נוזהת קצב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נוזהת קצב
לידה 1 באפריל 1932
פטירה 21 בנובמבר 2022 (בגיל 90)
תאריך עלייה אפריל 1951
חברת הכנסת
21 בינואר 1974 – 13 ביוני 1977
(3 שנים ו־20 שבועות)
כנסות 8
תפקידים בולטים נוספים
  • יו"ר הרשות להגנת הצרכן
  • מייסדת ביטאון "דבר האישה"
  • מזכירת מדור מועצת הפועלות לנשים ערביות ודרוזיות
  • חברה בוועד הפועל של ההסתדרות
  • יו"ר אגודת אח"י לעידוד המחקר, הספרות והאמנות מייסודם של יוצאי עיראק בישראל
  • יושבת ראש ארגון "אדם לאדם חבר"

נוזהת קצב (1 באפריל 1932 – 21 בנובמבר 2022) הייתה חברת הכנסת מטעם סיעת המערך והייתה יו"ר הרשות להגנת הצרכן בהסתדרות. פעילה לקידום קבוצות חלשות בחברה בישראל, במיוחד בקרב המגזר הערבי, לקידום מעמד האישה ובתחום איכות החיים והסביבה.

ביוגרפיה

נוזהת דרוויש נולדה ב-1 באפריל 1932 בעיראק בשכונת אלאעט'מיה שבבגדאד. כשנולדה נקראה שרה, אך בינקותה חלתה והוריה נשמעו לעצת השיח' המוסלמי מולא ג'ואד, שנודע בנבואותיו, ושינו שמה לנֻזְהַת. השיח' ניבא גדולות לתינוקת החולה ואמר כי "היא תשלוט בעולם של גברים", דבר שהיה קשה לאמה לקבל, שכן היא אישה ויהודיה. "הוריי, שהיו טרודים רק בבריאותי, רצו בכל זאת להבין את מוצא פיו ואז הסביר את דבריו: 'בתך זו, עם שם כזה, התינוקת הגוססת הזו- היא תשלוט בעולם של גברים. בחסד אלוקים היא תהיה וזירה (כלומר שרה), ישמרנו האל, היא תהיה אישה גדולה, דגולה, מכובדת מאוד, נערצת ונאהבת' "[1].

הוריה היו מסורתיים ופעילים בקהילה היהודית, נמנו עם המעמד הבינוני-גבוה בבגדאד, ועמדו בקשרים חברתיים ומסחריים עם אנשי קהילה הערבית המוסלמית. אביה, דוד דרויש, היה סוחר, הוא נפטר כשנוזהת הייתה בת עשרה חודשים. אמה ג'ורג'יה לבית צ'יטאיית הייתה אז בהיריון עם ילדם השמיני. אחרי פטירתו מכרה האם את נכסי המשפחה ועברה עם שבעת ילדיה לבית מגורים קטן. התינוק מת זמן קצר אחרי הלידה. האם פרנסה את המשפחה, בארוחות המשפחתיות נהגה לשבת בראש השולחן ולקרוא את דברי התפילה. הבת הבכורה, מונירה, סייעה לה בניהול משק הבית עד עלייתה ארצה ב-1945.

בעקבות הפוגרומים של הפרהוד ב-1941 עברה המשפחה לבצרה בדרום המדינה. אמה פתחה מתפרה בביתה וכך פרנסה את המשפחה. הנשים המוסלמיות שהיו מגיעות לסלונה של אמה השפיעו רבות על האופן בו ראתה נוזהת את מעמד האישה הערבית במשפחה ובחברה[2]. זיכרונותיה מסבלן של הנשים המוסלמיות, שלמראית עין היו מאושרות, השפיעו ועיצבו את האופן בו ראתה את מעמד האישה הערבית במשפחה ובחברה:

סבל הנשים המוסלמיות, שלמראית עין היו מאושרות, לא מש מזיכרוני. לא יכולתי לשכוח את אכזריות הגברים ואת שתיקתן המרה של הנשים, כיצד היו ממררות לעתים בבכי, בעת מדידת השמלות הזוהרות, ופורקות מעל ליבן את סבלן ואת ייסוריהן. מקרים אלה, והדומים להם, השפיעו אולי לימים גם על נכונותי לפעול בקרב הנשים הערביות בישראל[3]

.

