מלחמת הברית המרובעת
 | ||||||||||
| קרב קייפ פסארו | ||||||||||
| תאריכים | 22 באוגוסט 1717 – 17 בפברואר 1720 (שנתיים ו־25 שבועות) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה |
ניצחון בעלות הברית | |||||||||
| שינויים בטריטוריות |
| |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מלחמת הברית המרובעת (1717–1720) פרצה כתוצאה משאיפותיהם של פליפה החמישי, מלך ספרד, אשתו, אליזבטה פארנזה, וראש הממשלה ג'וליו אלברוני לכבוש מחדש את השטחים שאבדו באיטליה לטובת בית הבסבורג האוסטרי, ואולי אפילו לתבוע את הכס בצרפת. ספרד הובסה במלחמה על ידי ברית של בריטניה, צרפת, אוסטריה (אז מדינה של האימפריה הרומית ה"קדושה"), והרפובליקה ההולנדית. מאוחר יותר אף דוכסות סבויה הצטרפה לקואליציה נגד ספרד. אף על פי שהלחימה החלה כבר בשנת 1717, המלחמה לא הוכרזה באופן רשמי עד דצמבר 1718, והיא הסתיימה באמנת האג ב-1720.
גורמי המלחמה
קרלוס השני, מלך ספרד מת בשנת 1700 ללא יורשים, ועל פי צוואתו הוכתר פיליפ, דוכס אנז'ו, נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, בתור יורשו, ובעקבות כך פרצה מלחמת הירושה הספרדית (1701–1714), אשר בסיומה הוכתר פיליפ, דוכס אנז'ו, כפליפה החמישי, מלך ספרד, בתנאי שיוסר מסדר הירושה לכתר הצרפתי, וזאת כדי להבטיח שהכתרים הצרפתי והספרדי לא יאוחדו.
לפי חוזה אוטרכט (1713), ספרד איבדה את כל נחלותיה באיטליה ובארצות השפלה. ארצות השפלה הספרדיות, דוכסות מילאנו, נאפולי וסרדיניה ניתנו לקרל השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", בעוד שסיציליה נמסרה לויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה ופרוסיה קיבלה את חלרה הספרדית.[1] הנחלות האלו היו תחת שליטת ספרד ההבסבורגית במשך מאתיים שנה, וההפסד שלהם נתפס כמכה גדולה למדינה הן מבחינה מעשית והן מבחינת יוקרה.
עם זאת, העדיפות הראשונה של ספרד הייתה שיקום של המדינה לאחר 13 שנים של מלחמה, אשר בחלקה התנהלה על טריטוריה ספרדית. האדריכל הראשי של מבצע השיקום היה ג'וליו אלברוני. אלברוני היה חשמן איטלקי, אשר כיהן כארכיבישוף פיאצ'נצה.[2] בשנת 1714 אלברוני ארגן את נישואיו של פליפה לאליזבטה פארנזה, והפך ליועץ האישי של המלכה החדשה.[3] בשנת 1715 מונה אלברוני לראש הממשלה, וערך רפורמה פיננסית במדינה. בנוסף, הוא גם יזם את שיקום הצי הספרדי (50 אניות קו נבנו בשנת 1718 לבדה) והקים מחדש את הצבא.
בשנת 1715 מת לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ונינו לואי החמישה עשר, מלך צרפת, עלה לשלטון במקומו, בעוד שפליפה החמישי, היחיד ששרד מבין נכדיו של לואי הארבעה עשר, ובניו לא נכללו בסדר הירושה של הכתר הצרפתי מכוח חוזה אוטרכט.[4]
למרות זאת, פליפה החמישי טען לכתר הצרפתי במקרה של מותו של לואי החמישה עשר. ההתנגדות לשאיפותיו של פליפה הובילה את צרפת (בהנהגת אחיינו של לואי הארבעה עשר דוכס אורליאן, אשר שימש כעוצר), בריטניה, והרפובליקה ההולנדית, להצטרף יחד לברית המשולשת ב-4 בינואר 1717.[5]
בריטניה, בפרט, הייתה מאוד מודאגת מפני שאיפות הספרדים בים התיכון[6] וההתפשטות הרוסית באזור הים הבלטי, בעקבות כך שלחה את הצי המלכותי נגדם כאמצעי הגנה, אולם הצי הצרפתי היה חלש ביותר כתוצאה מהמלחמה האחרונה, והוא לא היה יכול להציע לבריטים הרבה תמיכה.
