מבצר צ'יטורגר
 | |||||||||
| מבצר צ'יטורגר | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| מדינה |
 הודו | ||||||||
| קואורדינטות | 24°53′11″N 74°38′49″E / 24.8863°N 74.647°E | ||||||||
מבצר צ'יטורגר (בהינדית: चित्तौड़गढ़ दुर्ग) או גם צ'יטור היה בעבר בירת אזור מאוור (אנ'), ושוכן כיום בעיר צ'יטורגר (אנ') בראג'סטאן שבצפון-מערב הודו. המבצר משתרע על שטח של 2,800 דונם, אחד המבצרים הגדולים בהודו, על גבעה בגובה של 180 מטרים מעל מישור העמק המנוקז על ידי נהר בראץ'. המצודה כוללת 65 מבנים היסטוריים, בהם ארבעה ארמונות, 19 מקדשים גדולים, 20 גופי מים גדולים, 4 אנדרטאות וכמה מגדלי ניצחון.
בשנת 2013, במושב ה-37 בוועדת המורשת העולמית שהתקיימה בפנום פן בקמבודיה, הוכרז מבצר צ'יטורגר, יחד עם חמישה מבצרים נוספים של ראג'סטאן, כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, כקבוצת מונומנטים הקרויה מבצרי הגבעות בראג'סטאן.[1]
גאוגרפיה
מבצר צ'יטורגר שוכן בחלק הדרומי של מדינת ראג'סטאן, 233 קילומטרים מהעיר אג'מר (אנ'), באמצע הדרך בין דלהי למומבאי על הכביש הלאומי מספר 8 (הודו), בצומת הכבישים הלאומיים מספר 76 ו-79.
המבצר מתנשא בתלילות מעל המישורים שמסביב ומתפרס על שטח של 2.8 קילומטרים רבועים. המבצר ניצב על גבעה בגובה 180 מטרים. הוא ממוקם על הגדה השמאלית של נהר בראץ' (יובל של הנהר באנאס (אנ')) והוא מחובר לעיר החדשה צ'יטורגר (הידועה בשם 'העיר התחתית') שהתפתחה במישורים לאחר 1568 כאשר המבצר ננטש עקב הכנסת הארטילריה במאה ה-16 (שהפכה את ההגנה עליו לבלתי יעילה), ועל כן הועברה הבירה לאודאיפור המאובטחת יותר, הממוקמת באגף המזרחי של רכס אראוולי (אנ'). דרך מפותלת באורך של יותר מקילומטר אחד עולה מהעיירה החדשה ומובילה לשער הראשי הקרוי רם פול בקצה המערבי של המבצר. כביש מעגלי בתוך המבצר מאפשר גישה לכל השערים והמונומנטים הממוקמים בין חומות המבצר.[2][3][4][5]
המבצר שכלל בעבר 84 גופי מים מכיל כעת רק 22 מהם. גופי מים אלה ניזונים מאגירה טבעי וגשמים, ויש בהם נפח משולב של 4 מיליארד ליטר שיכול לענות על צורכי המים של צבא של 50,000 חיילים, למשך ארבע שנים. גופי מים אלה הם בצורת בריכות, בארות ובארות מדרגות.[6]
היסטוריה
צ'יטורגר (גר (garh) פירושו מבצר) נקרא במקור צ'יטראקוט (Chitrakut).[7] טוענים שהוא נבנה על ידי שליט מורי ראג'פוט (אנ') המקומי צ'יטראנגאדה מורי. לפי אגדה אחת, שמו של המבצר נגזר מהבונה שלו.[7] אגדה עממית נוספת מייחסת את בניית המבצר לגיבור האגדי בהימה (אנ'): האגדה מספרת שבהימה פגע כאן בקרקע, מה שגרם לכך שהמים צצו ויצרו מאגר גדול. גוף המים שלכאורה נוצר על ידי בהימה הוא מאגר מים מלאכותי בשם בהימלט קונד (Bhimlat Kund) בקצה אגם ג'אימל פטה (Jaimal Patta). התגלו כמה סטופות בודהיסטיות קטנות המתוארכות למאה ה-9 המבוססות על האגדה.