היא למדה בתיכון הממשלתי לבנות בבצרה. עם ביטול המשטר הצבאי בעיראק בסוף 1949 וקבלת ההיתר ליהודים לעלות לישראל, הגיעה המשפחה ארצה באפריל 1951. הם גרו בהתחלה אצל אחותה הבכורה מונירה בירושלים ולאחר מכן עברו להתגורר בגבעת שאול א'. היא למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים[4].

פעילותה הציבורית

ב-1954 ערכה תוכנית בקול ישראל לנשים בשפה הערבית שנקראה "פינת האישה" שעסקה בנושאים חברתיים ומשפטיים[4]. היא הרגישה שנוצר קשר הדוק בינה לבין המאזינות והמאזינים ועודדה אותם לפעול למען קידום החברה שבה הם חיים ולגאולתה מדעות קדומות השוררות בה[5].

כמו כן, ערכה והגישה בקול ישראל בעברית את התוכנית "אשנב לבת ערב" בנושא מעמד האישה בארצות ערב. במהלך עבודתה ברדיו שונה שמה מנזהת לנוזהת. באותה שנה, התנדבה מטעם התאחדות הסטודנטים והדריכה עולים חדשים, מרביתם יוצאי עיראק, בשכונת קטמון בירושלים. פעילותה הורחבה גם ללימוד השפה העברית את נשות הכפר בבית צפאפא, בבית ספרן בכפר. פעילותה הורחבה ללימוד ערבית ועברית לנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. כדי ללמדן היה עליה לקבל את הסכמתם של הגברים בכפר, ולשם כך נפגשה עמם ופירטה בפניהם את מטרת הפעילות ואת חשיבות לימוד השפה הערבית והעברית. על כך כתבה: "התפלאתי על עצמי, מאין לי העוז הזה? נערה שברירית, בת פחות מעשרים, יושבת לבדה בקרב גברים כה רבים, אנשים שניחנו בחוכמת חיים, מכובדים, מנהיגי הכפר. סיפרתי להם שבאתי עם משפחתי מעיראק, שאחותי ג'ולט דרויש מלמדת בבית הספר בכפר, שהיו לנו שכנים ערבים וחיינו איתם ביחסים טובים, אם נערוך מפגשים חברתיים בין נשים ערביות ליהודיות, ייווצר גשר של שכנות טובה ואחווה"[6].

פעילותה בהסתדרות

בדצמבר 1954 כיהנה כמזכירת מדור מועצת הפועלות לנשים ערביות ודרוזיות. יחד עם מזכירת מועצת הפועלות בבה אידלסון הרחיבה את תוכנית הפעילות בקרב נשות המגזר הערבי[7]. בעבודתה זו ניסתה לשבור את המוסכמות המסורתיות באשר לעבודת נשים ולהשכלתן על ידי גיוס דמויות מפתח. היא התחילה לפעול בנצרת, כפר יאסיף ויפו. בפגישתה הראשונה בכפר יאסיף עם הנשים בכפר הן ביקשו לפתוח מועדון חברתי שתהיה בו פעילות תרבותית. בנצרת, בסיוע חבר הכנסת מטעם סיעת הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל, סיף אלדין אל-זועבי ורעייתו אנעם זועבי נערכו מפגשי נשים משכילות לקביעת תוכנית הפעולה. במפגשים אלה הוחלט להקים מועדון נשים בנצרת, אשר נחנך ביוני 1955. עד סוף שנת הפעילות הראשונה נרשמו לזכותה הישגים רבים, ביניהם הוצאה לאור של גיליון בנושא מעמד האישה הערבייה, הקמת חוגים לנשים ערביות, הקמת מרכזים חברתיים והרחבת היקף ההדרכה במעברות[8].

