נגמ"שים כבדים בצה"ל

טור של נגמ"שים כבדים מדגמי פומ"ה ואכזרית, מלחמת לבנון השנייה.

צה"ל מפעיל מספר דגמים של נגמ"שים כבדים המכונים בקיצור נגמ"כים. נגמ"ש (נושאי גייסות משוריין) הוא רכב המיועד לנשיאת לוחמי חיל רגלים ופלסי הנדסה קרבית. הנגמ"ך הוא נגמ"ש כבד, השוקל כמה עשרות טונות (בדרך כלל מעל 20 טון), ומבוסס, בדרך-כלל, על תובה של טנק.

בין הנגמ"כים המשמשים או ששימשו את צה"ל:

נגמשו"ט שהוסב לנגמחו"ן, נקפדון הממוגן בכבדות, נגמפו"פ (הכולל מערכת תצפית "POP"), פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) ונקפומ"ה, המבוססים כולם על תובת טנק ה"שוט" (צנטוריון)
אכזרית המבוסס על תובת טנקי 55/T-54 שנלקחו שלל
נמ"ר המבוסס על תובת טנק מרכבה סימן 4
אופק המבוסס על תובות מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3

עקב עימות נמוך עצימות ברצועת הביטחון בלבנון, נזקק צה"ל לנגמ"שים כבדים ובעלי מיגון טוב יותר מאשר נגמ"שי M-113 המיושנים והפגיעים. לשם כך פיתח צה"ל סדרה של נגמ"שים המבוססים על טנקי שוט קל שיצאו משירות, בנוסף לנגמ"ש המבוסס על תובת T-55. ההתבססות על טנק שממוגן בכבדות הוזילה באופן ניכר את העלויות, קיצרה את זמן הפיתוח, ואפשרה ייצור נגמ"ש כבד (נגמ"כ) ורכב קרבי משוריין (רק"ם) הממוגן היטב נגד איומי נ"ט ומטעני חבלה.

חסרונם העיקרי של הנגמ"כים לעומת ה-M113 הוא עלותם הגבוהה. מכיוון שהם למעשה טנקים ללא צריח, עלות ייצורם גדולה יחסית לנגמ"ש ועלות אחזקתם גדולה יחסית ל-M113 ולנגמ"שים אופניים דוגמת הסטרייקר וה"איתן" (הנגמ"כים דורשים הרבה יותר טיפולי מנוע ותיקונים במזקו"ם מאשר ה-M113 או הסטרייקר). בגלל עלותם הגדולה יחסית ושיקולים של סדר עדיפויות, לא ייצר צה"ל כמויות גדולות מהנגמ"שים הכבדים, למרות רמת המיגון הגבוהה שהם מספקים לצוות. בעקבות אסון הנגמ"שים החלו בצה"ל להשקיע שוב בנושא הנגמ"כים לכוחות היבשה, ובנוסף לשדרוגי צי ה-M113 פותח גם הנמ"ר - משפחה של כלי רק"ם, בהם נגמ"ש, המבוססת על תובת טנק מרכבה. ההערכה היא שיש לצה"ל בין עשרות למאות יחידות מכל דגם, כאשר קיימים לפחות כמה מאות נגמ"שי "אכזרית".

רקע היסטורי

בעולם

הנגמ"ש (נושא גייסות משוריין) הופיע בסוף מלחמת העולם הראשונה ובאופן משמעותי יותר במלחמת העולם השנייה, והפך לכלי לחימה נפוץ אחריה. הנגמ"ש הוא רכב קרבי משוריין שנועד להוביל לוחמי חיל רגלים (חי"ר) בבטחה אל שדה הקרב, תוך הקניית הגנה מפני נשק קל ורסיסי ארטילריה. מטרה משנית של הנגמ"ש, שנוספה לו בעשורים האחרונים והפכה ליותר ויותר מרכזית, היא שימוש בנגמ"ש כרכב חיל רגלים ממוכן ופלטפורמת לחימה המסייעת לחי"ר בנשק כבד כגון מקלעים, מרגמות, טילי נ"ט ותותחים קלים. בהמשך התפתחו נגמ"שים אלה לרק"ם מסוג חדש שנקרא נגמ"ש לחימה (IFV, רכב לחימת חי"ר), שבו עבר הדגש מהובלת חי"ר באופן מרווח יחסית, לנשיאת אמצעי לחימה ותפעולם בידי צוות של 3–6 לוחמים.

