הפיכת 10 באוגוסט 1792

ז'אק ברטו, "נפילת הטווילרי", שמן על בד, 1793.

הפיכת 10 באוגוסט 1792 (בצרפתית: Insurrection du 10 août 1792) הייתה תפיסת השלטון בפריז על ידי כוחות השמאל הרדיקלי בבירה, שתבעו להדיח את המלך לואי השישה עשר לאחר שהואשם בשיתוף-פעולה עם האויב במהלך מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה. ההפיכה הייתה אבן דרך במהפכה הצרפתית והביאה לבסוף לביטול המלוכה ולכינון הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

רקע

מתחילת המהפכה הצרפתית תבעו כוחות השמאל, כמו היעקובינים והקורדליירים, זכות בחירה לכל ושינויים קיצוניים בסדרי המדינה. הם עיינו את המלך ועוד ב-1789 קראו קיצונים כמו קאמי דמולן להדיחו, על אף שהיו אלה קולות שוליים. המנוסה הכושלת לווארן ב-20 ביוני 1791, בה נמלט לואי מפריז כשהוא מותיר אחריו מכתב בו התנער כליל מכל הצעדים שאולץ להסכים להם, ערערה באחת את מעמדה של המונרכיה. קריאות לשפוט את המלך שנתפס והוחזר לבירה בעוון בגידה הפכו לנפוצות. מועדון הפייאנטים השמרני התפלג מהיעקובינים על רקע תביעות אלה, תפס את השלטון ודיכא את הרדיקלים באלימות בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי 1791. מועדון הקורדליירים, בנשיאות ז'ורז' דנטון, פוזר; דנטון, העיתונאי המתסיס ז'אן-פול מארה ואנשי שמאל רבים אחרים יצאו לגלות או ירדו למחתרת. הפייאנטים אפשרו להם לחזור עם הכרזת חנינה כללית ב-15 בספטמבר, שניתנה על רקע השלמת "חוקת 1791" שנועדה לבסס סדר פוליטי יציב.

אבל ניסיון הפייאנטים להגיע לפשרה יציבה עם המלך, שתרגיע את דעת הקהל ותבסס את הישגי המהפכה באמצעות יצירת מלוכה חוקתית מתפקדת, נכשל. באמצעות הווטו שהובטח לו בחוק, לא חדל מלנסות להכשיל יוזמות שונות לפעולה נגד האצילים האנטי-מהפכניים הגולים ונגד כמרים שסירבו להישבע אמונים לחוקת הכמורה. בחשאי, ניהל מגעים עם האימפריה הרומית ה"קדושה" וממלכת פרוסיה בתקווה להתערבות צבאית. סרבנותו של לואי הביאה לבסוף לנפילת הפייאנטים ולעליית הז'ירונדינים לבכורה באספה המחוקקת. הם הכריעו כי המסלול היחיד שיאפשר את ביצור המהפכה הוא הכרזת מלחמה על האצילים הגולים, שמצאו מחסה באימפריה הרומית ה"קדושה" והפעילו משם את סוכניהם בצרפת בשורה של ניסיונות מרי קטנים וכושלים, שתאלץ את המלך לחשוף את פרצופו האמיתי. אם יתמוך בעימות, תתברר נאמנותו והצבא הצרפתי אף ידביר את קני האויבים מחוץ. אם לאו, אפשר יהיה להיפטר ממנו.

החשדנות העמוקה נגד הכתר תועלה לתחייה פוליטית של כוחות השמאל, שכמעט והודברו לאחר שאן דה מארס. הם עיינו לא רק את השליט אלא גם שמרנים כמו המרקיז דה לה פאייט, בו ראו בובה של לואי ולחלופין עריץ השואף להקים דיקטטורה צבאית. לצד השנאה כלפי הכתר, עלו שוב תביעותיהם הרגילות: חוקה שוויונית יותר מאשר הנוסח שיצרו הפייאנטים, זכות בחירה לכל, פופוליזם כלכלי, רדיפת הכמרים הסרבנים וכל מי שנחשד בבגידה, וכולי.

