מצרים (עם)
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| כ-92 מיליון (2015) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|
 הולנד 40,000 | |
| שפות | |
| ערבית מצרית ערבית סעידית קופטית | |
| דת | |
|
הרוב: אסלאם (בעיקר סוני אך גם קוראניזם, סופיות, סלפיה) המיעוט: נצרות קופטית |
מצרים (בערבית מצרית: مَصريين, בערבית: مِصريين, בקופטית: ϩⲁⲛⲣⲉⲙ̀ⲛⲭⲏⲙⲓ) הם עם וקבוצה אתנית ואזרחי המדינה מצרים אשר חולקים תרבות, היסטוריה ושפה משותפת.
לזהות המצרית יש קשר הדוק לגאוגרפיה. אוכלוסיית מצרים מרוכזת בעמק הנילוס הנמוך, רצועת אדמה קטנה הראויה לעיבוד חקלאי אשר נמתחת ממפל המים הראשון ועד הים התיכון ומוקפת מדבר ממזרח וממערב. נוף גאוגרפי ייחודי זה היה לבסיס התפתחותה של החברה המצרית מאז ימי קדם. כקבוצה אתנית, העם המצרי מהווה את אחת הקבוצות הגדולות בעולם.
השפה היומיומית של המצרים היא המגוון המקומי של ניבים בשפה הערבית, הנקראת ערבית מצרית. בנוסף, מיעוט גדול למדי של מצרים המתגוררים במצרים עילית דוברים ערבית סעידית. מצרים הם בעיקר משתייכים לזרם הסוני באסלאם עם מיעוט שיעי וחלק משמעותי שסר להוראות הסופיות המקומית. מיעוט גדול למדי של מצרים משתייכים לכנסייה האורתודוקסית הקופטית, ששפת הקודש שלה, קופטית, היא השלב האחרון בשפה המצרית המקומית.
טרמינולוגיה
- איגפטים, בשפות לועזיות רבות נגזר השם של העם המצרי מהמצרים הקדמונים, ששמם קשור לשם "אגיפטוס" (Egyptos - Αἰγύπτιοι), הכינוי היווני העתיק למצרים. השם היווני נגזר מהשפה המצרית המאוחרת. ההיסטוריון המצרי מנתון קרא לממפיס במצרית עתיקה "חות קה פתח" שמשמעותו היא "בית הנשמה של פתח". שם זה הועבר ליוונית כ-Aί γυ πτoς (אי-גי-פטוס), ושיבושו יצר את המילה היוונית "אגיפטוס", שהוא שמה של מצרים עד היום בשפות המערב. סטראבון סיפק אטימולוגיה עממית לפיה המילה Αἴγυπτος התפתחה כצירוף כבול Aἰγαίου ὑπτίως Aegaeou huptiōs, שמשמעותה, "מתחת לאגאי", באנגלית שם העצם "איגיפטים" הופיע במאה ה-14, בתנ"ך של ג'ון ויקליף כ-Egipcions.
- קופטים, (قبط, qibṭ, qubṭ), גם נגזרים מהמילה היוונית Αἰγύπτιος, Aiguptios ("אגיפטים"), שהופיעה תחת השלטון המוסלמי. לאחר שהרוב המצרי המיר את דתו מן הנצרות לאסלאם, המונח נקשר באופן בלעדי עם הנצרות המצרית והמצרים אשר בחרו להישאר נוצרים, אף על פי שקיימות עדויות לאזכור מוסלמים מקומיים כקופטים עד התקופה הממלוכית.
- מסארין, השם המצרי המודרני, אשר מגיע מהשם השמי העתיק למצרים ומרמז במקור על "הציוויליזציה" או "המטרופולין". בערבית קלאסית המילה "מיסר" (בערבית מצרית: "מסאר") היא מאותו המקור כמו המילה העברית המקראית "מצרים", שמשמעותה "בין שני מצרי ים", המתייחסת להפרדה בין מצרים עילית לבין מצרים תחתית. אדוארד ליין כתב בשנות ה-20 של המאה ה-19 כי המצרים לרוב קוראים לעצמם "אל-מסארין" (המצרים), "אוולאד מסאר" (בני מצרים) ו"אהל מסאר" (העם המצרי). הוא הוסיף כי הטורקים תייגו את המצרים עם השם 'אהל-פרעון' כלומר, 'האנשים של פרעה". לפי פירושים מסוימים היה השימוש בשם מצרים ייחודי לבני ישראל, ששועבדו על ידי אנשי מצרים בתקופת שהותם במצרים והוא לקוח המילה מיצר, המסמל מקום צר ומעיק.
- כמת, השם של התושבים הקדומים של ילידי עמק הנילוס, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית. (km.t, 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.