מספרים כי השליט באפה רוואל (Bappa Rawal) משושלת גוהילה (אנ') כבש את המבצר בשנת 728 או 734 לספירה. באחד התיעודים כתוב שהוא קיבל את המבצר בנדוניה. על פי גרסאות אחרות של האגדה, באפה רוואל כבש את המבצר ממלצ'ינים (אנ') (שם גנאי למי שאינו הודי) או מחמולת הראג'פוטים של המורי. ההיסטוריון ר. מג'ומדר טוען כי חמולת מורי (מאוריה) שלטו בצ'יטור כשהערבים (מלצ'ינים) פלשו לצפון-מערב הודו בסביבות 725 לספירה. הערבים ניצחו את המורים, ובתורם הובסו על ידי קונפדרציה שכללה את באפה רוואל. ר. ו. סומאני משער כי באפה רוואל היה חלק מהצבא של נגבהאטה הראשון (אנ'). כמה היסטוריונים מפקפקים באגדה זו, וטוענים כי שושלת גוהילה לא שלטה בצ'יטור לפני שלטונו של השליט המאוחר יותר אלאטה (Allata). הכתובת המוקדמת ביותר של שושלת גוהילה שהתגלתה בצ'יטור היא מתקופת שלטונו של טג'סימה (Tejasimha, אמצע המאה ה-13); היא מזכירה את "צ'יטרקוטה-מאה-דורגה" (המבצר הגדול של צ'יטור).
המצור של 1303
בשנת 1303 הוביל שליט סולטנות דלהי, עלאא א-דין אל-ח'לג'י, צבא לכבוש את צ'יטור, שנשלטה על ידי המלך רטסניימה משושלת גוהילה. עלאא א-דין כבש את צ'יטור לאחר מצור בן שמונה חודשים. לדברי איש החצר של עלאא א-דין, אמיר חוסרו, הוא הורה לטבוח 30,000 הינדים מקומיים לאחר כיבוש זה. כמה אגדות מאוחרות יותר קובעות שעלאא א-דין פלש לצ'יטור כדי ללכוד את פדמיני, מלכתו היפה של רטנסימה, אך רוב ההיסטוריונים המודרניים דחו את האותנטיות של האגדות הללו. האגדות גם קובעות כי פדמיני ונשים אחרות התאבדו על ידי ג'אוהר (אנ') (הצתה עצמית). ההיסטוריון קישורי סאראן לאל (Kishori Saran Lal) מאמין כי ג'אוהר אכן קרה בצ'יטור לאחר כיבושו של עלאא א-דין, אם כי הוא מבטל את האגדה על פדמיני כבלתי היסטורית. מאידך גיסא, ההיסטוריון בנארסי פראסאד סאקסנה (Banarsi Prasad Saksena) רואה בנרטיב הג'אוהר המצאה של הסופרים המאוחרים יותר, מכיוון שחוסרו אינו מזכיר שום ג'אוהר בצ'יטור, אף שהתייחס לג'אוהר במהלך הכיבוש הקודם של רנתאמבור.
עלאא א-דין הקצה את צ'יטורגר לבנו הצעיר חיזר חאן (או חידר חאן), ומבצר צ'יטורגר קיבל את השם "חיזראבאד" על שם הנסיך. מכיוון שחיזר חאן היה רק ילד, הממשל בפועל נמסר לעבד בשם מאליק שהין.