עם הופעת נשק נגד-טנקים (נ"ט) מתקדם וזמין (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט), רבים מהנגמ"שים שהיו בשירות נהפכו למלכודות מוות ללוחמים שבהם. לפיכך היה צורך לתגבר את המיגון של הנגמ"ש או לפתח מראש נגמ"ש כבד הנושא מיגון ברמה הדומה לזו של טנק. בעוד שנגמ"ש רגיל שוקל לכל היותר כ-20 טון, נגמ"ש כבד יכול להגיע למשקל של יותר מ-50 טון, ובדרך כלל שוקל כמה עשרות טונות. בניגוד לנגמ"ש רגיל, שמתוכנן במקור להגן בפני נשק קל, מקלעים ורסיסים, נגמ"ש כבד מתוכנן להגן גם בפני נשק כבד כגון טילי נ"ט ומטעני חבלה. בדרך כלל נגמ"שים כבדים מבוססים על תובות טנקים משיקולי חיסכון בזמן ועלויות פיתוח וייצור (שימוש בתובות קיימות במקום פיתוח וייצור של תובות חדשות).

נגמ"ש הקנגורו האוסטרלי, מבוסס על תובת "פריסט" (שרמן)

אף שכבר במלחמת העולם השנייה הופיעו נגמ"שים כבדים המבוססים על תובת טנק (נגמ"ש קנגורו האוסטרלי), שימוש נרחב בנגמ"שים כבדים החל רק בעקבות הניסיון המוצלח של צה"ל איתם ובשל התרבות העימותים בעצימות נמוכה (LIC) ברחבי העולם. מספר מדינות שהיו חלק מהגוש הקומוניסטי לשעבר הסבו, כמו צה"ל, טנקי T-55 לנגמ"שים כבדים, בהם: ה-BTR-T (נגמ"ש לחימה כבד) הרוסי וה-VIU-55 Munja הסרבי (נגמ"ש הנדסה קרבית). הירדנים, כמו צה"ל, הסבו גם הם טנקי צנטוריון לנגמ"שים כבדים, וב-2001 הושק ה"תמסח", נגמ"ש כבד המבוסס על צנטוריון שכיוונו נהפך כדי לאפשר דלת יציאה אחורית.^[1] במקביל פיתחו מדינות רבות נגמ"שי לחימה בינוניים וכבדים בעלי מיגון משופר בהשוואה למיגונם של נגמ"שים רגילים. בין כלים נמנים הבראדלי האמריקאי, הווריור הבריטי והפומה הגרמני.

למרות המגמה הגוברת של הצטיידות בנגמ"שים כבדים ונגמ"שי לחימה, לא החליפו אלו את הנגמ"שים הקלים, שהיו זמינים בהרבה ונהנו ממשקל קל, כמות גדולה של כלים זמינים, עלויות ייצור נמוכות יחסית, עלויות החזקה נמוכות, מרווח רב ללוחמים שבפנים, ניידות ואף יבילות אווירית (דבר שחשוב ביחידות הנדרשות לפרישה מהירה, כמו חיל הנחתים האמריקאי). כמו כן, נגמ"שים אופניים קלים, שתוכננו עבור מתארי לוחמה בשטח בנוי וסיור מהיר - זכו לפופולריות גם בעשורים האחרונים (לדוגמה: הנגמ"ש סטרייקר האמריקאי).

בצה"ל

בצה"ל נגמ"שים נכנסו לשירות במספרים גדולים רק בשנות ה-70 של המאה ה-20, אז הגיעו אלפי נגמ"שי M-113 תוצרת ארצות הברית. נגמ"שי ה-M-113 החליפו את הזחל"ם - כלי רכב זחליים למחצה ששימשו לתובלת חי"ר ומגוון מטרות, היו בעלי דפנות משוריינות אך בעלי גג פתוח ולכן פגיעים לרסיסים. נגמ"שי ה-M-113, אף על פי שהיו קלים, זולים, ניידים, ורסטיליים ונוחים לתחזוקה, התגלו כפגיעים ביותר לנשק כבד, לרקטות נ"ט, למטעני צד ואף לנשק בינוני כגון מקלעים - בייחוד בזמן מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשהייה ברצועת הביטחון בדרום לבנון (1985–2000), אז צה"ל נאלץ להתמודד עם לוחמת גרילה וטרור.^[2] כתוצאה מכך פיתחו בצה"ל ובתע"ש ערכות מיגון שונות לנגמ"ש, אך הללו לא הספיקו. לכן החליטו בצה"ל לפתח נגמ"שים כבדים על בסיס טנקים ישנים שהיו במלאי (הצנטוריון שהיה בעל גחון עמיד יחסית נגד מטענים) וטנקים סובייטים שנלקחו שלל (T-55).

