מורינו (תואר)
מורינו הוא תואר כבוד יהודי לתלמיד חכם שהוסמך לרבנות. השימוש בתואר כתואר רשמי החל בסוף תקופת הראשונים, במחצית השניה של המאה ה-14, בהתמסדות "הסמיכה האשכנזית", כשהסמכות הבלעדית לדון ולהורות ניתנה בסמיכה זו. על סמיכה זו נמתחה ביקורת רבנית נרחבת, ומאוחר יותר אף עוררה התנגדות עקרונית בקרב יהדות ספרד, איטליה והבלקן.
השימוש בתואר "מורינו" או "מוהר"ר" היה בכתב ובעל פה, או בעלייה לתורה. התואר איבד עם הזמן את משמעותו, כשהוא נמכר בכסף לאמידי הקהילות שפירנסו תלמידי חכמים.
היסטוריה
סמיכת מורינו (כונתה גם "הסמיכה האשכנזית") החלה בסוף תקופת הראשונים. כך כותב רבי דוד גנז בספרו "צמח דוד": ”ודע שמהרי"ל ורבותיו מהר"ש ומהר"ן הם הראשונים אשר מצאתי הנסמכים בשם מהר"ר, כי הסמיכות של מורינו הוא דבר שנתחדש בין האשכנזים דבר אשר לא שערום ראשונים.”
סמיכה זו לא נועדה ליפות כוחם של הנסמכים לדון בדיני קנסות כעין סמיכת זקנים, כי אם כ"זכר לסמיכה", כמו שנהגו בבבל שנים רבות לאחר שבטלה סמיכת זקנים בארץ ישראל. הריב"ש מפרט שאין כח הנסמכים יפה לדון בכפייה, שכן לכך דרושה הסכמת הקהל או בעלי הדין. כמו כן אין בכח הסמיכה להעניק את הכוח לדון ולהורות לתלמיד שאינו ראוי לכך, ומאידך תלמיד הראוי לכך - יכול באופן תיאורטי לדון ולהורות ללא הסמכה מפורשת. ההסמכה היתה מעין נתינת רשות לתלמידים לדון ולהורות בחיי רבם המובהק[1].
יש שראו ברבי מאיר בן ברוך הלוי (מהר"ם הלוי) כמחדש הסמיכה האשכנזית בהענקת התואר "מורינו", וחילקו בין תואר מה"ר הקדום יותר, שהוא ראשי תיבות "מורי הרב רבי", לבין תואר "מורינו"[2]. בפעם הראשונה מופיעה התייחסות מפורשת לכך, במחלוקת בין רבי יוחנן מפריז לרבי ישעיה בן אבא מרי על מעמדם כראש רבני צרפת, כשמהר"ם הלוי מעניק את הסמכות הבלעדית לרבי ישעיה, ובכך מוריד את רבי יוחנן ממשרתו.
אחרים ערערו על קביעה זו, שכן ריב"ש עצמו דן במהות הסמיכה בדורות שקדמו לו, ואף רבי יוחנן עצמו קיבל סמיכה מאביו. ולכן משערים כי מהר"ם הלוי ביקש למסד את מוסד הסמיכה, בכך שסמכותו של הסומך יהיה אף על מי שאינם תלמידים מובהקים של הרב הסומך, והתלמידים המוסמכים לא יהיו רשאים להסמיך אחרים ללא הסכמת הסומך; ואילו ריב"ש התנגד למיסוד זה, והשאיר את הסמיכה בתחום הצר של נתינת רשות לתלמיד להורות בחיי רבו המובהק[3].
לפי מרדכי ברויאר, מיסודה של סמיכת "מורינו" התגבשה לאחר פטירתו של מהר"ם מרוטנבורג והפרעות בימי המוות השחור. הוא מונה מספר סיבות לתהליך זה:
- בעקבות הפרעות נוצר חלל ריק של מנהיגים בעלי סמכות הלכתית מכריעה שמרותם מוטלת על כלל הקהילות באזורי יישוב נרחבים. חלל זה גרם לכך שהקהילות המרכזיות ביקשו להטיל את מרותן על הקהילות מסביב, ולכן הכריזו כי רק רבם יהיה מוסמך להסמיך רבנים באזור כולו.
- הצטרף לכך אינטרס קיסרי, כשהשלטון היה חפץ שהיהדות המקומית שתחת שליטתו לא תהא כפופה למרותם של רבנים מארצות אחרות, ולכן הורה ליהודים לבחור ברב ראשי לאזור כולו.