דמוגרפיה
לפי הערכות, נכון לשנת 2012 ישנם 82.2 מיליון מצרים. רובם ילידים במצרים, בה המצרים הילידים מהווים סביב 99.6% מכלל האוכלוסייה. בהתבסס על מפקד שנערך על ידי הממשלה כ-90% מכלל האוכלוסייה של מצרים הם מוסלמים ו-10% נוצרים (9% קופטים ו-1% נוצרים אחרים), אם כי הערכות משתנות. רוב האוכלוסייה מתגוררת על גדות נהר הנילוס שם נמצאת הקרקע היחידה הראויה לעיבוד. קרוב למחצית מהאזרחים המצרים היום מתגוררים בערים; רוב יתר האזרחים הם פלאחים (חקלאים) ילידים, יחד עם צאצאים של כמה שבטים ערבים המתגוררים באזורים כפריים. קיים זרם גדול של פלאחים אשר מהגר לערים הגדולות, והליך עיור מהיר מתרחש באזורים כפריים רבים מאז תחילת המאה ה-20, מה ששינה את האיזון בין מספר התושבים עירוניים לכפריים. המצרים גם מהווים מיעוטים קטנים במדינות שכנות, בצפון אמריקה, באירופה ובאוסטרליה.
המצרים נוטים לחיות במחוזות, כלומר זיקתם משתרעת לא רק למדינה אלא אל הפרובינציות, העיירות והכפרים הספציפיים מהם הם באים. לכן, תושבים חוזרים כמו עובדים זמניים בחו"ל, חוזרים לאזור מוצאם במצרים. על פי ארגון ההגירה הבינלאומי, כ-2.7 מיליון מהמצרים חיים בחו"ל ותורמים באופן פעיל לפיתוח ארצם דרך שליחת כספים, זרימת הון אנושי, הון חברתי והשקעות. כ-70% מהמהגרים המצרים חיים במדינות ערביות (923,600 בסעודיה, 332,600 בלוב, 226,850 בירדן, 190,550 בכווית והשאר במקומות אחרים באזור) ו-30 האחוזים הנותרים מתגוררים בעיקר באירופה וצפון אמריקה (318,000 בארצות הברית, 110,000 בקנדה 90,000 באיטליה).
חלק ניכר מהפזורה המצרית היגרה החל משנות ה-80, כאשר המצב הפוליטי והכלכלי החל להניע את המצרים להגר מהמדינה במספרים משמעותיים. נכון ל-2006 הגלות המצרית מונה כ-4 מיליון אנשים. באופן כללי, אלו שהיגרו לארצות הברית ולמערב אירופה נוטים להגר לצמיתות, כך ש-93% מהמצרים שהיגרו לארצות הברית ו-55.5% מהמצרים שהיגרו למערב אירופה לא שבו למצרים. מצד השני, מצרים אשר נודדים בין מדינות ערביות, כמעט תמיד עושים זאת עם כוונה לשוב לארצם, ומיעוטם משתקע במדינה ערבית זרה.
לפני 1974, רק מיעוט מאנשי המקצוע המצרים עזבו את ארצם בחיפוש אחר תעסוקה. לחצים פוליטיים, דמוגרפיים וכלכליים הם שהובילו לגל ההגירה הראשון אחרי 1952. בהמשך יותר מצרים עזבו את מולדתם לאחר משבר האנרגיה העולמי בשנת 1973 ושוב בשנת 1979, אבל רק במחצית השנייה של שנות ה-80 בה ההגירה המצרית הפכה למגמה בולטת.
היום ההגירה המצרית מונעת משיעור גבוה של אבטלה במצרים, גידול באוכלוסייה ועליית המחירים. דיכוי פוליטי והפרת זכויות אדם על ידי המשטר במצרים הם גורמים נוספים שמעודדים את הגירה ממצרים. המצרים הושפעו גם כן מהמלחמות בין ישראל למצרים, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כך ששיעורי ההגירה החלו לעלות.
המצרים המתגוררים במדינות השכנות מתמודדים עם אתגרים נוספים. במשך השנים הם נתקלו בהשפלות, ניצול או התעללות במדינות הערביות של המפרץ הפרסי, כמו גם בעיראק ובלוב עליהן דווח בארגוני זכויות האדם המצרים ובכלי התקשורת השונים. אזרחים במדינות ערביות שונות הביעו חשש בעבר מפני "מצריזציה" של הניבים והתרבות המקומית אשר לדעתם נבעו מהדומיננטיות של אנשים מצרים בתחום החינוך.