היתרון בכך היה שהטנק הוא רכב בעל מיגון כבד והשימוש בפלטפורמה קיימת צמצם באופן ניכר את זמן ועלויות הפיתוח. החסרון בנגמ"שים הכבדים הוא מחירם הגבוה לעומת נגמ"ש קל ייעודי דוגמת ה-M-113 והתחזוקה הקשה והיקרה יותר. הנגמ"שים הכבדים מבוססי הטנקים נכנסו לשירות בשנות ה-80 של המאה ה-20 ונחלו הצלחה רבה בתפקידם. למרות זאת, הם לא יוצרו במספרים גדולים מספיק כדי להוציא לגמרי את ה-M-113 מהשירות ולכן הנגמ"ש הקל נשאר בשירות צה"ל עד ימינו, במספר דגמים - חלקם עברו השבחה ותוספות מיגון על ידי התעשיות הביטחוניות של ישראל.

נגמ"כים מבוססי שוט

זוהי סדרה של נגמ"כים וכלי רק"מ המבוססים על טנק שוט (שדרוג ישראלי של טנק צנטוריון בריטי), בגלל עמידותם הגבוהה יחסית למטעני גחון והיותם טנקים מיושנים יחסית (לעומת המרכבות והמגחים).^[3]^[2]

נגמשו"ט

הנגמשו"ט פותח ב-1984 בעקבות השהות המתמשכת של צה"ל בדרום לבנון בעקבות מבצע שלום הגליל שהסתבך עם מלחמת האזרחים הלבנונית. נגמ"שי ה-M-113 ("זלדה") משנות ה-70 התגלו כפגיעים מדי, ולמרות אלתורים כגון שכבות מיגון ושקי חול, עדיין לא סיפקו הגנה נאותה לחיילים, בייחוד כנגד רקטות נ"ט (נגד טנקים) וטילי נ"ט.

הפתרון הראשוני שמצאו לבעיה היה להסיע את החיילים בטנקי צנטוריון מיושנים. ברם, הטנק היה צפוף מאוד וכדי לפנות יותר מקום הוציאו את הצריח ובמקומו הגביהו את תא הלוחמים. מעל גג תא הלוחמים הוסיפו 2 פתחים וצריחון פתוח בעל דפנות נמוכות שמוגן בצדדיו. צריחון זה צויד לרוב במספר מקלעים וממנו יכלו החיילים לתצפת ולירות על האויב. כלי זה נודע כ"נגמשו"ט". הוא נכנס לשירות ב-1984 והמשיך לפעול עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 בשירות סדיר.

לכלי היו מספר חסרונות: הוא היה פגיע למטעני צד ומטעני קלע, הצריחון נמוך הדפנות סיפק מיגון מועט ללוחמים שרכבו עליו וחמור מכך: חיילים לא יכלו לפרוק ממנו תחת אש, שכן לא הייתה לו דלת אחורית והפריקה נעשתה דרך הצריחון. כתוצאה מכך הוא עבר משימוש של חיל הרגלים לשימוש חיל ההנדסה, שם שודרג לגרסת נגמחו"ן (פירוט בהמשך). במקביל, החלו בצה"ל בהסבת טנקי T-55 לנגמ"ש כבד עם דלת אחורית, דבר שהוליד ב-1988 את ה"אכזרית". האכזרית זכתה להצלחה רבה ונחשבת עד היום לאחד הנגמ"שים הממוגנים ביותר בעולם.^[3]

כיום, כל הנגמשו"טים שודרגו לנגמחו"נים ופומ"ות.^[2]

נגמחו"ן

נגמחו"ן הוא שדרוג של הנגמשו"ט,^[4] אחרי שעבר לשרת כרכב הנדסה קרבית ונגמ"ש עבור פלסי חיל ההנדסה. הכלי עבר מספר רב של שיפורים ושדרוגים, בעיקר במיגון:

חזית הכלי שופצה על מנת לאפשר התקנה של מגובים לפריצת שדות מוקשים, בייחוד ה"נוכרי". (ראו: אמצעים של חיל ההנדסה הישראלי)
על גג הנגמ"ש הותקן צריח תצפית פסיבי, שהיה חצי-פתוח. רוב הצריחים כוסו בגג ברזנט ורשתות הסוואה לצד 3 לוחות של שריון עם זכוכית משוריינת, וכן 1–3 מקלעי מאג.
משני צידי הרכב הותקנו פלטות בזוקה כבדות אינרטיות.
בירכתי הרכב הותקנו לוחות עבים מפלדה, שהתרוממו מעל השאר. המטרה היה להגן על החיילים כאשר הם יוצאים מהנגמ"ש בעת פעילות מבצעית ("פורקים מהנגמ"ש").
חזית הכלי וצידי תא הלוחמים מוגנו אף הם בבלטנים וקסטות "בלייזר" (מיגון ריאקטיבי).
גחון הכלי מוגן בשני לוחות שריון, דבר שהפך את הכלי לעמיד ביותר כנגד מטעני גחון בינוניים ומטעני צד. מיגון זה הכרחי עבור רק"מ הנדסי שתפקידו לפתוח צירים.

המאפיין האחרון הוא שהעניק לכלי את שמו: נגמחו"ן = נגמ"ש ממוגן גחון.^[4]

הנגמחו"ן שירת שנים רבות בלבנון כרכב הנדסה קרבית עד שהושלם פיתוחה של הפומ"ה בשנות ה-90 של המאה ה-20. הפומ"ה נבנתה במיוחד לפי דרישות חיל ההנדסה וכללה אמצעים מתקדמים יותר מהנגמחו"ן, אם כי מאוחר יותר חלק מאמצעים אלה (הכוללים שבשים וגלאים אלקטרומגנטיים) הותקנו גם על הנגמחו"ן. כמו כן, הדורות האחרונים עברו שיפורי מזקו"ם והם חולקים מרכיבים עם סדרת המרכבה.^[4]

כתוצאה מהפיכת הפומ"ה לנגמ"ש ההנדסה הסטנדרטי, שינה הנגמחו"ן את ייעודו והפך לנגמ"ש לחימה (IFV). הפעם תפקידו היה לבצע סיורים ופעילות בט"ש (ביטחון שוטף) באזורים עוינים, שבהם הייתה סכנה לירי צלפים, נ"ט ומטעני חבלה. לצורך כך, הצריח החצי-פתוח הוחלף בצריח פסיבי סגור לחלוטין, שכלל חלונות קטנים מזכוכית משוריינת וחרכי ירי עם שני מקלעי מאג 7.62 מ"מ. מאוחר יותר הותקן צריח ארבע-תאי עם קיבולת לארבעה מאגים וחרכי ירי לנשק אישי.^[4]

כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, הנגמחו"ן התגלה ככלי יעיל מאוד לליווי טנקים בערים הפלסטיניות, וכן לביצוע סיורי ביטחון ובקרת קהל באזורים עוינים, פתיחת צירים ופיקוח על דחפורי D9 בעת עבודתם (וזאת מאחר שלדחפורים יש ראות מוגבלת עקב השריון הכבד שהותקן עליהם).^[4] הנגמחו"ן נמצא עד היום בשימוש בצה"ל, בעיקר ככלי בט"ש ולא כנגמ"ש הנדסה.

ב-2006 הותקן בחלק מהנגמחו"נים מיגון כלוב נגד רקטות וטילי נ"ט עם רש"ק חלול.

נקפדון

פיתוחו של הנקפדון החל ב-1993.^[2] זהו דור שלישי של הנגמשו"ט ונחשב לממוגן ביותר בסדרה. הנקפדון כולל דור חדש של שריון פאסיבי, ועליו מעיל מדור שני של מיגון ריאקטיבי וכן פלטות בזוקה עבות (המגינות על המזקו"ם) עם שריון ריאקטיבי מדור שלישי שפיתחה רפאל - הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. השריון מעובה באזור תא הלוחמים המוגבה, שכולל גם מיגון לגג. כמו כן, מיגון הגחון תוגבר.^[5] הנקפדון חמוש בשלושה מקלעי מאג 7.62 מ"מ בנוסף לעמדת מקלע כבד שבה ניתן להתקין מקל"ר (מקלע רימונים 40 מ"מ) או מק"כ 0.5.^[2] השם "נקפדון" נגזר מ"קיפוד", שכן כלי זה צויד במיגון עילי ונקט בשיטת ההגנה של הקיפוד: להתכדר כך שכל חלקיו הפונים החוצה ממוגנים.