- אף זקני הרבנים ראו צורך בהסמכת רבנים רבים להקמת הקהילות אחר הפרעות, אך מאידך להקפיד שהמינויים יהיו מבוקרים על ידם, כדי לסנן את מי שאינם ראויים. מאוחר יותר התברר שהמתנגדים למיסוד זה, צדקו בכך שדווקא לאחר המיסוד - רבו הרבנים המוסמכים שלא היו ראויים לעטרה זו[4].
הסמיכה האשכנזית התפשטה תוך זמן קצר בכל האזורים בהן פעלו הישיבות האשכנזיות, בצרפת ובאשכנז, ומאוחר יותר באיטליה ובארצות הבלקן[5]. לפי ברויאר התפשטות הסמיכה גרמה להתרופפות יחס הכפיפות בין רב ותלמיד, וכן למתחים בין רבנים הדרים באזור אחד, במיוחד לאחר שהרבנים התפרנסו מהרבנות וראו בכך השגת גבולם. עם השנים חדל התואר מלשמש רק תואר פונקציונאלי המאפשר לדון ולהורות, כי אם גם תואר כבוד וציון מעמד חברתי[6].
תנאים והגבלות להענקת התואר
במהלך השנים הגבילו בקהילות רבות את אופני קבלת הסמיכה. בקנדיאה, למשל, תיקנו בשנת 1577 שלא יכירו בסמיכת רבנים אחרים מחוץ לעירם, כדי למנוע מתלמידים שאינם ראויים להורות על סמך סמיכת רבנים שלא עמדו על חוסר בקיאותם[7]. כן הגבילו מאוחר יותר בפרנקפורט, בהסן ובמורביה כל מי שנסמך מחוץ למדינה, שהוצרכו לאישורם של גדולי מדינתם. במאה ה-17 הגדירו בקהילות רבות את הסכום אותו רשאים הסומכים ליטול עבור הסמיכה, כדי למנוע "קניית" תארים בכסף[8].
עם השנים החלו הנסמכים לפנות למספר רבנים כדי להיסמך, אף אם לא למדו כי אם אצל אחד מהם. התופעה גונתה על ידי מהרש"ל[9], ומאידך רבנים אחרים תמכו בכך, כדי שהם יוסמכו לפחות על ידי אישיות מפורסמת אחת[10]. רבי עזריאל דאיינה דרש להתנות את התמיכה במילוי 3 תנאים: 1. לחקור היטב את מבקש הסמיכה. 2. שהרב יכיר מקרוב את מבקש הסמיכה (אף אם אינו תלמידו). 3. שהנסמכים יוסמכו לפחות על ידי 3 רבנים. רק התנאי השלישי התקבל על ידי גדולי רבני איטליה במאה ה-16, בתקנתו של מהר"ם פאדובה[11]:
במאה ה-17 התקבל תנאי זה בקהילות רבות, וחלקם גם הגבילו את הרבנים מלהסמיך ל"מורינו" ללא הסכמת ראשי הקהל. במורביה פירטו ביותר את התקנות להענקת התארים, כך שרק רב המדינה עם 2 רבני קהילות גדולות יכולים להסמיך ל"מורינו"[12].
הסרת התארים היתה נשקם העיקרי של וועדי הרבנים כלפי נושאי תארים שסרחו. כך למשל בקיץ ה'רצ"א (1531) בפולמוס על רבי בנימין זאב מארטה הדיחו אותו רבני ונציה מרבנותו, וגזרו שלא יכנוהו בתואר "מורינו הרב"[13]. בועד ארבע ארצות תיקנו בשנת שס"ז, שרב הקובע את עצמו לשתות במשתאות של גויים - לא יקרא בשם רב וחבר ולא יהיה לו שום מינוי בקהילה[14].
תנאים להענקת התואר
המועמד לסמיכה היה צריך להיות בקי בדינים וההוראות היוצאים מהתלמוד והפוסקים, בעיקר באמצעות שימוש חכמים, וכן היה צורך ביכולת לפלפל בהלכה. במשך השנים נדרש "למלא כרסו בש"ס ופוסקים"[15], וכן בקיאות בספר ארבעה טורים.
