לידי הכרה עצמית. הסינתזות, או התוצרים היוצאים מתהליך זה הם כאמור המהווים את עולם הטבע. ורסיה של המודל הזה של שלינג אומץ בפנומנולוגיה של הרוח של הגל. שלבים אלו, המביאים את עולם הטבע החומרי לקיום, הם לא מודעים, כמו גם הפעולה עצמה של האני המוחלט המציבה לו הגבלות, אינה באה עבורו לידי מודעות, ומכאן, לדעת שלינג, נובע הניגוד בין הדבר כשהוא לעצמו לידע התאורטי. משום כך אין למעשה לפילוסופיה גישה לידע על הטבע עצמו, שלא יכול להופיע כאובייקט של ידע. כאן שלינג מאמץ רעיון על האומנות מההוגים הרומנטיים פרדריך שלגל ונובאליס שהכיר בעיר ינה, לפיו האומנות היא הדרך להבנת מה שלא מופיע כאובייקט של ידע. עבודת האומנות היא אמפירית, היא מופיעה כאובייקט, וחייבת עם זאת להיות שיפוט חופשי של הסובייקט. האומנות יכולה להראות דברים שלא ניתנים להאמר. הפילוסופיה אינה יכולה להציג באופן פוזיטיבי את המוחלט שכן החשיבה המודעת המאפיינת אותה נובעת מהעמדה בה הזהות המוחלטת בין הסובייקט לאובייקט כבר אבדה בדרך להופעת המודעות. מחשבה זו על היחס בין הסובייקט לכוחות המניעים אותו שאינם נגישים לו בהכרה השפיעה על המחשבה של שופנהאואר, ניטשה ופרויד.[9]
מעמד מדע הטבע לפי הנטורפילוסופיה
היחס לאינטואיציה השכלית (intellectual intuition) לעומת התפיסה החושית, יכול לשקף את המחלוקת בין קאנט, פיכטה ושלינג. תפקיד האינטואיציה השכלית הוא לתפוס את מה שאינו ניתן בחושים, את הדבר כשהוא לעצמו. לפי קאנט אין לנו ידע על הדבר כשהוא לעצמו וזאת מאחר שאין לנו את יכולת התפיסה הזאת. עבור פיכטה ושלינג הדבר כשהוא לעצמו אינו קיים כלל ובכל זאת יש תפקיד לאינטואיציה השכלית. פיכטה טוען, שכמו שיש תפיסה חושית בה הייצוגים מתייחסים לאובייקטים ונעשים ייצוגים של משהו, כך חייבת להיות אינטואיציה שכלית, דרכה הייצוגים מיוחסים לסובייקט התופס, הנתפס כפעילות ולא כאובייקט. זו המחשבה, בה הסובייקטיביות היא הבסיס למציאות, ששלינג מכנה פילוסופיה טרנסצנדנטלית.
אולם כדי להבטיח את האפשרות של ידע מדעי אובייקטיבי, שלינג סבור שיש להניח גם את הטבע כעקרון, ולא רק את הסובייקט. עלינו להבטיח שידע אובייקטיבי מדעי כזה הוא אפשרי ואמיתי ולא רק אוסף של אמונות, וזה יכול להיות רק אם יש בסיס אפריורי לטעון שיש עולם פיזיקלי. אם זו אמת, אזי או שניתן לגזור אותה מהטענה ההכרחית היחידה- אני קיים (I am), או שמדובר בטענות זהות. אם נקבל שמדובר בטענה הנגזרת מהאני הקיים, יצא שהעולם הפיזיקלי תלוי בשכל, מה ששוב אינו רצוי. נשארת אפוא ההנחה שהעולם הפיזי צריך להיות במובן מסוים זהה עם השכל.
