פייטרו נני
 | |||||||
| לידה |
9 בפברואר 1891 פאנצה, אמיליה-רומאניה, איטליה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 בינואר 1980 (בגיל 88) רומא, איטליה | ||||||
| מדינה | איטליה | ||||||
| עיסוק | עיתונאי, פוליטיקאי | ||||||
| מפלגה | המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| פרס סטלין לשלום 1951 | |||||||
פייטרו סנדרו נני (באיטלקית: Pietro Sandro Nenni; 9 בפברואר 1891 – 1 בינואר 1980) היה עיתונאי ופוליטיקאי איטלקי סוציאליסטי, שכיהן כמזכיר הכללי של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (PSI) וכסנאטור לכל החיים משנת 1970 ועד מותו. זוכה פרס סטלין לשלום לשנת 1951.[1] דמות מרכזית בשמאל הפוליטי האיטלקי משנות ה-20 ועד שנות ה-60.[2]
תפקידיו הבולטים בממשלה האיטלקית היו שר החוץ בשתי כהונות: האחת תחת ראש הממשלה אלצ'ידה דה גספרי בין 1946 ל-1947, והשנייה תחת ראש הממשלה מריאנו רומור בין 1968 ל-1969. בנוסף כיהן כסגן ראש ממשלת איטליה אלדו מורו בין 1963 ל-1968.
ראשית חייו
פייטרו סנדרו נני נולד בעיר פאנצה שבמחוז אמיליה-רומאניה, איטליה. אחרי שהוריו הכפריים נפטרו, הוא נמסר לבית יתומים על ידי משפחה אריסטוקרטית.[2]
הוא היה מזוהה בתחילת דרכו עם המפלגה הרפובליקנית האיטלקית. ב-1908 הוא הפך לעורך של העיתון הרפובליקני בעיר פורלי. העיתון הסוציאליסטי בעיר נערך בזמנו על ידי בניטו מוסוליני, שעתיד להנהיג את איטליה כדיקטטור פשיסטי. נני נכלא ביחד עם מוסוליני ב-1911 בשל השתתפותם בתנועת המחאה כנגד המלחמה האיטלקית -עות'מאנית בלוב.[3]
מלחמת העולם הראשונה
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הוא תמך בהתערבות של איטליה במלחמה. ב-1915 הוא התנדב ללחום בחזית איזונצו. אחרי שנפצע הוא נשלח לביתו והפך לעורך של העיתון הרפובליקני "Mattine d'Italia". בעיתון הוא הגן על השתתפות איטליה במלחמה. בשלהי המלחמה חזר נני לשרת בחזית.[3]
כשהמלחמה נגמרה הוא הקים ביחד עם מספר יוצאי צבא בעלי השקפות מהפכניות קבוצה הנקראת "פאשיו" (Fascio). הקבוצה התפרקה במהירות והוחלפה בגוף פשיסטי אמיתי.[3] בזמן שמוסוליני הסוציאליסט הפך לפאשיסט, נני הרפובליקני הצטרף למפלגה הסוציאליסטית ב-1921, אחרי שזו התפצלה מהאגף שבעתיד יקים את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI). ב-1923 אחרי המצעד על רומא הוא הפך לעורך של ביטאון המפלגה הסוציאליסטית Avanti!, ולקח חלק פעיל בפעילות אנטי-פשיסטית. ב-1925 הוא נעצר על פרסום ספרון אודות הרצח של המנהיג הסוציאליסטי ג'אקומו מאטיאוטי בידי פשיסטים. כשמשרדי העיתון Avanti הועלו באש ופרסום העיתון נאסר ב-1926, נני היגר לצרפת שם הפך למזכיר של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית.[2][4]
בגלות
בפריז, שם עבד ככתב של עיתון Avanti ב-1921 הכיר את לאון בלום (ראש הממשלה הסוציאליסטי של צרפת מ-1936 עד 1937), מרסל קצ'ין, רומן רולן וז'ורז' סורל. נני יצא להילחם בשורות הבריגדות הבינלאומיות שהשתתפו במלחמת האזרחים בספרד. היה שותף לייסוד חטיבת גריבלדי במלחמה. אחרי ההפסד של הרפובליקה הספרדית וניצחונו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, הוא חזר לצרפת. ב-1943 הוא נעצר על ידי הגרמנים בצרפת של וישי ונכלא באי פונזה (איט') שבאיטליה.[2] הוא שוחרר בהוראתו של מרשל פייטרו באדוליו.[2]