פרוץ המלחמה
מאוחר יותר באותה השנה, על מנת לחזק את הסכם אוטרכט, בריטניה, צרפת, ואוסטריה שקלו למסור את סיציליה לקיסר קרל השישי, אולם הסדר זה לא היה מקובל על ספרד, אשר רצתה להחזיר לידיה את סיציליה.
באוגוסט 1717 פליפה תקף את אוסטריה, אשר הייתה מעורבת במלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718). ספרד פלשה לסרדיניה, וכבשה אותה עד נובמבר 1717.
התגובה האוסטרית הראשונית לפלישה הייתה מוגבלת, מכיוון שהמפקד העליון האוסטרי, הנסיך אויגן מסבויה, רצה למנוע מלחמה גדולה באיטליה כל עוד נמשך הסכסוך בבלקן. לבסוף, ב-21 ביולי 1718, נחתם שלום פוז'ארוואץ, אשר סיים את המלחמה עם האימפריה העות'מאנית. ב-2 באוגוסט, הקיסר הצטרף לברית המשולשת, ובעקבות כך היא הפכה לברית המרובעת.
התפשטות המלחמה
ביולי 1718 הספרדים בכוח של 30,000 חיילים, בפיקודו של המרקיז דה לדה, פלשו גם לסיציליה, אשר הייתה בשליטת דוכס סבויה. הם כבשו את פאלרמו ב-7 ביולי, ולאחר מכן פיצלו את הצבא שלהם לשניים. דה ליד התקדם על החוף והטיל מצור על מסינה בין 18 ביולי ל-30 בספטמבר, בעוד שדוכס מונטמאר כבש את שאר האי.
בעקבות כך, הצרפתים, האוסטרים, והבריטים דרשו כעת נסיגה ספרדית מסיציליה וסרדיניה. הגישה של ויטוריו אמדאו השני מסבויה הייתה שנויה במחלוקת, משום שהוא הסכים לנהל משא ומתן עם החשמן אלברוני כדי ליצור ברית אנטי-אוסטרית.
ב-2 באוגוסט 1718, חתמו בריטניה, צרפת, אוסטריה והרפובליקה ההולנדית על הברית המרובעת בחוזה לונדון.
ב-11 באוגוסט, נערך קרב קייפ פסארו, שבו הצי הבריטי, בראשות סר ג'ורג' בינג, השמיד ביעילות את הצי הספרדי שהיה מוצב מחוץ לסיציליה. בסתיו לאחר מכן התאסף כוח קטן של הצבא האוסטרי בנאפולי, בפיקודו של המשנה למלך האוסטרי ויריך פיליפ פון דאון, במטרה להסיר את המצור על מסינה של הכוחות ספרדיים. האוסטרים הובסו בקרב מילאצו הראשון ב-15 באוקטובר, ורק כוח קטן נשאר בראש הגשר על יד מילאצו.
בשנת 1718 החשמן אלברוני החל זומם להחליף את פיליפ השני, דוכס אורליאן, העוצר של לואי החמישה עשר, מלך צרפת, פליפה החמישי, ולאחר שנתגלתה המזימה גורש אלברוני מצרפת, אשר הכריזה מלחמה על ספרד ב-17 בדצמבר 1718, ובאוגוסט 1719 הצטרפה גם הרפובליקה ההולנדית לברית הבריטית-צרפתית-אוסטרית.
1719
באפריל 1719 הורה הדוכס אורליאן לצבא הצרפתי בפיקודו של הדוכס ברוויק לפלוש למחוזות הבסקים המערביים של ספרד, בעת שפליפה החמישי עוד היה המום מההתערבות הצבאית הצרפתית נגדו. הדוכס ברוויק וצבאו נתקלו במעט מאוד התנגדות, אולם נאלצו לסגת בשל אבדות כבדות בעקבות מחלות. המתקפה השנייה בקטלוניה סבלה מאותו גורל. באמריקה לעומת זאת, הצרפתים הצליחו יותר וכבשו את פנסאקולה, פלורידה.
