מונטניארדים
המוֹנְטַניַארְדִים (צרפתית: Montagnards, מלשון Montagne, "ההר") היו סיעה פוליטית בימי המהפכה הצרפתית, שהייתה פעילה מכינוס הוועידה הלאומית ב-20 בספטמבר 1792 – אם כי התגבשה למעשה עוד קודם – ועד להתקוממות ה-1 בפְּרֵרִיאָל ב-20 במאי 1795. הם היו הכח הדומיננטי בוועידה מאז תחילת פעילותם, ובמיוחד לאחר שטיהרו את הוועידה מיריביהם הז'ירונדינים בהפיכת ה-2 ביוני 1793, ועד לנפילת רובספייר ב-28 ביולי 1794. תקופה זו נודעה כ"וועידה המונטניארדית". לאחר מכן הוחלשו, ולבסוף מוגרו במהלך ריאקציית תרמידור. המונטניארדים היו מזוהים עם השמאל הרדיקלי ותבעו את ריכוז כל הכח הממשלתי בידי שלטון חזק וסמכותני שינווט את המדינה ויפעל נחרצות נגד אויבי המהפכה מבית ומחוץ; הם הנהיגו את צרפת בשלב הסוער ביותר של המהפכה, החל בהפלת המלך, עבור בשלטון הטרור, וכלה בתרמידור.
עלייה
שורשי המונטניארדים נעוצים עוד בוויכוח הגדול שהסעיר את המועדון היעקוביני בשלהי 1791, כשז'אן פייר בריסו קרא לצאת למלחמה נגד הגולים האריסטוקרטים, שתכננו לחסל את המהפכה, והאימפריה הרומית ה"קדושה" שסיפקה להם מקלט. מקסימיליאן רובספייר ראה בעימות צבאי סכנה גדולה ודרבן את האופוזיציה לכך בתוך המועדון. בעוד אנשי בריסו היוו את הבסיס לז'ירונדינים, הגרעין המונטניארדי החל להתגבש נגדם כבר אז. ציר האספה המחוקקת מארי ז'וזף לקיניו (צר') טבע את המושג "ההר", ממנו נגזר שם הסיעה, בנאום ב-27 באוקטובר 1791, כשהוא מתייחס לנציגי השמאל שישבו בספסלים הגבוהים, אך זה טרם הפך לשכיח. האגף היעקוביני שתמך ברובספייר התאפיין בסמכותנות ופופוליזם, בחתירה לממשל ריכוזי עם רשות מבצעת חזקה (הז'ירונדינים העדיפו רשות מחוקקת שתרסן את הזרוע הביצועית), בקיצוניות אידאולוגית אך במתינות זהירה בענייני חוץ. ב-9 באוגוסט 1792 התאספה ועדה של נציגי הרבעים, בראשות ז'ורז' דנטון ממועדון הקורדליירים, הדיחה את הקומונה של פריז וארגנה למחרת הפיכה נגד המלך שהסתיימה בכך שביקש מקלט באספה ונעצר. אירועי ה-10 באוגוסט אורגנו מחוץ למבנה השלטוני הקיים, אך השמאל היעקוביני באספה מיהר להתייצב לצד הקומונה החדשה והמוני הסנקילוטים הפריזאים שהיוו את בסיס כוחה. באי-הוודאות ששררה במהלך הבחירות לוועידה הלאומית (קונבנט) החדשה, שהתאספה ב-20 בספטמבר, התגבשה ברית בין שני כוחות אלה. מתוכם התמצבו שלושה מנהיגים: דנטון, רובספייר והעיתונאי הקיצוני והפופולרי ז'אן-פול מארה, שתפקדו כמעין "טריומווירט". צירי הוועידה שהזדהו עמם ישבו בספסלים הגבוהים משמאל ליושב-הראש, ורק מאז התקבלו השמות "ההר" ו"מונטניארדים" ונעשו נפוצים.[1]
כמו כל הכוחות הפוליטיים במהפכה הצרפתית, המונטניארדים לא היו מפלגה ממוסדת או סיעה מגובשת אלא גוש הצבעה רופף שצירים נעו אליו וממנו. הם מנו בין 135 איש בחולשתם ועד ל-270 בשיאם, ובדרך כלל היו להם סביב המאתיים. הם תמיד היוו מיעוט מבין כלל הצירים, 749 במספר, אך היו גוש חזק יותר מהז'ירונדינים עם 160 איש ומ"המישור", השם הכולל לצירים הלא-משויכים והעצמאיים. עקב כך, היוו את הכח הדומיננטי בקונבנט. רבים מהמונטניארדים שהשתייכו לרדיקלים הפריזאים היו חברים במועדונים כמו זה של הקורדליירים, וכמעט או כלל לא היו קשורים למועדון היעקוביני הגדול והמשפיע. בהמשך הצטרפו רובם של אלו, כמו דנטון וקאמי דמולן, לדיונים בו ונוצרה חפיפה ניכרת בין היעקובינים למונטניארדים. עם זאת היו חריגים בולטים, דוגמת לזאר קרנו ורובר לנדה, שהעדיפו את הוועידה על האווירה הפתוחה במועדון ולא היו חברים בו.