קריאת הז'ירונדינים למלחמה לא יכלה להיות נוחה יותר בעבור המלך, שהיה משוכנע שעימות מזוין יסתיים בהתמוטטות מהירה של הצבא שרבים מקציניו האצילים ערקו; מכה כזו למהפכנים מצד מלכי אירופה, כך סבר, הייתה מחלישה את סמכותם ומחזקת את מעמדו שוב. הוא נעתר להם בחפץ לב, במה שנועד גם להקנות לו נקודות בדעת הקהל, והכריז מלחמה על פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-20 באפריל 1792. כפי שצפה, הצבא הצרפתי הפולש נחל מיד סדרת תבוסות משפילות, וכעבור מספר חודשים עמדו אוסטריה ופרוסיה להעביר את המלחמה לשטח ממלכתו עצמה. עננת החשדות שהקיפה את לואי בעיני הציבור לא דעכה כלל, ומסיתים ומתסיסים האשימו אותו בחרישת מזימות עם האויב, בהיקף מוגזם שעלה בהרבה על מה שאכן עשה בסתר. ב-20 ביוני, לאחר שפיטר את שריו הז'ירונדינים, ארגנו אנשי הסיעה הפגנת ענק בארמון הטווילרי. המון זועם נכנס לחדריו, איים עליו וגידפו ישירות במשך שעות.

המתנדבים בפריז

חגיגות יום השנה לנפילת הבסטיליה ב-1792 עמדו לכלול, כרגיל, נוכחות גדולה של המשמר הלאומי – הכח לשמירת הסדר שהוקם בראשית המהפכה – מרחבי הארץ. הידיעות על החיכוכים בפריז המריצו את סניפי היעקובינים בערי השדה להגדיל מאוד את היחידות ששיגרו לחגיגות; אנשיהם, שטופי תעמולה על קנוניות אריסטוקרטיות ובוגדנות המלך, נהרו אל הבירה באלפים רבים. ב-11 ביולי 1792 הכריזה האספה המחוקקת, לנוכח כישלונותיו הנמשכים של הצבא בארצות השפלה והצפי לכניסת הצבא הפרוסי למלחמה, כי "המולדת בסכנה" (La Patrie en danger) והעבירה את המדינה למצב חירום מיוחד: לכל הגופים הנבחרים אושר לגייס מתנדבים ולשלחם לחזית לצד הצבא הסדיר, מה שפתח את המשמר הלאומי לכל, ללא סף ההכנסה ששימר אותו בעבר ככח של הבורגנות האמידה. אלה הגבירו עוד בהרבה את זרם החיילים שנקווה אל פריז. הרדיקלים בעיר נחפזו לארחם ולדאוג לצרכיהם, תוך שהם נושאים בפניהם נאומים פוליטיים ומפיצים עלוני תעמולה, מתוך חישוב שהמתנדבים היו נוחים ממילא להצטרף למחנם. הבאים מהפרובינציה אכן היו ברובם נאמניה המושבעים של המהפכה, ויתרה מזאת היו מורגלים הרבה יותר בדיכוי התנגדות לה מצד כמרים סרבנים ואצילי הכפר. רגשות העוינות והחשדות כנגד המלך הגיעו כבר לגבהים שלא ניתן היה לדמיין לפני המנוסה לווארן; חלקים גדולים בקרב הפעילים הפוליטיים והציבור הפריזאי היו נכונים לפעול נגדו ישירות.

ב-28 ביוני הגיע לה פאייט לפריז מהחזית לאחר ששמע על הפריצה לטווילרי. הוא נשא נאום קשה באספה, בקריאה להשיב את שלטון החוק ולפזר את היעקובינים, וערך פנייה גלויה אל המשמר הלאומי. אם קודם היו יכולים אויביו רק להאשימו בתכנון הפיכה, עתה נראה הדבר ודאי. מארה ויתר העיתונות הרדיקלית התריעו מפני דיקטטורה צבאית ממשמשת ובאה וקראו לעם להתגונן. השתלחותו של הגנרל במועדון דחפה להקצנה אף את רובספייר החששני, שנמנע מלהשתתף ב-20 ביוני. פניותיו של המצביא נענו ריקם, והוא שב לפיקודו לאחר שהוקע כבוגד בידי נואמים יעקובינים וצלמים בדמותו נשרפו ברחובות.

לואי חש היטב בלחץ מההמון. ב-14 ביולי נשבע מחדש אמונים לחוקה. לא היה די בכך. עוינות כלפיו חלחלה גם מאזורי הספר, ובשבוע לאחר מכן הגיעו עתירות ממרסיי, מליון, מאנז'ה ומעוד תריסר ערים שהוקיעו את עקרון המלוכה בירושה ותבעו לשפוט אותו באשמת בגידה. המתנדבים בפריז הגישו כמה עתירות משל עצמם בדרישה לשפוט את לה פאייט. בשלב זה, הז'ירונדינים נמלאו חרדה מהתעצמות הרגש האנטי-מלוכני, שהם עצמם עוררו בתעמולה משולהבת מזה חודשים, ולו מפני שהדחת הרשות המבצעת באמצע מלחמה נראתה להם בלתי ישימה ומסוכנת. הם דבקו בתוכניתם המקורית, לאלץ את המלך למנות ממשלה מטעמם. כמה ז'ירונדינים בולטים נכנסו למשא-ומתן חשאי עם לואי השישה-עשר בתקווה שהאווירה הציבורית הטעונה תסייע לסחוט ממנו ויתורים.