הנקפדון שירת ברצועת הביטחון בשנות ה-90 המאוחרות והמיגון הכבד שלו הוכיח כמציל חיים. לוחות הגחון מנעו אבדות כאשר הנקפדון עלה על מוקשים ומטעני גחון, והשריון שלו הדף רקטות נ"ט ללא גרימת נזק.^[2]

בעקבות התגברות הלחימה ברצועת עזה (האינתיפאדה השנייה, 2004 ואילך) החלו נקפדונים לשרת גם ברצועה. חלקם אף דוגמו בצריחון עילי עם חלונות מזכוכית משוריינת וחרכי ירי. גם לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות הועברו מספר נקפדונים לאחריות פיקוד הדרום על מנת לפטרל סביב הרצועה. למרות זאת, רוב הנקפדונים עדיין משרתים בפיקוד הצפון בגבול עם לבנון.

נקפומ"ה

מדובר בגרסה מיוחדת של הנקפדון שמשרתת בסיירת סמו"ר (צוות המנהרות) ופלגת "הבזק" (רובוטיקה) של יהל"ם. השינוי המרכזי בנגמ"ש הוא מסדרון קדמי ודלת בחזית הכלי כדי לאפשר פריקה מהירה של לוחמים, רובוטים וחומרי נפץ בצורה בטוחה יחסית, בניגוד לפריקה ממדפים בגג הכלי כפי שיש בסדרת נגמ"שי השו"ט והפומ"ה. עוד שינויים כוללים צריח ממוגן עם "קונכייה" (מבנה מעל מדף המפקד עם חלונות מזכוכית משוריינת) לתצפית בטוחה, אמצעי לחימה כגון מקלעים, אמצעים מסווגים אחרים, לוח שריון נוסף על המנוע ומיגון כלוב נגד רקטות נגד טנקים. אף על פי שהכלי הוא נגזרת של הנקפדון, הוא מוגדר רשמית כסוג של פומ"ה, כדי שההכשרה עליו תעשה בבית הספר להנדסה צבאית.^[6]

נגמ"פופ

נגמ"פופ^[7]^[8] הוא נגמ"ש תצפית ייעודי המבוסס על נקפדון. הנגמ"פופ צויד בתורן טלסקופי הנפתח לגובה של כ-30 מטר, עליו מותקנת מערכת תצפית מודולרית מדגם POP וכן חיישנים נוספים. התורן ניתן לקיפול ולפרישה באופן אוטומטי.

הנגמ"פופ פותח בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 במיוחד עבור רצועת הביטחון, עקב הצורך בתצפית על השטחים שמסביב למוצבי צה"ל, המאוימים בהפגזת נשק תלול-מסלול (רקטות ופצצות מרגמה). בתקופת האינתיפאדה השנייה נעשה שימוש בכלי זה גם ברצועת עזה בדיוק מאותה סיבה: הצורך לתצפת על השטחים שמהם מבצעים הפלסטינים ירי על יישובים ישראלים. התורן גבוה באופן ניכר מתרנים הקיימים ברכבי תצפית אחרים. המיגון מצמצם את הסיכון לאנשי הצוות. שימוש נוסף נעשה בגזרת הר דב על גבול לבנון מ-2005. בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 שודרגו הנגמפו"פים על ידי התקנת צריח תצפית בדומה לנגמ"חון הרגיל, משתי סיבות: יצירת מראה אחיד ומניעת זיהוי הכלי שנותר האחרון מסוגו עם צריח פתוח, ושיפור תנאי העבודה של התצפיתנים בתוך הכלי שהיו חשופים למזג האוויר מבחוץ.

כאמור, תפקידו של הנגמפו"פ הוא לספק מודיעין קרבי בשטחים מאוימים על מנת לסכל התקפות טרור וירי רקטות על ישראל. הכלי מופעל על ידי חיל האיסוף הקרבי (לשעבר חיל מודיעין השדה).