המצרים מצידם, מתנגדים למה שנקרא בפיהם "סעודיזציה" של התרבות שלהם בשל ההשקעות הסעודיות הרבות בתעשיית הבידור המצרית. פעמיים לוב הייתה על סף מלחמה עם מצרים בשל ההתעללות בפועלים מצרים ואחר חתימת הסכם השלום עם ישראל. כאשר מלחמת המפרץ הסתיימה, פועלים מצרים בעיראק היו נתונים לתנאים קשים ולגירוש על ידי ממשלת עיראק ולהתקפות אלימות מצד העיראקים שחזרו מהמלחמה למלא את שוק העבודה.
זהות
מידת הזהות המצרית של העם המצרי, כביטוי לתחשות זהות קולקטיבית, משתנה בכל שלב בהיסטוריה. שאלות הזהות הגיעה לשיאה במאה ה-20 כאשר המצרים ביקשו להשתחרר מהכיבוש הבריטי, אשר הוביל לעליית הלאומית המצרית החילונית על פני הטריטוריה של מצרים המודרנית (הידועה גם בשם "פרעוניזם"). לאחר שהמצרים קיבלו את עצמאותם מבריטניה, צורות אחרות של לאומיות התפתחו, כולל הלאומיות הערבית החילונית וכן האסלאמיזם.
ה"פרעוניזם" עלה לגדולה פוליטית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 במהלך הכיבוש הבריטי, כאשר מצרים התפתחה בנפרד מיתר העולם הערבי. חלק מהמעמד הגבוה אשר התמערב ביותר טען כי מצרים היא חלק מהציוויליזציה של הים התיכון. אידאולוגיה זו התפתחה בעיקר מתוך ההיסטוריה הטרום-אסלאמית הארוכה של המדינה, הבידוד היחסי של עמק הנילוס והאתניות שבעיקר הומוגנית של התושבים. אחד התומכים הבולטים של הפרעוניזם היה טה חוסיין אשר אמר כי "פרעוניזם מושרש עמוק ברחותיהם של המצרים. זה יישאר כך, וזה חייב להמשיך להתחזק. המצרי הוא פרעוני לפני שהוא ערבי".
הפרעוניזם נהפך לצורך הביטוי הדומיננטית ביותר בתנועה האנטי-קולוניאליסטית במצרים לפני מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931, בעקבות ביקור במצרים, לאומן ערבי-סורי בשם סאטי אל חוסרי ציין כי "[המצרים] לא נאחזו ברגש לאומי ערבי; לא קיבלו את כך שמצרים היא חלק מהאדמות הערביות, ולא הכירו בכך שהם המצרים הם חלק מהאומה הערבית". שנות ה-30 המאוחרות היו במידה רבה תקופה מכוננת בלאומיות הערבית במצרים בעקבות מאמצים של אינטלקטואלים סורים, פלסטינים ולבנונים.
מבחינה פוליטית, הסנטימנט הערבי-מוסלמי ניזון מתחושת הסולידריות של המאבק המצרי לעצמאות מבריטניה לאלו ברחבי העולם הערבי אשר נמצאו במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים דומים. בפרט, הצמיחה של הציונות בארץ ישראל נתפסה כאיום על ידי מצרים רבים והסיבה להתנגדות שם אומצה על ידי התנועות האסלאמיות העולות, במיוחד האחים המוסלמים, כמו גם הדרג המדיני כולל המלך פארוק הראשון וראש הממשלה מוסטפא אל נחאס פאשה. עם זאת, שנה לאחר הקמת הליגה הערבית ב-1945, שבסיסה בקהיר, ההיסטוריון מאוניברסיטת אוקספורד, ה. ס. דייטון כתב בכל זאת:
המצרים הם דוברי ערבית, והם אכן מוסלמים, הדת משחקת תפקיד גדול יותר בחייהם מאשר בחיי הסורים או העיראקים. אבל המצרים, במהלך שלושים השנים הראשונות של המאה [העשרים], לא היו מודעים לשום קשר מיוחד עם המזרח הערבי.. מצרים רואה בערביות גורם ראוי לאהדה אמיתית ופעילה, ובאותו הזמן, הזדמנות מצוינת ונכונה למימוש מנהיגות, כמו גם להנאה מפרותיה. אך הם עדיין מצרים קודם לכן וערבים רק מתולדה של הנסיבות, והאינטרסים העיקריים שלנם עדיין מקומיים.
יותר מעשור לאחר מכן, החל מתקופת שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, הלאומיות הערבית והרחבת הסוציאליזם הערבי הפכו למדיניות ממשלתית ואמצעי להגדרת עמדת מצרים במזרח התיכון ובעולם, שבדרך כלל באה לידי ביטוי בלעומתיות כלפי הציונות במדינה השכנה החדשה, ישראל. הפוליטיקה של נאצר עוצבה על ידי אמונתו כי כל מדינות ערב נלחמו במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים ובכך הסולידריות ביניהם הייתה הכרחית לעצמאותם. ובראותו את הלאומיות המצרית הקודמת של סעד זע'לול כפנימית מדי, ולא ראה כל סתירה בין פטריוטיות המצרית (וטניה) ולאומיות ערבית (קומיה).