רנה האמיר ויורשיו
שלטונו של חיזר חאן במבצר נמשך עד שנת 1311 לספירה, ובשל הלחץ של הראג'פוטים נאלץ להפקיד את השלטון בידי הצ'יף מלדבה מחמולת סוניגרה שהחזיק במבצר במשך 7 שנים. האמיר סינג (Hammir Singh), לכד את המבצר מידיו, וצ'יטור שב לתפארתו בעבר. לפני מותו בשנת 1364 לספירה, הפך האמיר את מאוור לממלכה גדולה ומשגשגת למדי. השושלת (והחמולה) שהקים אותו נודעה בשם סיסודיה (אנ') על שם הכפר בו נולד, והשליטים של מאוור נודעו בכינוי רנה (Rana), כלומר "מלך". בנו, קטרה סינג, ירש אותו והרחיב את הממלכה. גם לאקה, בנו של קטרה סינג, שעלה על כס המלכות בשנת 1382 לספירה, ניצח במספר מלחמות. נכדו המפורסם רנה קומבה (אנ') עלה לכס המלכות בשנת 1433 לספירה, ועד אז צברו השליטים המוסלמים של מאלווה וגוג'ראט כוח רב, והיו להוטים להשתלט על מדינת מאוור החזקה.
רנה קומבה והחמולה
הייתה תקומה מחדש של הראג'פוטים בתקופת שלטונו של רנה קומבה במאה ה-15. רנה קומבה, המכונה גם מהארנה קומבהאקרנה, בנו של רנה מוקאל, שלט במאוור בשנים 1433–1468. לזכותו נזקפת בניית ממלכת מאוור ככוח שיש להתחשב בו. הוא בנה 32 מבצרים (84 מצודות שיצרו את ההגנה על מאוור) כולל אחד על שמו, שנקרא מבצר קומבלגר. אחיו, רנה ראימאל, קיבל את מושכות השלטון בשנת 1473. לאחר מותו במאי 1509, סנגראם סינג (הידוע גם בשם רנה סנגה), בנו הצעיר, הפך לשליט מאוור, והתחיל שלב חדש בהיסטוריה של מאוור.
צ'יטורגר תחת רנה סנגה
רנה סנגה (אנ') עלה על כס המלוכה בשנת 1509 לאחר מאבק ממושך עם אחיו. הוא היה מלך שאפתן שתחתיו הגיעה מאוור לשיא כוחה ושגשוגה. כוחם של הראג'פוט בראשות רנה סנגה הגיע לשיאו ואיים להחיות את כוחם שוב בצפון הודו. הוא הקים ממלכה חזקה מסאטלוג' בחבל פנג'אב שבצפון ועד הנהר נרמאדה (אנ') בדרום מאלווה (אנ'). לאחר שכבש את מאלווה ומדבר טהאר ממערב ועד לבאיאנה (אנ') במזרח. בקריירה הצבאית שלו הוא ניצח את איברהים לודהי (אנ') בקרב חטולי והצליח לשחרר את רוב ראג'סטאן, יחד עם זה שהוא השתלט על חלקים מאוטר פרדש כולל צ'אנדוור. הוא העניק את חלקו באוטר פרדש לבן בריתו ראו מאניק צ'אנד צ'אווהאן, שלימים תמך בו בקרב חאנווה. לאחר מכן רנה סנגה נלחם בקרב נוסף עם איברהים לודהי המכונה קרב דולפור והקונפדרציה של ראג'פוט ניצחה שוב, הפעם לאחר ניצחונו כבש סנגה חלק ניכר ממאלווה יחד עם צ'אנדרי (אנ'), והעניק אותה למדיני ראי, אחד הווסאלים שלו. ראי שלט על מאלווה עם צ'אנדרי כבירתו. סנגה פלש גם לגוג'ראט עם צבא 50,000 חיילים מקונפדרציית ראג'פוט שאליה הצטרפו שלושת בעלי בריתו. הוא בזז את סולטנות גוג'ראט ורדף אחרי הצבא המוסלמי עד לבירה אחמדאבאד. הוא סיפח בהצלחה את צפון גוג'ראט ומינה את אחד הוואסלים שלו לשלטון שם. בעקבות סדרת הניצחונות על הסולטאנים הוא ביסס בהצלחה את ריבונותו על רג'סטאן, מאלווה וחלקים נרחבים בגוג'ראט. לאחר הניצחונות הללו הוא איחד כמה מדינות ראג'פוט מצפון הודו כדי לגרש את באבור מהודו ולבסס מחדש את השלטון ההינדי בדלהי. הוא התקדם עם צבא גדול של 100,000 ראג'פוטים הנתמכים על ידי כוחות אפגנים כדי לגרש את באבור ולהרחיב את שטחו על ידי סיפוח דלהי ואגרה. הקרב נערך על השלטון בצפון הודו בין הראג'פוטים למוגולים. אולם הקונפדרציה של ראג'פוט ספגה תבוסה ניצחת בקרב חאנווה (אנ') ב-16 במרץ 1527 בשל הפיקוד המעולה יותר של באבור והשימוש בטקטיקות מודרניות. הקרב היה היסטורי יותר מקרב פניפאט הראשון (אנ') (שבו הביס באבור את סולטנות דלהי), שכן הוא ביסס את שלטון המוגולים בהודו תוך שהוא מוחץ את כוחם של הראג'פוטים. הקרב היה גם המוקדם ביותר שבו נעשה שימוש רב בתותחים, רובים עם בריח פתיל, תותחי סביבול ומרגמות על ידי הצד המנצח.