שלטון
הקואליציה המונטניארדית הנהיגה את צרפת, כשאנשיה תופסים את מירב העמדות המשפיעות, במהלך המשבר הצבאי של קיץ וסתיו 1792, עד להדיפת בעלות-הברית הפולשות בקרב ואלמי. לאחר מכן הם היו אלה שדחפו לשפוט ולהוציא להורג את לואי השישה עשר. במשך ההליך תבעו הז'ירונדינים משאל עם אודות גורלו ובאופן כללי ביזור סמכויות מהממשל המרכזי לפרובינציה; המונטניארדים הסמכותנים נרעשו והאשימו אותם ב"פדרליזם", רצון לערער על אחדות הרפובליקה הצעירה באמצעות בידול בין הבירה למחוזות. אף על פי שסימנו את הקצה השמאלי בתוך המבנה השלטוני הרשמי, הם לא היססו מלפעול נגד ה"נזעמים" הפופוליסטים שייצגו את עניי פריז, הגם שאימצו נקודות רבות ממדיניות הרווחה שאלה הציעו והנהיגו פיקוח מחירים נוקשה. לאחר מכן, כשהקיטוב הפנימי והאיום החיצוני גברו באמצע 1793, צפו מנהיגיהם באי-נחת בעלייתם של ה"אֶבֵּרטיסטים", סיעת שמאל קיצונית שקראה לחסל את הז'ירונדינים וכל מי שנחשד בבגידה. מעמדו של דנטון נפגע עקב האשמות בשחיתות וקרבה לגנרל דומורייה שבגד וערק לאוסטרים. הז'ירונדינים עצמם הגיבו בתביעות לפזר את האברטיסטים ולרסן את הסנקילוטים; בדיוק באותה עת, הרוב המונטניארדי בוועידה נחלש עקב שליחת רבים מהם לפרובינציה כ"נציגים בתפקיד" הממונים על המאמץ המלחמתי. סיעת בריסו ניצחה בכמה הצבעות. רובספייר חשש שהקיטוב בתוך הוועידה ישתק את הממשל בעיצומו של משבר. למרות הסתייגותו, החליט להעביר את משקלו לצד האברטיסטים ולתמוך בהפיכת ה-2 ביוני. הוועידה טוהרה ממנהיגי הז'ירונדינים ואלה נעצרו.
ב-24 ביוני התקבלה חוקת 1793, שהבטיחה זכות בחירה כמעט אוניברסלית, מה שפופוליסטים דרשו מאז ראשית המהפכה. היא הושעתה מיד לטובת חוקי חירום שהעניקו סמכויות חסרות-תקדים לממשל. "הוועד לשלום הציבור" היה הגוף המבצע העיקרי. ז'אן-פול מארה נרצח ב-13 ביולי ומותו הצית גל היסטריה. מונטניארדים קנאים שהיו מקורבים לאברטיסטים, כמו ביו-וארן וקולו ד'ארבואה, מונו לוועד עתה כשהמפה הפוליטית נטתה שמאלה. דנטון, שעל אף מעמדו הצונח היה גורם מרסן חשוב, פרש לכפר ב-12 באוקטובר. שלטון הטרור החל. אף שרובספייר ניסה לבלמו וקרא למתינות, הקרובים לאברטיסטים תפסו את הבכורה בחודשים הבאים. 40,000 איש מתו ברחבי צרפת, ולפחות עוד 100,000 הושמדו בחבל ונדה המתקומם. הכנסייה הנוצרית נרדפה באכזריות ובמקומות רבים הונהגו פולחנים אתאיסטיים ודאיסטיים. דנטון שב ב-19 בנובמבר, והוא ורובספייר החלו בתהליך איטי של השבת השלטון המרכזי וריסון הטרור. רק לקראת אביב 1794 נרגעו הרוחות בפרובינציה.