בתחילה אף לא הסמיכו מועמדים צעירים מגיל 40, ורק מאוחר יותר ביטלו את מגבלת הגיל. על ביטול המגבלה נמתחה ביקורת רבנית[16]. בקהילות רבות נמנעו מלהסמיך עד חלוף מספר שנים מהחתונה[17], כדי למנוע את הענקת התואר לחתנים ביום חופתם במטרה להגדיל השמחה וכבוד המחותנים[18].
בליטא הקילו הרבה יותר בהענקת התארים, והסמיכו אף אנשים אמידים יודעי ספר הנותנים מס מיוחד לקהל, או אנשים שיודעים למסור שיעורים בציבור[19].
הסמכה ושימוש בתואר
במורביה הקפידו לא להסמיך כי אם בחג הפסח או בחג הסוכות. באיטליה ערכו לכבוד הסמיכה טקסי הכתרה חגיגיים[20].
ההסמכה קיבלה גושפנקא רשמית על ידי עלייה לתורה בתואר "מורינו", ומכאן והילך רשאי היה הנסמך להשתמש בתואר זה, וכן היה חובה לכנותו כך בכתב ובעל פה, עד כדי כך שמהרש"ל דן על גט שלא נכתבו בו התארים האמיתיים כגט פסול, שכן עלולים לטעות שמדובר באיש אחר[21]. מאידך נטילת התואר ללא סמיכה נחשבה כיוהרה[22].
סמיכה זו העניקה ברבים מהמקרים את הקדימה לקבלת עלייה לתורה, ולעיתים אף עליית שלישי הנחשבת. כמו כן במקומות שונים הונהגו פריטי לבוש יחודיים כחלוקא דרבנן וסימן היכר לרבנים מוסמכים. הנסמכים היו זכאים להשתתף בהנהגת הקהילה, ולבחור ולהיבחר למשרות כבוד שונות[23]
רבי יהודה ברצלוני מזכיר ברשימת השטרות "שטר מסמיך"[24], ונכתב בו בדרך כלל "יורה יורה ידין ידין", ובכך ייפו את כח הנסמך להורות ולדון. לעיתים אף הגדירו תחומים מיוחדים בהם הוא מוסמך, למשל סידור קידושין וסידורי גיטין וחליצות. כן העניקה הסמיכה את האפשרות לפתוח ישיבה ולכהן בראשותה. הרמ"א[25] מזכיר מחלוקת הלכתית מראשית ימיה של הסמיכה האשכנזית, בין מהרי"ו לריב"ש, אם גט שסידר רב שלא הוסמך ל"מורינו" - תקף או לא.
ככל הנראה, המהרי"ל לא הוסמך כ"מורינו" עד לשנת קע"ו, כאשר הוא כבר היה בן 60 ורבה של מגנצא. יש המשערים שהוא נסמך על ידי מהרז"ך, על אף שהיה גדול ממנו, עקב כך שכמעט אף אחד מרבותיו לא היה בין החיים. ייתכן שהדבר מסביר אף את חתימתו "תלמידך" במכתב תשובה למהרז"ך[26].
התנגדות
ההתנגדות לסמיכת "מורינו" בצורה מוסדית הצטמצמה בתקופה הראשונה לויכוח במישור ההלכתי, האם ניתן לכפות את השינויים במערכת הרבנית על הקהילות מבלי להתייעץ עימן. אך לאחר מיסודה, הרדיפה שנוצרה אחר השגת התואר "מורינו" גררה ביקורת נרחבת, וחלק מהרבנים אף סירבו להסמיך תלמידים בתואר זה, ביניהם: רבי ישראל איסרלן[27] שאף כתב "הנסמכים רבים אבל היודעים מועטים"[28], והמהר"ל מפראג ש"לא סמך ידו על שום אדם לסמכו במורנו כל ימי חייו"[29].
התנגדות עקרונית יותר לסמיכה האשכנזית נרשמה אצל רבני יהדות ספרד, איטליה והבלקן. בין השאר משום שאין סמיכה בחוץ לארץ[30]. נשמעה גם טענה כי אף אם יש תוקף בסמיכה זו, אין כח הנסמך אלא באותו מקום שהוסמך שם[31]. וכך מתלונן רבי דוד מסר לאון: ”הספרדים מלעיבים בסמיכה הזאת ואומרים כי אין סמיכה בחו"ל”[32]. בעת פולמוסו על חידוש הסמיכה קינטר רבי לוי בן חביב את מהר"י בירב שאין סמיכתו שווה כי אם כמו סמיכת האשכנזים[30].