לאחר שחרורו באוגוסט 1943 הוא חזר לרומא בכדי להנהיג את המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, שאוחדה מחדש תחת השם "המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית של איחוד הפרוליטריון". לאחר כניעת איטליה לכוחות בעלות הברית ב-8 בספטמבר 1943, הוא כיהן כאחד מהבכירים בוועדת השחרור הלאומית, ארגון המחתרת של הפרטיזנים האיטלקים בזמן הכיבוש הגרמני.[4]
אחרי המלחמה
ב-1944 הוא הפך למזכיר הלאומי של המפלגה הסוציאליסטית בשנית, תוך כדי שהוא מחזק את הקשרים בין מפלגתו למפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI). אחרי השחרור הוא קיבל סמכות ממשלתית והתמנה לסגן ראש הממשלה ולשר האספה המכוננת בממשלתו של פרוצ'ו פארי ובממשלתו הראשונה של אלצ'ידה דה גספרי. הוא כיהן כשר החוקה ובאוקטובר 1946 הוא הפך לשר החוץ בממשלתו השנייה של דה גספרי.[2][4]
הקשרים הצמודים בין המפלגה הסוציאליסטית של נני למפלגה הקומוניסטית גרמה לג'יאוספה סרגט, מנהיג הפלג האנטי קומוניסטי במפלגה הסוציאליסטית לעזוב ולהקים את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית האיטלקית ב-1947 (אוחדה בהמשך עם המפלגה הדמוקרטית הסוציאליסטית האיטלקית (PSDI)).[2] ב-1956 נני פירק את קשריו עם המפלגה הקומוניסטית אחרי הפלישה הסובייטית להונגריה[2], והחזיר את כספי הזכייה של פרס סטלין לשלום (25,000 דולר) בו זכה ב-1951. כתוצאה מכך הוא לאט לאט הוביל את מפלגתו לתמוך בחברות בנאט"ו ולתמיכה בשיתוף פעולה הדוק יותר עם מדינות אירופה. בנוסף חתר לשיתוף פעולה עם מפלגת השלטון, הנוצרים הדמוקרטים.
היפתחות למרכז-שמאל
בתחילת שנות ה-60 הוא נפתח לשיתוף פעולה עם מה שכונה המרכז-שמאל, מה שאיפשר הקמת ממשלה בין המפלגה הסוציאליסטית לנוצרים הדמוקרטים והחזיר את המפלגה הסוציאליסטית לממשלה לראשונה מאז 1947. הוא הקים קואליציית מרכז-שמאל עם סרגט, אלדו מורו ואוגו לה מלפה וחתר לאיחוד עם המפלגה הדמוקרטית הסוציאליסטית האיטלקית (PSDI). בין 1963 ל-1968 כיהן כסגן ראש הממשלה במשך שלוש ממשלות שונות בראשו של אלדו מורו ובדצמבר 1968 הוא מונה לשר החוץ בממשלתו הראשונה של מריאנו רמור, אך התפטר מתפקידו ביולי 1969 כאשר הקואליציה המרכז-שמאלית קרסה.[2]
בשנת 1969 פרש נני מתפקידו כמנהיג המפלגה הסוציאליסטית ומונה לסנאטור לכל החיים ב-1970.[2] ב-1971 ניסה להיבחר לנשיאות איטליה, אך נכשל. הוא נפטר ברומא ב-1 בינואר 1980. אחת מארבע בנותיו נספתה באושוויץ, אחרי שהיא ובעלה נעצרו על ידי הגרמנים בשל הדפסת והפצת עיתונים וחוברות קומוניסטיות.[5] נני היה אתאיסט.[6]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Pietro Nenni, Discogs (באנגלית)
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 Pietro Nenni | Italian journalist and politician, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 Europe speaks - Nachkriegsausgabe 8 - Projekt: Retrodigitalisierung ISK-Zeitschriften, library.fes.de
- ^ 4.0 4.1 4.2 Italian Ministry of Foreign Affairs, Pietro Nenni
- ^ Mémoire Vive – Vittoria “Viva” DAUBEUF, née Nenni – 31635, www.memoirevive.org
- ^ Carmelo Calabrò, Liberalismo, democrazia, socialismo, Florence: Firenze University Press, 2009-12, Strumenti per la didattica e la ricerca, מסת"ב 978-88-6453-086-4
28007497פייטרו נני