הצהרת ברונסוויק

הלחץ לא חדל מלגאות מכל העברים, כשהיסטריה סוחפת את הציבור. באמצע יולי פרסו לה פאייט ומרשל צרפת ניקולאוס לוקנר את צבאותיהם מחדש באזור המז, בהמתנה למתקפה אוסטרית-פרוסית מיידית. הגנרל שארל פרנסואה דומורייה, ממקורבי הז'ירונדינים, סירב לפקודתו של לוקנר לחבור אליו ושיגר איגרת בהולה בה הטיח בשני עמיתיו כי הם מפקירים את הדרך לבירה ומותירים אותה חשופה. התביעות להדיח את מפקד המשמר הלאומי לשעבר באשמת קנוניה עם ה"אריסטוקרטים" והאויב קיבלו משנה תוקף, והוגשו עתירות לאספה המחוקקת בנדון. ב-20 ביולי החליט דנטון להתעלם מהחוק שאסר על אזרחים שאינם פעילים להשתתף באסיפות של הגופים הנבחרים, ועודד את הציבור לנכוח במועצה ברובע תיאטר פראנסז בראשותו. תוך ימים אחדים הלכו אחרות בעקבותיו. ב-25 ביולי המחוקקת נכנעה והעניקה לכך גושפנקא רשמית. כל האסיפות הפוליטיות בפריז עברו למצב של כינוס מתמיד, בלי להתפזר, והוקם מטה מרכזי לתיאום בין ארבעים-ושמונה הרבעים. הצעד נועד לאפשר גם גיוס מתנדבים מיטבי – כעבור שבוע הורתה האספה לכל הרשויות העירוניות בממלכה לצייד כל מי שבא מיוזמתו בכל נשק שהוא, אפילו רומח, ולשלחו לחזית – אבל בפועל אפשר רדיקליזציה וגיוס של ההמון, בהיקף שלא נראה מאז קיץ 1789. באותו יום ממש חתם המפקד העליון של בעלות הברית, הדוכס מברונסוויק, על הצהרה שנועדה לזרוע אימה בצרפתים, למוטט את רוחם לקראת הפלישה ולהרתיעם מפגיעה במשפחה המלכותית. היא נוסחה על ידי כמה מנציגי המהגרים האריסטוקרטים במחנהו, גם בהשראת נאמנה הוותיק של המלכה מארי אנטואנט, אקסל פון פרסן. ההכרזה כללה הבטחה שאין בכוונת הפרוסים והאוסטרים אלא לשחרר את המלך ובני ביתו מ"שביים", כי "הטעויות והמשגים" של העם ייסלחו ברוחב לב, ויוענקו רחמים לכל מי שיקדם בברכה את הפולש, בעוד שרכושם ובתיהם של המתנגדים יישרפו. הדוכס הודיע שהוא רואה בכל תושבי פריז אחראים אישית לבטיחותם של לואי ומארי אנטואנט, ואם הם ייפגעו באופן כלשהו תישא העיר ב"נקמה שתיזכר לעד... ותושמד כליל."