רנה סנגה נלקח משדה הקרב כשהוא מחוסר הכרה בעזרת הוואסלים שלו פריתווירג' סינג הראשון מג'איפור ומלדאו רתור ממארוור (אנ'). לאחר שחזר להכרה הוא נשבע שלא לחזור לצ'יטורגר עד שינצח את באבור ויכבוש את דלהי. הוא גם הפסיק ללבוש טורבן ועטף את ראשו בבד. בזמן שהתכונן לנהל מלחמה נוספת נגד באבור הוא הורעל על ידי האצילים שלו שלא רצו עוד קרב עם באבור. הוא מת בקאלפי (אנ') בינואר 1528.
גם מדיני ראי, הוואסל של רנה סנגה, הובס על ידי באבור בקרב על צ'אנדרי, בירת ממלכת ראי, ב-20 בינואר 1528. באבור הציע למדיני ראי את שמסבאד במקום צ'אנדרי מכיוון שהיא הייתה חשובה מבחינה היסטורית בכיבוש מאלווה, אך ראי סירב להצעה ובחר למות בלחימה. הנשים והילדים הראג'פוטים ביצעו ג'אוהר (אנ') (הצתה עצמית) כדי להציל את כבודם מהצבא המוסלמי. לאחר הניצחון באבור לכד את מאלווה שנשלט על ידי ראי.
התקופה שאחרי רנה סנגה
המצור של 1535
בהאדור שאה (אנ'), שעלה על כס המלכות בשנת 1526 כסולטאן גוג'ראט, צר על מבצר צ'יטורגר בשנת 1535. המבצר נבזז ושוב תכתיבי האבירות מימי הביניים קבעו את התוצאה. לאחר בריחתו של הרנה (תוארו של השליט) ואחיו אודאי סינג לבונדי, נאמר כי 13,000 נשים ראג'פוטיות ביצעו ג'אוהר (הצתה עצמית על מדורת ההלוויה) ו-3,200 לוחמים ראג'פוטים מיהרו לצאת מהמבצר כדי להילחם ולמות.
המצור של 1567
המצור האחרון על צ'יטורגר הגיע 33 שנים מאוחר יותר, בשנת 1567, כאשר הקיסר המוגולי אכבר תקף את המבצר. אכבר רצה לכבוש את מאוור, שנשלטה בידי רנה אודאי סינג השני (אנ').
שאקטי סינג, בנו של הרנה שרב עם אביו, ברח והצטרף לאכבר כשהאחרון חנה בדולפור (אנ') והתכונן לתקוף את מאלווה. באחת הפגישות הללו, באוגוסט 1567, נודע לשאקטי סינג מהערה שנאמרה בצחוק על ידי הקיסר אכבר שהוא מתכוון לנהל מלחמה נגד צ'יטורגר. אכבר סיפר בשאקטי סינג בצחוק שמכיוון שאביו לא נכנע לפניו כמו נסיכים ומנהיגים אחרים מהאזור הוא יתקוף אותו. נדהם מהגילוי הזה, שאקטי סינג מיהר לחזור בשקט לצ'יטורגר והודיע לאביו על פלישתו הקרובה של אכבר. אכבר זעם על עזיבתו של שאקטי סינג והחליט לתקוף את מאוור כדי להשפיל את שליטיה.