פומ"ה

ערך מורחב – פומ"ה

פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) הוא נגמ"ש הנדסה קרבית כבד המבוסס על תובת טנק צנטוריון ומשרת בחיל ההנדסה. הפומ"ה מדוגמת באמצעים ייחודים (כגון גלאים ושבשים אלקטרומגנטיים) ובכלים הנדסיים לפריצת שדות מוקשים, נטרול מטעני חבלה וביצוע עבודות הנדסיות. ניתן להתקין עליה מגובים, צפע שריון נגרר, משגר רקטות ריצוף, צריחון תצפית, מנוף טלסקופי והתקנים נוספים בעת הצורך. הפומ"ה, שפיתוחו החל ב־1983 והושלם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, נחשב לאחד מנגמ"שי ההנדסה המתקדמים והממוגנים בעולם ונמצא בשירות חיל ההנדסה הקרבית.

נגמ"כים מבוססי מרכבה

אב-טיפוס של נמ"ר על בסיס תובת מרכבה סימן 1 מוצג בכנס LIC 2005

בניית רכב קרבי משוריין, ובפרט נגמ"שים, על בסיס תובות טנקים מיושנים, שייצורם נפסק, יצרה בעיות תחזוקתיות ולוגיסטיות. מעבר לעלות של הפעלת הכלי (כגון דלק ובלאי) ועייפות החומר נוצרה גם בעיה של מחסור בחלקי חילוף וכן מגבלה על כמות הכלים שניתן לייצר. בעקבות בעיות אלה החל צה"ל בבחינת הרעיון של פיתוח כלי רכב משוריינים ונגמ"שים על בסיס תובת טנק מודרני שנמצא בייצור שוטף. המועמד הטבעי לכך היה טנק המרכבה, ממספר סיבות:

טנק המרכבה הוא פיתוח ישראלי ומותאם לצורכי צה"ל.
הטנק נמצא בייצור שוטף בישראל, דבר שמבטיח זמינות של תובות חדשות וחלקי חילוף, ללא תלות כמעט בייבוא ממדינות אחרות.
שימוש בפלטפורמה קיימת חוסכת זמן ועלויות של תכנון תובה חדשה מאפס.
תובת המרכבה מתאימה במיוחד לשימוש כנגמ"ש ונגמ"ש לחימה בגלל דלת הפריקה האחורית המשוריינת והמסדרון האחורי ומיקום המנוע בחזית הכלי.

בשל כך החל בשנות ה-90 של המאה ה-20 ייצור ניסיוני של נגמ"שים על בסיס תובת מרכבה, אבל בשל מחסור בתקציב הם מעולם לא נכנסו לייצור שוטף. רק בעשור הראשון של המאה ה-21, בעקבות אסון הנגמ"שים ברצועת עזה, החל פיתוח וייצור נגמ"ש כבד באופן סדרתי, הנמ"ר, וזה נכנס לשירות בצה"ל בשלהי 2008. בשל הצלחת הנמ"ר בלחימה ובהגנה על הלוחמים שבתוכו הורחב הפרויקט וייצורו הוגבר, כאשר חלק מהייצור נעשה בארצות הברית, על מנת להגביר את קצב הייצור ולאפשר רכישת נגמ"שים בכסף סיוע החוץ הביטחוני האמריקאי.

נמר"ה

הנמ"רה הוא נגמ"ש חיל חימוש ואחזקה, ומטרתו לשמש את צוותי חיל החימוש של צה"ל בחילוץ, תיקון והחזקת טנקי המרכבה, כולל בחזית עצמה. הנמר"ה מבוססת על תובות של מרכבה סימן 1 ומרכבה סימן 3 וכוללת מנוף טלסקופי, כננת ואמצעי תחזוקה נוספים. הנמר"ה יוצרה בכמויות קטנות במספר דגמים בהם חט"פ (חוליה טכנית פלוגתית) וטחל"ץ (ARV), אך הפרויקט בוטל והנמ"רה לא נכנסה לייצור סדרתי ושוטף.

נמ"ר

ערך מורחב – נגמ"ש מרכבה

נמ"ר (נגמ"ש מרכבה) הוא נגמ"ש המבוסס על תובת טנק מרכבה ונושא מיגון כבד. פיתוח הנמ"ר החל בעקבות האינתיפאדה השנייה וזורז לאחר התקריות שנודעו כ-"אסון הנגמ"שים" בחודש מאי 2004. בשנת 2005 הושלם פיתוח אב-טיפוס של הנמ"ר, שצויד במקלעי מאג, אחד מהם בעמדת רפא"ל (מא"ג הניתן לשליטה מתוך הנגמ"ש) וכן במקלע כבד M2 בראונינג הנשלט מבפנים או "קטלנית" של רפא"ל. מספר נגמ"שי מרכבה נשלחו לבדיקה בחטיבת גבעתי, שתצטייד בהם אחרי חטיבת גולני - אך בקצב איטי עקב מחירם הגבוה.

