הפשיטה של דוליטל
.jpg) | ||||||||||||||||||
| B-25 ממריא מנושאת המטוסים הורנט בדרכו ליפן | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 18 באפריל 1942 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הפשיטה על איי מרשל וגילברט | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב ים האלמוגים | |||||||||||||||||
| מקום | טוקיו, האימפריה היפנית | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון מורלי לארצות הברית תיקו טקטי ואסטרטגי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הפשיטה של דוליטל (באנגלית: Doolittle Raid) הייתה ההפצצה הראשונה של ארצות הברית בשטחה היבשתי של יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. הפשיטה נערכה ב־18 באפריל 1942. הפשיטה נעשתה על ידי מפציצים יבשתיים שהמריאו מנושאות מטוסים.
את הפשיטה תכנן והוביל סגן־אלוף ג'ימי דוליטל (Jimmy Doolittle), שהיה טייס אזרחי מפורסם לפני המלחמה והמבצע קרוי על שמו. הפשיטה התאפשרה הודות להארה טכנית של סרן פרנסיס לואו (Francis Low), שגילה שמפציצים דו מנועיים יכולים להמריא מנושאת מטוסים. מבחנים שנערכו מאוחר יותר הוכיחו שניתן לשגר מפציץ B-25 מיטשל עם כטון פצצות, להפילן מעל אדמת יפן ואז לטוס לסין.
בפשיטה השתתפו 16 מטוסים ובהם 80 אנשי צוות, כולם מתנדבים. שני אנשי צוות נהרגו כשמטוסם נחת נחיתת אונס מול חופי סין. שמונה אנשי צוות נשבו, עונו ושלושה מהם הוצאו להורג בירייה. שבוי אחד מת בשבי.
מהלך הפשיטה
על נושאת המטוסים הורנט הוטענו שישה עשר מפציצי B-25 חמושים בטון פצצות ומכלי דלק נוספים ובהם 420 גלון (1,600 ליטר) ו־50 גלון ב־10 מכלים ניידים.[1] כל ציוד שניתן היה לוותר עליו, כגון ציוד קשר ומקלעים, הורד מהמטוסים. במקום צריח המקלע התחתון שהוסר הוכנס מכל דלק מגומי בנפח 200 גלון (750 ליטר). מערכת איכון יעד ההפצצה הוחלפה אף היא במערכת פשוטה ביותר. במקום המקלע האחורי הותקנו שני מקלות מטאטא צבועים בשחור שנראו כמו מקלעים. ההורנט הפליגה ליעדה ב־2 באפריל, וחברה לנושאת המטוסים אנטרפרייז בלב האוקיינוס השקט. שתי נושאות המטוסים המשיכו יחד ליעדן בליווי של ארבעה עשר כלי שיט נוספים, 8 משחתות, 4 סיירות ו־2 מכליות.
ב־18 באפריל הבחין כוח המשימה בסירת סיור יפנית, אף על פי שהסירה טובעה באש תותחים הוחלט לשגר את המטוסים ללא דיחוי מחשש שסירת הסיור שלחה אזהרה ברדיו. עקב כך שוגרו המפציצים בזמן שכוח המשימה היה עדיין במרחק של 1,100 ק"מ (600 מיל ימי) מיפן, במקום במרחק הרצוי של 550–750 ק"מ. כל המפציצים הגיעו לאיי יפן, הטילו את הפצצות על מאגרי נפט, אזורי תעשייה ומתקנים צבאיים בטוקיו, יוקוהמה ונגויה, והמשיכו משם לעבר ים סין המזרחי.
כוח הפשיטה נתקל במספר בעיות: הלילה התקרב, הדלק החל לאזול, ומזג האוויר הורע במהירות. הצוותים הבינו שאין ביכולתם להגיע לשדות תעופה סיניים, ועמדה בפניהם הברירה לצנוח מהמטוס או לנחות נחיתת אונס. מטוס אחד, שהיה קצר במיוחד בדלק, נחת בוולדיווסטוק, והרוסים שמו את צוותו בהסגר.