הביקורת הושמעה כלפי השיטה כולה, בשל הפרצות שהיא יצרה. המסמיכים הואשמו בכך שהם סומכים תלמידים שאינם הגונים, והנסמכים הואשמו שהם רודפים אחר התואר ממניעים לא טהורים, של כבוד ורדיפת בצע[33]. מהרי"ק רומז לכך במילים "חטאת הסומכין והנסמכין"[34].רבי יצחק אברבנאל כותב "לא ידעתי מאין בא להם ההיתר הזה, אם לא שקנאו בדרכי הגויים שעושים דוקטור ויעשו גם הם", והוא מסכם את התנגדותו במשפט "והלואי שיסמכו לרבנים אנשים הגונים"[35]. ואף אחדים מרבני פולין השמיעו ביקורת נוקבת על הנסמכים שאינם ראויים לכך, למשל רבי שלמה אפרים מלונטשיץ[36] מבקר את הנסמכין לשם שררה, או לפרנסתם מהקהילה, או מעצלותם להמשיך ללמוד בישיבה.
תמיכה
רוב רבני אשכנז וממשיכיהם בפולין, לא ראו צורך להגן על הסמיכה האשכנזית ממבקריה, שכן הוא השתרש כל כך והתועלת שהם ראו בה עלתה על חסרונותיה. הסנגוריה העיקרית נשמעה באיטליה והבלקן לאחר התיישבותם של גולי ספרד והכרותם עם הישיבות הוותיקות. מצדיקי הסמיכה השתמשו בה כדי למנוע מתלמידים שלא הגיעו להוראה את האפשרות להורות, כל עוד לא נסמכו. כך הרחיבו בדברי סנגוריה רבי דוד הכהן (רד"ך)[37] ורבי דוד מסר לאון[38].
יש שנימקו את טעם הסמיכה האשכנזית כדי שיהא לסימן שמי שאינו מוכתר בתואר "מורינו" אין לו לעסוק בגיטין וקידושין[39].
מאוחר יותר נימקו את הסמיכה כדי להגדיל כבודם של תלמידי חכמים בעיני עמי הארץ, ושיהיו דבריהם נשמעים[40], ולהלהיב התלמידים להצליח בלימודם[41].
לפי ברויאר, התופעות השליליות שעוררו התנגדות: רדיפת כבוד ובצע, השתררות, קנאה ותחרות, הסמכת בלתי כשירים, נשארו בחלוף הזמן תופעות שוליות, שעיקרן תוקנו על ידי תקנות הקהילות, ומאידך היתרון המרכזי במוסד ההסמכה גרם לפריחת עולם התורה במאה ה-16 וה-17, וגרם לעליית קרנם של התלמידי חכמים בעיני הציבור[6].
בשנים מאוחרות
בשנים מאוחרות יותר הפסיקו להשתמש בתואר "מורינו" כמסמל את הרבנות ואף אלו שאינם תלמידי חכמים קנו תואר זה תמורת החזקת תלמידי חכמים[42]. הסמיכה לרבנות נעשתה בכתב סמיכה, אך ללא משמעות לתואר "מורינו".
במאה ה-20 החלו להעניק תואר זה בחצרות שושלת צאנז לאלו שנבחנו על מספר רב של דפי גמרא, גם ללא הסמכה לרבנות. לתואר אין משמעות מעשית, כי אם יצירת סולם מעמדות ועידוד ההישגיות האישית. את הרבנים הרשאים להורות - כינו בתואר "מורה מורינו"[43].
לקריאה נוספת
- אברהם משה הרשמן, רבי מאיר בן ברוך הלוי ומוסד הסמיכה, בתוך: "ריב"ש", עמ' קכט-קלה
- ישראל יעקב יובל, חכמים בדורם, עמ' 332-350
- שלמה שפיצר, תקנה בלתי ידועה מתוך פנקס הקהל של בודה, בתוך "סיני" - קי, תשנ"ב, עמ' נח-סב.
קישורים חיצוניים
- מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 64, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- ישראל שבתי שצ'יפנסקי, בענין סמיכת חכמים, בתוך "אור המזרח" - מד, עמ' 54-95, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- משה גידמן, התורה והחיים, ורשה תרנ"ט, חלק ג' עמ' 28-43, באתר אוצר החכמה
- למי ראוי לקרוא “מורנו” / הרב מנחם מנדיל קירשבוים הי”ד | תורתך לא שכחתי, באתר toratcha.com, 2016-12-27
הערות שוליים
- ^ שו"ת הריב"ש, סימן רעא
- ^ רבי צבי בנימין אוירבך, ברית אברהם, פפד"מ תר"מ, עמ' 6.