אבל רובספייר החשדן, שראה מזימות בכל מקום, השתכנע שגם דנטון זומם נגד הרפובליקה. הברית ביניהם הסתיימה כמעט מיד. עתה היו המונטניארדים חלוקים בין הקרובים לאברטיסטים בשמאל; ה"סלחנים" (אינדולגנטים) המתונים כמו דנטון, בימין; ואנשי רובספייר, דוגמת לואי דה סן-ז'וסט, במרכז. "התנגשות הסיעות" (lutte des factions) החלה כבר בדצמבר. בתחילה התנגדו קולו ד'ארבואה, ביו-וארן ודומיהם להחלשת הטרור והפילו הצעה של רובספייר להקמת ועדת חקירה ב-26 בחודש. אבל הם מיהרו להתרחק מהאברטיסטים (שנשענו לא על המונטניארדים בקונבנט, אלא על מועדון הקורדליירים והרחוב הפריזאי האלים) כשקיצוניותם התגלתה בסדרה של קריאות להפיכה נוספת בראשית מרץ. עתה, השמאל המונטניארדי הצטרף למרכז ולימין בפעולה משותפת. ב-14 במרץ התאחד הוועד לשלום הציבור והורה על מעצר ראשי האברטיסטים, שהוצאו להורג במהרה. אך על אף שווארן וד'ארבואה התנתקו מאלו, הם עוד חששו לא פחות מהאינדולגנטים של דנטון ודמולן ומכך שייחקרו על אירועי הטרור. רובספייר היה מעוניין הן בריצוי השמאל מפחד קיטוב פוליטי והן בחיסול יריביו מימין. ב-30 במרץ הושג רוב בוועד לחתימה על צווי מעצר נגד ה"סלחנים". פחות מחודש לאחר עריפת יריביהם האברטיסטים מתו גם דנטון ובעלי-בריתו. ההצרה החדה של טווח ההשקפה הלגיטימי למרכז – רובספייר ונאמניו, שהיו הכח החזק, האשימו את שני האגפים שנפרעו מהם בהיותם סוכנים זרים וסוטים אידאולוגיים – ערערה את הקואליציה המונטניארדית כמעט כמו היקף ההוצאות להורג. אך משנותר לבדו כאיש החזק, הפחד ממנו איחד את כולם נגד רובספייר. לאחר תקופת טרור חדשה שהחלה בשלהי מאי, הוא צבר די אויבים מכל העברים. ב-27 ביולי התאחדו ד'ארבואה ווארן משמאל עם שרידי המתונים ועם צירים אופורטוניסטים כמו ז'וזף פושה והדיחו אותו. הוא ושמונים מנאמניו הוצאו להורג למחרת.
הקץ
אף שהדבר לא היה ברור, הפיכת ה-9 בתרמידור (התאריך בלוח השנה המהפכני של צרפת) סיימה את תחילת נפילתם של המונטניארדים. הוועידה הלאומית מאסה בהפרזות ובטרור שהפעילו. בתחילה הייתה הקואליציה הרופפת שפעלה נגד רובספייר מורכבת גם מאנשי שמאל שהיו קיצוניים ממנו בדרישה לאלימות, אבל משפטו של ה"נציג בתפקיד" ז'אן-בטיסט קארייר שפך אור על זוועות אירועי השנה שעברה וסיפק אמתלה לרוב השקט בקונבנט, שביקש מתינות, לפנות נגדם. ד'ארבואה, וארן ועוד כמה נעצרו במרץ 1795 ונגזר עליהם גירוש לגיאנה הצרפתית. מונטניארדים-לשעבר שפנו לכיוון השני, כמו פושה או פררון, היו גורם חשוב בהסטת המפה הפוליטית ימינה; הם התנערו מהמדיניות שקידמו בעבר והפכו למובילי "ריאקציית תרמידור", כפי שנודעה התקופה הבאה שעמדה בסימן של שמרנות. הסיעה השלטת של פעם, שנפגעה קשות במחזורי ההוצאות להורג שהמיטה על עצמה, אצרה מעט כח לבלום את המהפך. "ההר" החזק הצטמצם לקבוצת מיעוט שכונתה "הפסגה" (Crête) בקונבנט שאחרי תרמידור. כבר ב-11 בנובמבר 1794 נסגר המועדון היעקוביני ואגודות שמאלניות נרדפו על ידי המונים זועמים שקרוביהם נרצחו בטרור.
סופה של "הפסגה" הגיע ב-20 במאי 95', בהתקוממות פרריאל. המון זועם של סנקילוטים פריזאים התנפל על בניין הקונבנט, במהלך שהזכיר את ימי השליטה של המונטניארדים, ותבע את השבת פיקוח המחירים שהוסר על ידי התרמידוריאנים, שחרור אסירים שמאלנים וחיסול כל מי שנחשד בבגידה וסיוע לאויבי המהפכה. אחד-עשר צירים מ"הפסגה" נפנו לסייע להמון והחלו להעביר הצעות שקיבלו את דרישותיו. כמה היסטוריונים שיערו שהרוב בקונבנט הניח להם כדי שיפלילו את עצמם. עם דיכויה של המרידה – שהייתה מעין היפוך קוטבי לנפילת הבסטיליה ב-1789, שהעלתה ככח חשוב את ההמון הפריזאי עליו נשענו המונטניארדים; עתה גונה כאספסוף רצחני בעיתונות, וזו הייתה פעולתו האחרונה – נעצרו האחד-עשר במהירות. שישה מהם נידונו למוות, כשחמישה מתוכם מתאבדים בטרם גזר הדין. היה זה קצם של המונטניארדים ככח פוליטי.
שמם אומץ על ידי הדמוקרטים הסוציאליסטים בהנהגת אלכסנדר לדרו-רולן ברפובליקה הצרפתית השנייה.
לקריאה נוספת
- Mona Ozouf, Montagnards, בתוך: François Furet, Mona Ozouf, A Critical Dictionary of the French Revolution, Harvard University Press, 1989. עמ' 380–391.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ על השם: Morris Slavin, The Making of an Insurrection: Parisian Sections and the Gironde, Harvard University Press, 1986. עמ' 2.
24606487מונטניארדים