בסיציליה, האוסטרים פתחו במתקפה חדשה תחת פיקודו של קלוד פלורימונד דה מרסי, וספגו תבוסה בקרב פרנקאווילה (20 ביוני 1719), אולם הספרדים היו מנותקים מן המולדת שלהם על ידי הצי הבריטי, ומשום כך זה היה רק עניין של זמן עד שההתנגדות שלהם תתפורר. עד מהרה ניצח דה מרסי בקרב מילאצו השני, ובאוקטובר כבש את מסינה והטיל מצור על פלרמו.
בשנת 1719 הגולה האירי דוכס אורמונד, ארגן משלחת ספרדית נרחבת על מנת לפלוש לבריטניה ולהחליף את ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה בג'יימס סטיוארט, הטוען לכתר היעקוביטטי. עם זאת, הצי שלו פוזר על ידי סערה ליד גליסיה, ולא הגיע לבריטניה. כוח קטן של 300 נחתים ספרדים בפיקודו של ג'ורג' קית', רוזן מארישאל העשירי נחת ליד טירת איילין דונאן, אולם הם וה"היילנדרס" שתמכו בהם הובסו בקרב איילין דונאן במאי 1719, ובקרב גלן שיל חודש מאוחר יותר, מה שהביא לדעיכת המרד.
כנקמה על המתקפה הזו, הצי הבריטי לכד את העיר ויגו וכוחותיו צעדו אל תוך היבשה לעבר פונטבדרה באוקטובר 1719. הפעולה גרמה להלם בצד הספרדי, לאחר שהבינו עד כמה הם פגיעים להתקפות אמפיביות של בעלות הברית, ולאפשרות של פריצת חזית חדשה רחוקה מהגבול הצרפתי.
במאי 1719 הצרפתים כבשו את היישוב הספרדי בפנסקולה, פלורידה, על מנת למנוע מתקפה ספרדית על דרום קרוליינה. באוגוסט 1719 כוחות ספרדיים כבשו את העיר מחדש, אולם היא שוב נפלה בידי הצרפתים לקראת סוף השנה, והם הרסו את העיר לפני נסיגתם.
כוח חזק של 1,200 ספרדים יצא מקובה לעבר ההתיישבות הבריטית בנסאו באיי בהאמה, ולאחר ששדדו את היישוב נהדפו בידי המיליציה המקומית.
שלום
פליפה החמישי אשר לא היה מרוצה מביצועי הצבא הספרדי, פיטר את אלברוני בדצמבר 1719, וב-17 בפברואר 1720 חתם על אמנת האג עם בעלות הברית. באמנה, נאלץ פליפה לוותר על כל השטח שתפס במלחמה, עם זאת, בנו השלישי, האינפנטה קרלוס קיבל את דוכסות פארמה לאחר מותו של אנטוניו פארנזה, דוכס פארמה בשנת 1731. כמו כן, צרפת החזירה את פנסאקולה ואת שאר כיבושיה בצפון ספרד תמורת הטבות מסחריות. וכן, על פי תנאי חוזה זה, נדרש ויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה להחליף את כסאו בסיציליה בממלכת סרדיניה.
המורשת
המלחמה היוותה דוגמה ייחודית במהלך המאה ה-18, כאשר בריטניה וצרפת היו באותו צד, כתוצאה מהברית האנגלו-צרפתית (1716–1731). מאוחר יותר שוב ספרד הצטרפה לברית עם צרפת, והשתיים הפכו בחזרה לאויבות הבריטים.
הערות שוליים
- ^ Rhea Marsh Smith, Spain: A Modern History (University of Michigan Press: Ann Arbor, 1965) p. 235.
- ^ Rhea Marsh Smith, Spain: A Modern History, p. 236.
- ^ Smith, Spain: A Modern History, p. 237.
- ^ https://en.wikisource.org/wiki/Peace_and_Friendship_Treaty_of_Utrecht_between_France_and_Great_Britain
- ^ Penfield Roberts, The quest for security, 1715-1740 (1947). pp 13-18, 240-44.
- ^ Simms p.135
38352441מלחמת הברית המרובעת