בספטמבר 1567 יצא הקיסר לצ'יטורגר, וב-20 באוקטובר 1567 חנה במישורים הנרחבים שמחוץ למבצר. בינתיים החליט רנה אודאי סינג, בעצת מועצת יועציו, לצאת מצ'יטור לגבעות גוגונדה (אנ') עם משפחתו. ג'אימל ופאטה נותרו מאחור כדי להגן על המבצר יחד עם 8,000 לוחמים ראג'פוטים ו-1,000 מוסקטרים בפיקודם. אכבר הטיל מצור על המבצר, שנמשך ארבעה חודשים.
ב-22 בפברואר 1568 נהרג ג'אימל מירי מוסקט שנורה על ידי אכבר עצמו. ג'אוהר בוצע בבתיהם של פאטה, אייסר דאס וסאהיב חאן. למחרת נפתחו שערי המבצר והחיילים הראג'פוטים מיהרו לצאת להילחם באויבים. בקרב שהתפתח נהרגו 8,000 ראג'פוטים לצד 20,000–25,000 אזרחים וצ'יטורגר נכבשה.
הסכם השלום בין המוגולים לראג'פוטים
בשנת 1616, לאחר הסכם בין ג'האנגיר לאמאר סינג הראשון, שבו אמאר סינג נכנע והסכים להיות וסאל של האימפריה המוגולית הוחזר מבצר צ'יטורגר לאמאר סינג.
מבנה
המבצר, שהוא בערך בצורת דג, הוא בעל היקף של 13 קילומטרים באורך מרבי של 5 קילומטרים והוא משתרע על שטח של 2.83 קילומטרים רבועים. הגישה למבצר היא דרך עלייה קשה בזיג-זג לאורך יותר מקילומטר מהמישורים, לאחר חציית הנהר הגמבירי מעל גשר אבן. הגשר נתמך על ידי עשר קשתות (לאחת יש צורה קשתית ולאחרות צורת קשת מחודדת). מלבד שני המגדלים הגבוהים, החולשים על הביצורים המלכותיים, יש בתחומי המבצר הנרחב שפע של ארמונות ומקדשים (רבים מהם הרוסים).
אתר המורשת משתרע על שטח של 3.05 קילומטרים רבועים המוקף באזור חיץ של 4.27 קילומטרים רבועים המקיף את המעוז המבוצר של צ'יטורגר, מבצר נרחב הממוקם על רמה סלעית מבודדת באורך של כ-2 קילומטרים וברוחב של 155 מטרים.
הוא מוקף בחומה היקפית באורך 13 קילומטרים, שמעבר לה מדרון גבעה בשיפוע של 45° ההופך אותו כמעט לבלתי נגיש לאויבים. העלייה למבצר עוברת בשבעה שערים שנבנו על ידי רנה קומבה, שליט מאוור (1433–1468) מחמולת סיסודיה. שערים אלה נקראים, מהבסיס ועד לראש הגבעה, פיידאל פול, בהירון פול, הנומן פול, גנש פול, ג'ורלה פול, לקשמן פול ורם פול, השער האחרון והעיקרי.
מתחם המבצר כולל 65 מבנים היסטוריים, בהם 4 מתחמי ארמונות, 19 מקדשים עיקריים, 4 אנדרטאות, ו-20 גופי מים שימושיים. ניתן לחלק אותם לשני שלבי בנייה עיקריים. מבצר הגבעה הראשון עם כניסה ראשית אחת הוקם במאה החמישית ובוצר ברציפות עד המאה ה-12. שרידיו נראים בעיקר בקצוות המערביים של הרמה. מבנה ההגנה השני והמשמעותי יותר נבנה במאה ה-15 בתקופת שלטונם של הראג'פוטים מחמולת סיסודיה, כאשר הכניסה המלכותית הועברה וחוזקה, ולמבצר נבנו שבעה שערים. וחומת הביצור מימי הביניים נבנתה על מבנה חומה מוקדמת יותר מהמאה ה-13.