גם בנטורפילוסופיה, כמו בפילוסופיה הטראנסצנדנטלית, יש תפקיד לאינטואיציה השכלית. בפילוסופיה הטראנסצנדנטלית ההסבר לסדר בעולם הפיזיקלי מתבקש על ידי עקרונות אפריוריים מתוך האני החושב, עקרונות הידע המדעי מיוחסים לשכל, ובכך למעשה מוכפף הממשי לאידאי. שלינג בנטורפילוסופיה טוען שניתן לתפוס את הטבע עצמו כמקור לסדר הפיזיקלי, לגלות בטבע את העקרונות האלה עצמם או את מקביליהם, דהיינו להסביר את האידאי על ידי הממשי. לפי זה המדען לא עורך חקירה פילוסופית של תנאי ההכרה העצמית כדי לגלות את העקרונות של המדע הפיזיקלי. במובן מסוים, פילוסופיית הטבע היא ריאליסטית, היא ניסיון להבין ולהסביר את העולם הפיזיקלי בעזרת עקרונות הניתנים לגילוי על ידי העולם הפיזיקלי עצמו, ולא בשכל האנושי. שלינג מכנה שיטה זו פיזיקה ספקולטיבית, שמטרתה לגלות את המכניזם הפנימי של הטבע, מכניזם שאינו נגיש לתפיסה החושית, אלא לאינטואיציה השכלית. לעומת הפיזיקה הספקולטיבית, זו האמפירית, הנעזרת בתפיסה החושית, מתעסקת רק בפני השטח של הטבע. הפיזיקה הספקולטיבית היא ניסיון לבאר את העקרונות הכלליים שמניחה הפיזיקה האמפירית. כדי להסביר את התנהגות האובייקטים הפיזיקליים עלינו לפנות לתאוריה כללית על המבנה הפנימי של הטבע, לתאר את המקור הבלתי מותנה והבלתי תלוי של האובייקטים המותנים והמקובעים של הטבע.[2]
במבוא לטיוטה הראשונה של ספרו מ-1799, שלינג מבחין בין שיטת הנטורפילוסופיה לפיזיקה האמפירית: במסגרת הנטורפילוסופיה שואלים על הסיבות הראשוניות של הטבע, על שורשיו העמוקים והפעילות הפנימית המתרחשת בו. הפיזיקה האמפירית עוסקת רק בסיבות המשניות, בהופעתן החיצונית, בתוצאות של הפעילות הפנימית. מכאן נובעת המתודולוגיה השונה של שתיהן, הראשונה מתחילה מעקרונות אפריוריים, הסיבות הראשוניות של הטבע שאינן יכולות להינתן בניסיון, ואילו הפיזיקה האמפירית מתחילה מהניסיון וגוזרת ממנו את העקרונות. המשימה של הנטורפילוסופיה היא מטאפיזית וטראנסצנדנטלית.
המתודה האפריורית שמציע שלינג נשענת על פרדיגמת הידע כהבניה של קאנט, לפיה ידיעת אובייקט תלויה בידיעת עקרונות האפשרות שלו, ביכולת לבנות אותו במחשבה. מכאן נובעת צורת המדע לפי הנטורפילוסופיה: אם לדעת אובייקט משמעו להבנות אותו בשכל, לתפוס את מקומו במכלול, להבין איך הוא נובע מרעיון יחיד, אז הצורה של הידע היא כמערכת. כמו קאנט, גם לפי שלינג אידיאל המדע הוא מערכת טענות הנובעות מעיקרון יחיד. יוצא מכאן שידיעה היא פעולה, והיא אף מתואמת עם פעולת הטבע עצמו, הנתפס כפעילות יצרנית כאמור. העקרונות לפיהם הטבע יוצר את האובייקטים שלו דומים לאלה בהם הפילוסוף יוצר את האובייקטים של החשיבה שלו. כדי להשיג ידע על הטבע אל לנו לתעד באופן פסיבי את פעולותיו אלא להתערב בהן באופן כזה שנעשה ניסויים המאלצים את הטבע לענות על שאלות. השאלות שהמדען בוחר לשאול מונחות על ידי התאוריה הספקולטיבית. לפעמים שלינג מרחיק לכת וטוען שהעובדות כשלעצמן הן כלום, והן מקבלות את משמעותן ותקפותן רק בהקשר של תאוריה. עם כל ביקורתו כלפי האמפיריציזם, שלינג גם כן הדגיש את התפקיד החשוב של הניסיון בשיטתו. אמנם העקרונות האפריוריים אינם יכולים להתגלות על ידי הניסיון, אבל כן יכולים להשלל על ידו. העקרונות הראשונים איתם מגיע המדען, כל עוד אינן עמדו במבחן ההסבר של המציאות, הן רק היפותזות. המבחן שלהן הוא האם ניתן לגזור מהן את כל העובדות.[19]
דוגמאות מההיסטוריה של המדע
מספר קטן בלבד של כימאים ופיזיקאים, שתרמו לפיתוח המדעים האלו, אכן ביססו את עבודתם על הפילוסופיה הגרמנית הספקולטיבית. חלק מהמדענים של התקופה היו בעלי דעות שנחשבו אמנם לרומנטיות, בעיקר על אחדות הטבע, אך זרם הנטורפילוסופיה, שתחת השפעת שלינג והגל בזו לשיטה הניסיונית וניסו לבנות את כל מדע הטבע מספקולציות אפריוריות, היה רק כיוון אחד של רעיונות אלו.
המפגש בין הפילוסופיה הרומנטית של חוג שלגל-נובאליס שבינה למדעי הטבע, הניב כיוונים חדשים למחקר מדעי, כגון ביולוגיה רומנטיקנית, פיזיולוגיה רומנטיקנית ופיזיקה רומנטיקנית. את הכיוון הפיזיקלי אמנם ניתן לראות באופן הכי בולט שכן אחד מחברי החוג הרומנטי בינה היה גם פיזיקאי בעצמו, יוהאן ויליאלם ריטר. ריטר היה רוקח במקצועו, ונודע גם בשל פרסומיו על הפיזיולוגיה של הצפרדעים. כתביו המדעיים מראים שעם היותו נסיין נלהב, נטה באופן ברור להגביר את המידע הניסיוני באופן מעין-פואטי. הוא נחשב לסמכות בהא הידיעה של המדע אצל הרומנטיקנים.