השפעות הפשיטה
בהשוואה להתקפות של מפציצי B-29 על יפן שנתיים מאוחר יותר, הפשיטה הייתה הישג סמלי. עם זאת, כשהידיעות על הפשיטה נפוצו ברבים הן גרמו לעליית המורל האמריקאי ועידוד רוחם. היו לה גם השלכות אסטרטגיות. היפנים שתכננו לפלוש לאוסטרליה החליטו לשנות אסטרטגיה ולהרחיב את טבעת השליטה סביב יפן באוקיינוס השקט. הפשיטה שימשה אמתלה לאיסורוקו יממוטו ועזרה לו לשכנע את קברניטי המדיניות במשרד הצי הקיסרי היפני בדבר נחיצות כיבוש אטול מידווי שממנו המריאו, כביכול, המפציצים. יממוטו הצליח במאמציו והצי היפני יצא לכבוש את האטול וספג תבוסה קשה מידי הצי האמריקני בקרב מידוויי.
אחרי הפשיטה
לאחר הפשיטה, הוכרזו הצוותים של שני מטוסים כנעדרים. ב־15 באוגוסט נודע מהשגרירות השווייצרית בשאנגחאי ששמונה טייסים אמריקאים נשבו על ידי היפנים והוחזקו בבניין מטה המשטרה שם. ב־19 באוקטובר היפנים שידרו שהם שפטו את שני הצוותים ודנו אותם למוות, אך עונשם של חלק מהם הומתק למאסר עולם ו־3 מהם הוצאו להורג.
לאחר המלחמה, נחשף גורלם של הטייסים השבויים במשפט פושעי המלחמה יפניים שהתחיל בשאנגחאי בפברואר 1946. המשפט התנהל נגד ארבעה קצינים יפניים בעוון התייחסות בלתי הולמת כלפי שמונת השבויים. שני אנשי צוות נהרגו כשמטוסם נחת נחיתת אונס מול חופי סין. שמונת האחרים נפלו בשבי. בנוסף לעינויים שהיו מנת חלקם בשבי האסירים לקו בדיזנטריה ובמחלת הבריברי כתוצאה מהתנאים הירודים שבהם הוחזקו. ב־28 באוגוסט 1942 נשפטו שלושה מהם על ידי קצינים יפניים, אף על פי שמעולם לא נאמר להם מה ההאשמות נגדם. ב־14 באוקטובר נאמר להם שהם יוצאו להורג למחרת. למחרת, בשעה 16:30 הם הובאו במשאית לבית קברות ציבורי ליד שאנגחאי, והוצאו להורג בירייה.
חמשת האחרים נותרו בכלא צבאי, בתזונת רעב ובריאותם הידרדרה במהירות. באפריל 1943 הם הועברו לעיר נאנג'ינג, וב־1 בדצמבר 1943 מת אחד מהם. תנאיהם של ארבעת הנותרים הוטבו קמעה, והם אף הורשו להחזיק עותק של הברית החדשה. הם שרדו עד לשחרורם באוגוסט 1945.
ארבעת הקצינים היפניים שנשפטו על פשעי מלחמה כנגד שמונת הפושטים, נמצאו אשמים. שלושה מהם נשפטו למאסר עם עבודות פרך במשך 5 שנים והרביעי נשפט למאסר של 9 שנים.
במשך שלושה חודשים לאחר הפשיטה ביצעו היפנים חיפוש אחר הצוותים הנותרים אשר נמלטו באזור ג'ג'יאנג. כרבע מיליון אזרחים סיניים נרצחו על ידי היפנים בזמן המערכה באזור ג'ג'יאנג־ג'יאנגשי במרוצת החיפושים אחר אנשי הצוות האמריקאים.
ב־2015 העניק הקונגרס של ארצות הברית את מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית ליחידת המתנדבים שהשתתפה בפשיטה.[2]
הפשיטה בקולנוע
הפשיטה תוארה בסרט "שלושים שניות מעל טוקיו",[3] מ־1944 בכיכובו של ספנסר טרייסי בתפקיד דוליטל, בחלק האחרון של הסרט מ־2001 "פרל הארבור" שבו שיחק את דוליטל השחקן אלק בולדווין, ובסרט "מידווי" מ-2019.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- רושם חזק ביפן אחרי ההפצצות שם דבר 19.4.1942.
- התקפת גנרל דוליטל על יפאן עלתה על התקוות האופטימיות ביותר, דבר, 20 במאי 1942
הערות שוליים
- ^ The Doolittle Raid, באתר World War 2 Insightful Essays
- ^ טקס הענקת המדליה
- ^
"Thirty Seconds Over Tokyo", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
30707885הפשיטה של דוליטל