כשהצהרת ברונסוויק התפרסמה בבירה ב-2 באוגוסט, היא שכנעה את אחרוני המהססים באמיתות כל השמועות וההאשמות שסבבו מזה חודשים על מזימה חובקת-כל שהמלך עמד בראשה. האמת הייתה מורכבת יותר: אף כי לואי ציפה שהפלישה תשפר את מצבו, התיאום בינו לבעלות הברית היה לקוי ביותר, והוא לא שלט בשני אחיו הסוררים; המלכה, שדרבנה פעולה צבאית מבחוץ יותר מבעלה, תיעבה את הדוכסים מפרובנס וארטואה באופן אישי. בכל אופן, המעט שנותר ממעמדו התמוטט כליל. ב-3 בחודש הגיש פטיון, בשם ארבעים-ושבעה רבעים, תביעה להדיח את המלך ולהעמידו למשפט. הגוף היחיד שיהיה מוסמך לדון אותו, הוסיף, היה ועידה (קונבנט) לאומית חדשה שתורכב בבחירות כלליות עם ייצוג רחב יותר לעם, מה שהרדיקלים תבעו מאז ניסוח ההגבלות והחסמים של "אזרח פעיל" בראשית המהפכה. כמו כן, תהיה זו אספה מכוננת חדשה שיוטל עליה להכין חוקה נוספת, שהרי המלוכה החוקתית כשלה. ב-4 באוגוסט הודיע רובע מקונסיי שאיננו מכיר עוד בלואי כמלך. ב-5 בחודש הפנה רובע גרבייר עצומה למחוקקת בקריאה "להדיח את המלך... הצילו את המולדת, או שנעשה זאת בעצמנו." באותו היום פרסם קונדורסה טור: "בקרב אנשים נאורים הדואגים לטובת הכלל, השאלה היא לא האם המלך בוגד או אם צריך להדיחו, אלא רק האם כדאי הדבר בשעה שהאויב בשער." הוא עצמו עוד התנגד להפיכה. הפגנת המונים בשאן דה מארס שתבעה משפט ללה פאייט וללואי נערכה למחרת.

המהירות שבה התקדמו המאורעות הותירה את השחקנים העיקריים חסרי אונים. לרובספייר לא הייתה כמעט השפעה על מה שהתרחש בשבועות הקרובים: הוא קרא בעיתונו "מגן החוקה" לזהירות מאלימות שתספק תירוץ ללה פאייט להפעיל את הצבא, ובנאום ב-29 ביולי נקט בטון הססני ומתחמק לגבי סוגיות השעה הבוערות. הוא הסכים ש"חייבים להציל את המדינה בכל האמצעים הקיימים, והדבר היחיד שאינו חוקי הוא מה שיוביל לחורבנה", ובכך אותת שלפחות לא יתנגד להפיכה; אך מאידך, כדברי הביוגרף דייוויד ג'ורדן, יתר דבריו היו מעורפלים במכוון ונועדו לכסות אותו למקרה של כישלון. מכל בחינה מעשית, עמדתו לא הייתה שונה משל הז'ירונדינים. מנהיגיהם של אלו התרוצצו בין החצר לאספה בניסיון למצוא שיווי-משקל חדש, וחלקם התנגדו בפומבי להפלת לואי השישה-עשר מכסו. גנסונה (צר'), גואדה (צר') וורניו (צר') ניהלו כולם תכתובת חשאית עם לואי. בדיעבד, הואשמו הז'ירונדינים בצביעות, בוגדנות ונסיגה מהעקרונות הרפובליקניים שחלקם דגלו בהם, אך ההיסטוריון סי.ג'יי מיטשל הבהיר שהתנהלותם נבעה לא רק מכך שאף מפלגה גדולה לא דגלה במפורש בהדחת המלך באותה תקופה – גם שונאיו, תובעי קיצוץ סמכויותיו ובעלי הנטייה הרפובליקנית – אלא בעיקר מהחשש העמוק מהתמוטטות כוללת, שאכן התממש לבסוף. רבים מהיעקובינים מלבד רובספייר חששו אף הם מכישלון או מאנרכיה שתבוא בעקבות ההצלחה, ומנהיגים בולטים במועדון התריעו בסנקילוטים וברדיקלים.

ההפיכה

מי שתפסו את עמדת הבכורה היו מארגני השטח, שגייסו לצדם את המוני המתנדבים מהפרובינציה ואת האספסוף הסנקילוטי, כשהם נהנים מתמיכה גוברת גם במועדון היעקוביני. ליבת הכח של אלו נשענה על כמה ועידות מקומיות מגובשות מאוד בגדה השמאלית והחטיבה שבאה לפריז ממרסיי בראשות שארל ברברו (צר'), ובראש ובראשונה על מועדון הקורדליירים של ז'ורז' דנטון, קאמי דמולן וחבריהם. ב-8 באוגוסט עלתה להצבעה באספה המחוקקת ההצעה להדיח ולשפוט את לה פאייט. כמה ז'ירונדינים הצביעו בעדה, בלב ובלב, אבל הפייאנטים היו מוכנים היטב. היא נדחתה ברוב מוחץ של 406 מול 224. לאחר שבוע של סירוב לפעול נגד המלך, המחוקקת איבדה את שאריות מהימנותה בעיני הרדיקלים.