שימשה כרכזת ההדרכה לנערות מטעם משרד ראש הממשלה בביקוריהן בכפרים הדרוזיים. עם השנים הורחבה פעילות המדור לנשים ערביות במועצת הפועלות. ההצלחה הובילה להתארגנות באופן עצמאי של נשים ערביות, למשל בכפר טמרה, אום אל-פחם, גוש חלב, יפו.

ב-1959 נבחרה למזכירת מועצת הפועלות וגם כחברת המזכירות המצומצמת עד 1970 ובמהלך שנים אלו התרחב המדור לנשים ערביות והיה למחלקה. בנוסף הייתה גם חברה בוועד הפועל של ההסתדרות.

ב-1964 ייסדה את הביטאון "דבר האישה" בשפה הערבית. ב-1967 במהלך מלחמת ששת הימים יצאה לסדרת פגישות עם נשים ממזרח ירושלים בהן יזמה פגישות בין נשים ממערב העיר למזרח העיר והקמת מרכז מקצועי חברתי. בסוף שנות הששים ובראשית שנות השבעים הנחתה מטעם שירות בתי הסוהר מפגשים עם אסירים ביטחוניים, מפגשים אלה היו חלק מהליך שיקום האסירים. ב-1965, לאחר הבחירה למוסדות ההסתדרות, הובילה את מסגרת מועצת הפועלות וכיהנה בתפקידה ארבע שנים[9].

פעילות במפלגה ובכנסת

ב-1955 הצטרפה למפא"י והייתה חברת מרכז המפלגה. מתוקף תפקידיה הייתה חברת הוועדה לענייני ערבים, הקימה פורומים מפלגתיים לבני עדות המזרח וליוצאי עיראק[7]. עם הקמת מפלגת העבודה ב-1968 נבחרה לוועדה לקביעת נוהלי המפלגה. הייתה מועמדות בפני ועדת המינויים לקראת הבחירות לכנסת השביעית[10]. בכתבה שהתפרסמה בעיתון דבר, נכתב כי ועדת המינויים של מפא"י לשעבר הייתה אמורה למנות 16 חברי כנסת חדשים לכנסת השביעית, ביניהם היא[11].

בעקבות לחצים פנים מפלגתיים שמה הוצא מרשימת המועמדים לכנסת. ב-1970 התקבלה כחברה הוועדה המרכזת והייתה האישה היחידה בגוף ההכרעה העליון של ההסתדרות. בתפקיד זה ייסדה גוף שריכז את נושא הצרכנות, הקימה מחלקה לטיפול בתלונות הפרט, וועדות לטיפול בצרכנות במגזר הערבי וסניפים מקומיים במסגרת מועצת הפועלים. כאשר הייתה ראשת הרשות המרכזית לצרכנות הייתה חברה בוועדות כלכליות משותפות לממשלה ולהסתדרות וכן בוועדות המשנה שפעלו בחסות הוועדה המרכזת[10]. ב-29 בינואר 1973 יזמה כיו"ר הרשות המרכזית לצרכנות בהסתדרות את שביתת הקונים שמטרתה להחדיר את תודעת הצרכנות לקהל הרחב[12].

בתפקידים אלה שימשה עד שנבחרה לכנסת השמינית ב-1974, אז שובצה במקום ה-34 ברשימת המערך וכיהנה כחברת הכנסת מ-1974 עד 1977. הייתה חברה בוועדת הכספים ובוועדת הכלכלה. כמו כן מונתה לרכזת צוות הכלכלה המפלגתי ונבחרה להנהלת הסיעה בכנסת. בשנים 1975–1978 הייתה חברה בצוות "מעמד האישה בדיני עבודה" בוועדה הממלכתית למעמד האישה[13].