מלבד מתחם הארמון, הממוקם על השטח הגבוה והבטוח ביותר במערב המבצר, רבים מהמבנים המשמעותיים האחרים, כגון מקדש קומבה שיאם, מקדש מירה באי, מקדש אדי וארה, מקדש שרינגר צ'אורי, והמונומנט של ויג'אייה סטמב נבנו בשלב שני זה. בהשוואה לתוספות המאוחרות יותר של השליטים הסיסודיים במהלך המאות ה-19 וה-20, שלב הבנייה השולט ממחיש סגנון ראג'פוט טהור יחסית בשילוב אקלקטיות מינימלית, כגון מבני המשנה המקומרים שהושאלו מארכיטקטורה של הסולטנות. החומות באורך 4.5 קילומטרים עם חיזוקים מעגליים משולבים בנויים מאבן מסותתת מטויחת בסיד ומתנשאים כ-180 מטרים מעל המישור. בעזרת שבעת שערי האבן המאסיביים, שבאגפיהם מגדלים משושים או מתומנים, הגישה למבצר מוגבלת למסלול צר העולה במעלה הגבעה התלולה דרך מעברי הגנה צרים יותר ויותר. השער השביעי והאחרון מוביל ישירות לאזור הארמון, המשלב מגוון מבני מגורים ורשמיים. רנה קומבה מאהל, ארמונו של רנה קומבה, הוא מבנה ביתי גדול של ראג'פוט וכעת הוא משלב את קנוור פאדה קה מאהל (Kanwar Pade Ka Mahal, "ארמון היורש") ואת ארמונה שנבנה מאוחר יותר של המשוררת מירה באי (1498–1546). אזור הארמון הורחב עוד יותר במאות מאוחרות יותר, כאשר נוספו מבנים נוספים, כגון ארמון ראטן סינג (1528–1531) או פאטה פראקש, הנקרא גם באדל מאהל (1885–1930).
אף על פי שרוב מבני המקדש מייצגים את האמונה ההינדית, בעיקר מקדש קליקה מאטה (המאה השמינית), מקדש קשמנקארי (825–850), מקדש קומבה שיאם (1448) או מקדש אדבותנת (המאה ה-15–16), מבצר הגבעה מכיל גם מקדשים ג'יינים, כגון מקדש סטאיס דוורי, מקדש שרינגר צ'אורי (1448) ומקדש סאט ביס דוורי (אמצע המאה ה-15). גם שני המונומנטים בצורת מגדלים, קירטי סטמב (המאה ה-12) וויג'אייה סטמב (1433–1468), הם מונומנטים ג'ייניים. הם בולטים בגובהם 24 מטר ו-37 מטר, ולכן הם נראים מרוב השטח של מתחם המבצר. לבסוף, מתחם המבצר כולל גם רובע עירוני עכשווי המונה כ-3,000 תושבים, הממוקם ליד מאגר ראטן סינג בקצה הצפוני של הנכס.
שערים
העלייה אל המבצר עוברת דרך שבעה שערים (בשפה המקומית, השער נקרא פול): פאדן פול, בהירון פול, הנומן פול, גנש פול, ג'ורלה פול, לקשמן פול, והשער הראשי למבצר המכונה רם פול (שער הלורד ראמה). כל השערים נבנו כמבני אבן מסיביים עם ביצורים מאובטחים להגנה צבאית. דלתות השערים עם קשתות מחודדות מחוזקות כדי להדוף פילים ויריות תותחים. בחלקו העליון של השערים מעקות הנותנות הגנה לקשתים שיורים בצבא האויב. כביש מעגלי בתוך המבצר מחבר בין כל השערים ומאפשר גישה למונומנטים רבים (ארמונות הרוסים ו-130 מקדשים) במבצר.