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 68, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 69-76, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 82, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ 6.0 6.1 מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 103-105, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ הרטום קסוטו, תקנות קנדיאה, ירושלים תש"ג, עמ' 149
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 91, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח' סי' נח
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 89, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ ראו ישעיה זנה, לתולדות קהילת בולונייה בתחילת המאה הט"ז, עמ' מז
- ^ ישראל היילפרין, תקנות מדינת מעהרין, ירושלים תשמ"ט סי' תלא.
- ^ רבי מלאכי הכהן, יד מלאכי, כללי הפוסקים, כללי שאר המחברים והמפרשים, אות מג.
- ^ ישראל היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים תש"ה, סי' מח.
- ^ ישראל היילפרין, תקנות מדינת מעהרין, ירושלים תשמ"ט סי' קמג.
- ^ רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, לובלין ש"נ, דף קו עמוד ב'.
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 98, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ הרב שמחה אסף, לקורות הרבנות, ירושלים תרפ"ז, עמ' 4, באתר אוצר החכמה
- ^ ישראל שבתי שצ'יפנסקי, בענין סמיכת חכמים, אור המזרח - מד, עמ' 88, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 99, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ ים של שלמה, גיטין פרק ד', סי' יז.
- ^ מרדכי ברויאר, הסמיכה האשכנזית, בתוך "אסיף", ירושלים תשנ"ט, עמ' 100, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ הרב שמחה אסף, לקורות הרבנות, ירושלים תרפ"ז, עמוד 3, באתר אוצר החכמה
- ^ ספר השטרות, עמ' 132–134, באתר דעת.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ב, סעיף י"ד.
- ^ מהרי"ל - מבוא וליקוטים, בהוצאת מכון ירושלים, מבוא, עמ' 98.
- ^ לקט יושר, חלק ב', עמ' 37.
- ^ פסקים וכתבים, סי' רנה.
- ^ מאיר פערעליש, מגילת יוחסין, ורשה תרכ"ד ח ע"ב - ט ע"א
- ^ 30.0 30.1 ישראל שבתי שצ'יפנסקי, בענין סמיכת חכמים, אור המזרח - מד, עמ' 87, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ ראו מכתב המופנה אל רבי יהודה מסר לאון, דברי ריבות בשערים, הוסיאטין תרס"ב, עמ' 4, באתר אוצר החכמה
- ^ רבי דוד מסר לאון, כבוד חכמים, עמ' 53
- ^ ראו אצל שמחה אסף, שו"ת ר' עזריאל דאיינה, קרית ספר יד (תרצ"ז-תרצ"ח) עמ' 550
- ^ ראה שמחה אסף, מקורות ומחקרים, ירושלים תש"ו, עמ' 220.
- ^ רבי יצחק אברבנאל, נחלת אבות, פרק ו' משנה ב'.
- ^ רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, עוללות אפרים, לובלין ש"נ, דף קח עמוד ב'.
- ^ רבי דוד הכהן (רד"ך), שו"ת מהרד"ך, בית כב
- ^ רבי דוד מסר לאון, כבוד חכמים, עמ' 54-55
- ^ רבי דוד גנז, צמח דוד, חלק א' עמ' 54 בשם רבי סיני אחי מהר"ל מפראג; רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר, חושן משפט סי' קסג ד"ה ברם, בשם מהר"י ווייל (סי' קכח) והוא "מיירי בסמיכת מורינו" ומשום "גיטין וקידושין נגע ביה".
- ^ רבי שמואל יהודה קצנלבוגן, שנים עשר דרשות, ויניציאה שנ"ד, דרוש רביעי עמ' כג. רבי שמואל אבוהב, שו"ת דבר שמואל, סי' יו.
- ^ רבי יצחק מן הלויים, מדבר תהפוכות, הו"ל דניאל קארפי, תל אביב תשמ"ה, עמ' 180.
- ^ הרב יקותיאל יהודה רוזנברגר, תורת יקותיאל <מהדו"ת>, ירושלים תש"מ, סימן עז, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מערכת בית צדיקים (באבוב), מגן אבות, ברוקלין תשע"ב, עמ' שכח-של, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).