פעלה רבות למען קידום המגזר הערבי, רווחת הפרט, מעמד האישה, שילוב יוצאי ארצות ערב בחברה הישראלית. בתפקידה כיו"ר ועדת המשנה לשירותים צרכניים הובילה מאבקים בין היתר בנושא פיקוח מחירים ורישוי עסקים בענפי המזון. בתחום החקיקה הובילה את חוק המזון[10].

פעילות ציבורית נוספת

אחרי שלא נבחרה לכנסת התשיעית חזרה לעיסוקיה בהסתדרות ועד שאישרו את מינויה למדה מינהל. ב-1978 שבה לעמוד בראש הרשות המרכזית לצרכנות במשך 16 שנה, במהלכן נפתחו מדורים חדשים בנושאים כמו התנדבות, המגזר הערבי, נושאים כלכליים ואחרים.

ב-1989 עמדה בראש "פורום ארגוני המתנדבים לאיכות הסביבה והחיים". לאחר שפרשה מההסתדרות התנדבה במקומות שונים. הייתה יושבת ראש ארגוני איכות הסביבה והחיים, יו"ר אגודת אח"י לעידוד המחקר, הספרות והאמנות מייסודם של יוצאי עיראק בישראל, יו"ר הוועדה המייעצת להענקת מגן השר לאיכות הסביבה (1996-2003) ומ-1986 יושבת ראש ארגון "אדם לאדם חבר" לעידוד דו קיום ואיכות חיים[10].

קיבלה את פרס הסובלנות על שם נשיא בית המשפט העליון המנוח השופט יצחק כהן, על פעילותה בראש הארגון "אדם לאדם חבר" ועל פעולות נוספות לאורך השנים. יקירת העיר רמת גן לשנת 1998.

חיים אישיים

נישאה לראובן קצב, אותו הכירה בחודש אפריל 1954, בעת עבודתם במעברות[14], שהיה מנהל המחלקה הערבית ברשות השידור. הוא נפטר ב-2013.

כתביה

  • מידת השתתפות הנשים בישראל בחיים הפוליטיים, 1953.
  • נערות עובדות ולומדות חסרות מסגרת, ירושלים (מוציא לאור לא ידוע), 1972.
  • השתלבותם של יוצאי עיראק בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים, במסגרת ימי עיון על יהדות בבל, תולדותיה ויצירתה, ירושלים, מכון יד יצחק בן-צבי, 1973.
  • חינוך לצרכנות נבונה, תל אביב, אגף הרשות להגנת הצרכן של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, 1990.
  • סנוניות השלום. עם הנשים הערביות והדרוזיות בישראל, ספרית מעריב, 1988.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נוזהת קצב, סנוניות השלום, עם הנשים הערביות והדרוזיות, אור יהודה: מעריב, תשנ"ט. עמ' 11.
  2. ^ שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, עמ' 339.
  3. ^ קצב, סנוניות השלום, עמ' 20.
  4. ^ 4.0 4.1 בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 339.
  5. ^ קצב, סנוניות השלום, עמ' 40.
  6. ^ קצב, סנוניות השלום, עמ' 50.
  7. ^ 7.0 7.1 בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 340.
  8. ^ "נערות ערביות השתלמו בעברית", דבר, ינואר 1962.
  9. ^ בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל', עמ' 340.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 341.
  11. ^ "ברשימת המערך יהיו כ-30 מועמדים חדשים", דבר, ספטמבר 1969
  12. ^ אסף שטול-טראורינג, "היום לפני: שביתת קונים נגד גל עליות המחירים במשק", הארץ, 29.1.2012.
  13. ^ נוזהת קצב באתר הכנסת.
  14. ^ קצב, סנוניות השלום, עמ' 166-165.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35107242נוזהת קצב

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נוזהת_קצב&oldid=2534554"