הנמ"ר חמוש בעמדת קטלנית ובה מקלע כבד M2 בראונינג, מקל"ר או מאג הנשלטים מתוך הכלי, מאג מפקד ומרגמה פנימית 60 מ"מ. הוא יכול לשאת 11 לוחמים על ציודם, וכולל מערכת צי"ד לניהול קרב מתקדם ובית שימוש לרווחת החיילים. בתוכנית "תפן 2007–2012" הוחלט על הצטיידות במאות יחידות של הנמ"ר. הנמ"ר נכנס לשירות פעיל בסוף שנת 2008 בחטיבת גולני. הנמ"רים השתתפו במבצע צוק איתן ב-2014 בו המיגון הכבד שלהם הוכיח את עצמו כמציל חיים. בעקבות ההצלחה שלו במבצע החליטו צה"ל והממשלה להגביר את ההצטיידות בנמ"ר. ב-2016 החלה מערכת הביטחון בהתקנת מערכות הגנה אקטיביות מדגם "מעיל רוח" על הנמ"רים.

הנמ"ר קיים במספר תצורות, בהן נגמ"ש חי"ר (התצורה הבסיסית), נגמ"ש פיקוד ונגמ"ש אמבולנס (נמ"רבולנס) לפינוי פצועים.

ב-2017 הציג משרד הביטחון אב-טיפוס של הנמ"ר בתצורת נגמ"ש לחימה. כלי זה מצויד בצריח בלתי מאויש החמוש בתותח אוטומטי 30 מ"מ, מקלע מקביל, טילי ספייק נגד טנקים, מרגמה 60 ו"מעיל רוח".

נמ"ר הנדסי

ערך מורחב – נמ"ר הנדסי

הנמ"ר ההנדסי (מכונה לפעמים "נמר"ה") הוא הסבה של נגמ"ש המרכבה לרכב הנדסה קרבית הכולל מיגון משופר, מערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח", אמצעים הנדסיים שונים ומגוונים, עמדת "קטלנית" חמושה הנשלטת מתוך הכלי ומערכת ניהול קרב דיגיטלית (מענ"ק) המשתלבת במערכת התקשוב, השליטה והבקרה צי"ד של זרוע היבשה. בנוסף לשיפורים אלה בנמ"ר ההנדסי יש יותר מקום - הוא יכול לשאת 10 לוחמים-פלסים והכניסה לכלי נעשית מדלת כניסה אחורית (בדומה לנגמ"שים כמו האכזרית וה-M113 ובניגוד לפומ"ה שמבוסס על טנק צנטוריון).^[9] הנמ"ר ההנדסי נכנס לשירות גדודי חיל ההנדסה הקרבית בסוף 2016.^[9]

אופק

ב-2018 במסגרת תוכנית רב-שנתית גדעון החל צה"ל במהלך של הסבת טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3 שיצאו משירות לנגמ"שים כבדים הנקראים "אופק". אלה נגמ"שים כבדים הבנויים על בסיס תובת מרכבה סימן 3 שהצריח הוסר ממנו והוחלף בתא לוחמים ממוגן, בתוספת שיפורים והתאמות לנשיאת חיילים. ייעודם העיקרי של הנגמ"שים אלו יהיה לצורכי פיקוד ושליטה במסגרת טקטית מתמרנת. ^[10]

פר"ג

הפר"ג, ראשי תיבות של פלטפורמת רק"ם גנרית, הוא הסבה של תובות מרכבה סימן 3 ישנות לנגמ"ש כבד שנועד לשמש תומכי לחימה, בעיקר לחיל הטכנולוגיה והאחזקה אך גם צוותי הרפואה, למטרות חילוץ, אחזקה ופינוי פצועים. במסגרת הפרויקט הוסר הצריח והוחלף בתא לוחמים ממוגן ומנוף עם כושר הרמה של 2.5 טונות. פיתוח וייצור הפר"ג החלה ב-2019 על ידי החט"ל ומש"א, וביולי 2021 מדגים של הכלי נכנס לניסויים בזרוע היבשה.^[11]