בערב 9 באוגוסט נפגשו ברברו וכמה מאנשי החטיבה ממרסיי עם ידידים פריזאים. נדונה האפשרות של פעולה חמושה, והובטח למתנדבים שפריזאים חמושים מרבעי סט. אנטואן וסט. מרסו יצטרפו אליהם אם יקרה הדבר. באסיפות הרבעים התסיסו והסיתו תומכי ההפיכה שפעלו כמעט עצמאית ועם מעט תיאום ביניהם. ברבעים רבים ניצחו המתנגדים בני כל ההשקפות, מאנשי רובספייר ועד מלוכנים, אבל שכונות בגדה השמאלית כמו הלומברדים ורובע מקונסיי נפלו לידי מבקשי ההדחה. משם התפשטו הידיעות וסחפו עוד רבעים.

לקראת חצות נאספו אל האוטל דה ויל נציגים מעשרים-ושמונה רבעים שנענו לקושרים, בגיבוי של המון תומך. הם הדיחו את הקומונה הפריזאית הקיימת לאחר לילה סוער של דיונים וויכוחים, שהסתיים רק בשלוש לפנות בוקר. ראש העיר פטיון היסס אך הבטיח סיוע, ונותר בתפקידו על אף שנעצר. מפקד המשמר הלאומי, המרקיז דה מונדה (צר'), הודח ונשלח למאסר אך נרצח על ידי הסנקילוטים ברגע שהוצא מהבניין. במקומו התמנה אנטואן ז'וסף סנטר (צר'), קצין שתמך בלהיטות ברדיקלים שהלכו ותפסו עמדה גם במשמר מאז הוסרו מבחני ההכנסה למתגייסים. במשך הלילה עמלו סנטר והאחרים להשליט את מרותם על הרבעים שטרם הצטרפו ועל שישים גדודי המשמר הלאומי שהיו פזורים בעיר, שהיו כולם המומים ומבולבלים לנוכח המהלך הפתאומי. רבות מהיחידות אוישו על ידי מלוכנים ונאמני לה פאייט, ועל ארמון הטווילרי הגן כח מעורב של 4,000 חיילים, כולל החיל השווייצרי האישי של המלך. עם עלות השחר, לאחר לילה קדחתני של ארגון מזורז, עמדו לרשות הקומונה החדשה 25,000 איש. הם צעדו אל הארמון.

לואי, שקיבל דיווחים שוטפים כל אותו הלילה (פטיון היה לצדו כשזומן לאוטל דה ויל על ידי הקומונה המהפכנית), סקר את מגיניו. אנשי המשמר הלאומי קיבלו אותו בצעקות של "תחי האומה!" ו"יבוטל הווטו!" על אף הפצרותיה של המלכה להישאר ולהילחם, הוא לא סמך על יחידותיו והחליט להימלט אל מבנה האספה המחוקקת הסמוך ולבקש מקלט. הוא הורה לשווייצרים לעזוב את עמדותיהם הקדמיות ולהתבצר בארמון. בשמונה בבוקר נקהלו המהפכנים לפני הטווילרי, ויחידות המשמר במקום הצטרפו אליהם. המלך מצא את האספה יותר מחצי-ריקה, עם פחות מ-300 צירים. היתר לא הופיעו, בין אם מפחד ההפיכה או מנחישות לא להעניק לה לגיטימציה בכך שהצעותיה יועברו בפורום מתפקד. אלה שנותרו נמנו כמעט כולם עם היעקובינים, וההצעות שהוגשו ונדחו מזה שבוע וחצי היו יכולות עתה להיענות ברוב מוחץ. רק מאמץ כביר של הז'ירונדיני פייר ויקטורניאן ורניו (צר') מנע מהצירים לבטל את מוסד המלוכה ולהכריז על רפובליקה בו ביום. לואי נאסר ונשלח למצודת ההיכל. בטווילרי, פתחו השווייצרים באש על המתגודדים. כאלף איש מתו ב-10 באוגוסט, כמה מאות מהפכנים ושש-מאות שווייצרים שנקרעו לגזרים על ידי ההמון לאחר שנכנעו.

חודש לאחר מכן, לאחר שהאויב נהדף מצרפת, בוטלה המלוכה והוכרזה רפובליקה ב-21 בספטמבר. לואי הכלוא הועמד למשפט על בגידה ונערף בגיליוטינה ב-21 בינואר 1793.

לקריאה נוספת

• William Doyle, The Oxford History of the French Revolution, Oxford University Press, 2002. עמ' 182–190.
• Jonathan Israel, Revolutionary Ideas: An Intellectual History of the French Revolution from The Rights of Man to Robespierre, Princeton University Press, 2014. עמ' 246–258.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הפיכת 10 באוגוסט 1792 בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38137339הפיכת 10 באוגוסט 1792