במשך זמן מה מצרים וסוריה הקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם). כשברית זו פורקה, מצרים המשיכה להיקרא רע"ם עד שנת 1971, אז מצרים אימצה את שמה הרשמי הנוכחי, הרפובליקה הערבית של מצרים. צירוף העם המצרי ללאומיות הערבית נחקר במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. אלפי מצרים קיפחו את חייהם והארץ החלה להתפכח מהאשליה של הפוליטיקה הערבית. אף על פי שהערביזם הוחדר במצרים על ידי נאצר, הוא לא נטמע עמוק בחברה, קרבה מסוימת נוצרה עם יתר העולם הערבי נוצרה ומצרים ראתה עצמה כמנהיגה של ישות תרבותית גדולה זו. הגרסה של נאצר לפאן-ערביות הדגישה את הריבונות והמנהיגות המצרית של האחדות הערבית מאשר המדינות הערביות ממזרח.
יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, הן באמצעות מדיניות ציבורית והן באמצעות יוזמת השלום שלו עם ישראל, החיה מחדש את האוריינטציה המצרית הבלתי מעורערת, בטענה חד משמעית כי רק מצרים והמצרים תחת אחריותו. לדברי דאווישה, המונחים "ערבי", "ערביות" ו "אחדות ערבית", נעלמו עם השם הרשמי החדש. עם זאת, למרות הניסיונות השיטתיים של סאדאת לעקור את הסנטימנט הערבי, הלאומיות הערבית במצרים נשארה לכוח רב עוצמה.
החוקר המצרי גמאל חמדאן הדגיש כי הזהות המצרית הייתה ייחודית, אבל מצרים הייתה המרכז התרבותי של העולם הערבי, וטען כי "מצרים בעולם הערבי היא כמו קהיר במצרים". חמדאן טען בנוסף "אנחנו לא רואים את האישיות המצרית, לא משנה כמה מובהק היא תהיה, כמשהו אחר מאשר חלק מהאישיות של המולדת הערבית הגדולה.
מבקרים מצרים של הלאומיות הערבית טוענים כי היא נועדה לשחיקה או דחקה את הזהות המצרית הילידית על ידי התמקדות רק באספקט אחד של התרבות המצרית. השקפות אלה ומקורות עבור הזדהות קולקטיבית במדינה המצרית תועדו במילותיו של אנתרופולוג לשוני אשר הוביל עבודת שטח בקהיר:
מבחינה היסטורית, המצרים ראו את עצמם נבדלים מהערבים ולעיתים רחוקות הם עושים זיהוי זה בהקשרים מזדמנים; המונח "איל-ערב" [הערבים] בשימוש המצרים מתייחס בעיקר לתושבי מדינות המפרץ, מצרים הייתה גם המנהיגה של הפאן-ערביות וגם מקור לטינה עזה כלפי אידאולוגיה זו. המצרים היה צריכים להפוך, לעיתים קרובות בכוח, ל"ערבים" [בתקופת נאצר] על אף שמבחינה היסטורית הם לא הזדהו כך. מצרים הייתה אומה לא רק לפני הפאן-ערביות אלא גם לפני שהפכה לקולוניה באימפריה הבריטית. הרצף הטריטוריאלי שלה מאז ימי קדם, ההיסטוריה הייחודית שלה כפי שהודגמה בעברה הפרעוני ומאוחר יותר בשפה והתרבות הקופטית, הפכו את מצרים לאומה מאות שנים קודם לכן. המצרים ראו בעצמם, בהיסטוריה, בתרבות ובשפה שלהם כייחודיים למצריים, ולא לערבים.
תרבות
התרבות המצרית מתהדרת בהיסטוריה כתובה בת חמשת אלפים שנה. מצרים הקדומה הייתה בין התרבויות הקדומות והגדולות ביותר שבמהלכה המצרים שמרו על תרבות מורכבת ויציבה להפליא שהשפיעה על תרבויות מאוחרות יותר באירופה, המזרח התיכון ואפריקה. לאחר עידן הפרעונים, המצרים עצמם היו תחת השפעת ההלניזם, הנצרות והתרבות האסלאמית. היום, היבטים רבים של התרבות המצרית העתיקה להתקיים אינטראקציה עם אלמנטים חדשים, כולל השפעת התרבות המערבית המודרנית, עצמה מושפעת מצרים העתיקה. היום, היבטים רבים של התרבות המצרית העתיקה מתקיימים באינטראקציה עם אלמנטים חדשים, כולל השפעת התרבות המערבית המודרנית, אשר מושפעת בעצמה ממצרים העתיקה.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
23158444מצרים (עם)