ריטר קיבל את התזה היסודית של שלינג על הטבע כאורגניזם וניסה להוכיח את ההיפותזה הזו באופן אינדוקטיבי בעזרת ראיות אמפיריות. שלינג הציע בשלב מסוים שהחשמל הוא עקרון החיים בטבע. ריטר ערך בעקבות כך תוכנית ניסויית, אחריה עקב במהלך חייו, המיועדת להראות שתכונות חשמליות (או גלווניות) נמצאות בכל צורות הטבע. ואכן ניתן היה למצוא את התכונות החשמליות בחומרים כגון קריסטלים ומתכות, בצמחים, בחיות ואף באדם. הגלווניזם נחשב בעיניו לסוג של חשמל אורגני. הוא עשה השוואות של הניסויים הגלווניים בין צמחים ובעלי חיים והגיע למסקנה שהם תמונות ראי אחד של השני, מה ששוב הדגים את אחדות הטבע.
בנוסף, ריטר נודע בשל מחקרו על היחס בין חשמל לתגובות כימיות (אחת הבעיות המדעיות הגדולות של התקופה). בשדה זה הוא הציע את אחת התאוריות החשמליות הראשונות של תהליכים כימיים ולכן נקרא גם מייסד האלקטרוכימיה.
הוא גם גילה את קרני העל-סגול בספקטרום הנפלט מהשמש, וזאת כתוצאה מהנחות רומנטיות: הטבע מראה כאמור קוטביות בתופעות, אולם לתופעת קרני התת-אדום בספקטרום לא נמצא מקביל קוטבי. בעקבות כך ריטר ערך ניסויים מתאימים וגילה את הקרניים העל-סגולות בקצה השני של הספקטרום.[20]
אמנם בבחינת כל עבודתו של ריטר נראה שהוא היה קודם כל נסיין ולא חלק מזרם הנטורפילוסופי במובן המדוקדק של המילה, אך במעבדה הוא הסתמך לפעמים על תחושה סובייקטיבית עמוקה של תופעות הטבע אותה ביטא במשפטים המאפיינים את המחשבה הרומנטית.
הנס כריסטיאן ארסטד, היה פיזיקאי דני שההישג הראשי שלו, גילוי תופעת האלקטרומגנטיזם על ידי ניסוי פעולת הזרם החשמלי על מחט מגנט, היה תוצאה ישירה של האמונה המטאפיזית שלו באחדות הכוחות בטבע. הוא התייחס למוליכות החשמלית כקונפליקט (Wechselkampf), ובכך הלך אחרי אסכולת שלינג שבאופן קבוע היו משתמשים במונח קונפליקט בכתביהם. ארסטד הושפע מהפילוסופיה הביקורתית הקאנטיאנית, והיא הייתה הרקע לעבודתו המדעית, גם כאשר הוא חזר בו מהנטורפילוסופיה. התקופה הקאנטיאנית הובילה אותו לתובנה שעל מנת שחוק טבע יהיה תקף אבסולוטית יש צורך בבסיס אפריורי. השניים, אורסטד וריטר, נפגשו ב-1801 ועבדו ביחד למשך 3 שבועות. רעיונותיו של ריטר על הקשר בין חשמל למגנטיות השפיעו עמוק על ארסטד, ולשנה הבאה הם נפגשו בשנית והמשיכו להתכתב עד מותו של ריטר ב-1810 ארסטד למד פילוסופיה בברלין בנוסף לכימיה ופיזיקה. הוא שמע את הרצאות פיכטה והאחים שלגל, הכיר את פרנז קסאבר וון באדר, ולמד באינטנסיביות אך בביקורתיות את כתבי שלינג. בשהותו בפריז ב-1802 הוא מצא את הגישה המשלימה לפילוסופיה הזו, כשפגש והתרשם משיטות הניסויים המדעיים החכמות של הצרפתים. השפעת המחשבה הגרמנית הספקולטיבית לא הוחלפה באקספרימנטליזם הצרפתי, על אף גישתו הספקנית לגבי הנטורפילוסופיה.[21]
הערות שוליים
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 506
- ^ 2.0 2.1 2.2 Gower, Barry. "Speculation in physics: the history and practice of Naturphilosophie." Studies in History and Philosophy of Science Part A 3.4 (1973): 301-356.
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 507
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 466
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 510
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 511
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 Guilherme, Alexandre. "Schelling’s Naturphilosophie Project: Towards a Spinozian Conception of Nature." South African Journal of Philosophy 29.4 (2010): 373-390.
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 513
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 Bowie, Andrew, "Friedrich Wilhelm Joseph von Schelling", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Fall 2016 Edition), Edward N. Zalta (ed.), URL=<https://plato.stanford.edu/archives/fall2016/entries/schelling/>.
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ'483
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 519
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 517
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 467
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 485
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 487
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 523
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 489)
- ^ Beiser, Frederick C. German idealism. Harvard University Press, 2009, עמ' 523-528
- ^ Wetzels, Walter D. "Aspects of natural science in German Romanticism." Studies in romanticism (1971): 44-59.
- ^ Snelders, Henricus Adrianus Marie. "Romanticism and Naturphilosophie and the Inorganic Natural Sciences 1797-1840: An Introductory Survey." Studies in Romanticism (1970): 193-215.
37343954נטורפילוסופיה