פרג - נגמש חילוץ על בסיס תובת מרכבה סימן 3

נגמ"כים נוספים

אכזרית

ערך מורחב – אכזרית

אכזרית היא נגמ"ש כבד המבוסס על תובות טנקי T-55 שנפלו שלל במלחמות ישראל. האכזרית עברה הסבה ושיפוץ כוללים, לרבות החלפת מנוע ושיפור המיגון במיגון ישראלי כבד. היתרון הגדול של האכזרית על סדרת נגמ"שי השוט היא הדלת האחורית, המאפשרת לחי"ר לפרוק בבטחה מהנגמ"ש ולהעמיס עליו בקלות מטען או פצועים. האכזרית, שפיתוחה החל בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 והושלם ב-1988, זכתה להצלחה רבה ונחשבת עד היום לאחד מהנגמ"שים הממוגנים ביותר בעולם.^[12] כיום נמצאת האכזרית בשירות חלק מחטיבות חיל הרגלים במילואים, כאשר בעבר הייתה בשימוש חטיבת גולני וחטיבת גבעתי.

טבלה השוואתית

נתון	נגמחו"ן	נקפדון	אכזרית	נמ"ר
ייעוד	נגמ"ש הנדסה/בט"ש	נגמ"ש הנדסה/בט"ש	נגמ"ש חי"ר/בט"ש	נגמ"ש חי"ר/לחימה
תובה	צנטוריון/שוט	צנטוריון/שוט	טנק T-55/טירן 5	מרכבה סימן 4
מאפיינים	מיגון גחון וצריח עילי פסיבי סגור	מיגון היקפי משופר ותא לוחמים מוגבה	מיגון כבד, דלת אחורית עם גג מתרומם	תא לוחמים ודלת אחורית, מיגון כבד ומערכת צי"ד
חימוש	צריח תצפית פסיבי 2 מקלעי מאג 7.62 מ"מ 4 מדוכות רימוני עשן (10 כ"א)	מקלע 0.5 (12.7 מ"מ) או מקל"ר 40 מ"מ 3–4 מקלעי מאג 7.62 מ"מ מדוכות רימוני עשן	עמדת מאג רפא"ל או עמדת "קטלנית" 3 מאג 7.62 מ"מ 2 מדוכות רימוני עשן (6 כ"א) מרגמה פנימית 60 מ"מ (סימן 2)	עמדת "קטלנית" עם M2 בראונינג 0.5 מקלעי מאג 7.62 מ"מ 2 מדוכות רימוני עשן (6 כ"א) מרגמה חיצונית 60 מ"מ
מיגון	פסיבי+ריאקטיבי נגד נ"ט ומטעני צד, לוחות גחון נגד מוקשים ומטעני גחון	פסיבי+ריאקטיבי נגד נ"ט ומטעני צד, לוחות גחון נגד מוקשים ומטעני גחון	פסיבי+ריאקטיבי נגד נ"ט ומטעני צד, לוחות גחון נגד מוקשים ומטעני גחון	פסיבי+ריאקטיבי נגד נ"ט ומטעני צד, לוחות גחון נגד מוקשים ומטעני גחון. בחלק מהנמ"רים: מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח".
פתחים	2 עליונים	2–4 עליונים	פתח כבש אחורי, 4–6 עליונים	פתח כבש אחורי, 2 עליונים
צוות	מפקד, נהג ו-10 נוסעים	מפקד, נהג ו-10 נוסעים	3 מפעילים ו-7 נוסעים	3 מפעילים ו-8 נוסעים
מנוע	ADVS-1790 –2AC	ADVS 1790-sa	דטרויט דיזל 8V-71 TTA (סימן 1) 8V-92 TA (סימן 2)	AVDS-1790-9AR דיזל
תמסורת	CD-850-76A1	Allison CD-850-6BX (מרכבה סימן 1)	אליסון XTG-411-5	רנק
הספק	750 כ"ס ב-2400 סל"ד	900 כ"ס	650 (סימן 1) / 850 כ"ס (סימן 2)	1200 כ"ס
משקל	45 טונות (ללא צריח)	55 טונות	44 טונות	60 טונות
אורך	7.84 מטר	כ-7.8 מטר	6.20 מטר	9 מטר
רוחב	3.38 מטר, ללא פלטות	כ-3.4 מטר	3.60 מטר	3.92 מטר