מימין לסוראג' פול (שער השמש, השער המזרחי של המבצר) נמצא הדריחאנה או הסבהא (חדר מועצה) שמאחוריו שוכנים מקדש גנש והזנאנה (אנ') (מגורי נשים, הרמון). מאגר מים מסיבי ממוקם משמאל לסוראג' פול. יש גם שער מוזר, הנקרא ג'ורלה פול (שער מחובר), המורכב משני שערים המחוברים. הקשת העליונה של ג'ורלה פול מחוברת לבסיסו של לקשמן פול. נאמר כי מאפיין זה לא קיים בשום מקום אחר בהודו. הלוקוטה בארי הוא השער בקצה הצפוני של המבצר, בעוד שבקצה הדרומי נראה פתח קטן ששימש להטלת עבריינים לתהום.
ויג'אייה סטמב
ויג'אייה סטמב (Vijaya Stambha, מגדל הניצחון) או ג'אייה סטמב (Jaya Stambha), המכונה הסמל של צ'יטורגר והבעה של ניצחון נועזת במיוחד, הוקם על ידי רנה קומבה בין השנים 1458 ו-1468 כדי להנציח את ניצחונו על מחמוד שה ח'לג'י, הסולטאן של מאלווה, בשנת 1440. המגדל נבנה במשך עשר שנים, והוא מתנשא לגובה של 37.2 מטרים, גובה של תשע קומות כשניתן להגיע עד לקומה ה-8 דרך גרם מדרגות עגול צר של 157 מדרגות (גם הפנים מגולף). משם יש תצפית טובה על המישורים והעיר החדשה צ'יטורגר. הכיפה, שהייתה תוספת מאוחרת יותר, נפגעה מברק ותוקנה במהלך המאה ה-19. הסטמב מואר כעת במהלך הערבים ונשקף ממנו נוף יפה של צ'יטורגר מלמעלה.
קירטי סטמב
קירטי סטמב (מגדל התהילה) הוא מגדל בגובה 22 מטר הבנוי על בסיס של 9.1 מטרים רבועים ולמעלה מ-4.6 מטרים רבועים בראשו. הוא מעוטר בפסלים ג'יינים מבחוץ והוא עתיק יותר (כנראה מהמאה ה-12) וקטן יותר ממגדל הניצחון. נבנה על ידי ג'אג'אג'י ראתוד, סוחר ג'ייני מבאגהרוול (קהילה של ג'יינים בראג'סטאן) והוא מוקדש לאדינת, הטירתנקרה (אנ') הראשון של ג'יין (מורה ג'יין הנערץ). בקומה התחתונה של המגדל נראים דמויות של הטירתנקרות השונים של הפנתאון של הג'ייניזם בגומחות מיוחדות שנוצרו כדי לשכן אותן. אלה הם פסלים מאסכולת דיגמברה של הג'ייניזם. גרם מדרגות צר בן 54 מדרגות מוביל דרך שש הקומות לקצה המגדל. הביתן העליון שהתווסף במאה ה-15 כולל 12 עמודים.
ארמון רנה קומבה
בשער הכניסה ליד ויג'אייה סטמב, נמצא ארמון רנה קומבה (הרוס), המונומנט העתיק ביותר. הארמון כלל אורוות פילים וסוסים ומקדש לאל שיווה. אודאי סינג השני (אנ'), מייסד אודאיפור, נולד כאן; הסיפור העממי הפופולרי הקשור ללידתו הוא שהמינקת שלו פאנה דאי הצילה אותו בכך שהחליפה את בנה במקומו כפיתיון, מה שהביא לכך שבנה נהרג במקומו בידי בנביר. הנסיך הוברח מהארמון בסלסלת פירות. הארמון בנוי באבן מטויחת. המאפיין המרשים של הארמון הוא סדרת המרפסות המכוסות בחופה. הכניסה לארמון היא דרך סוראג' פול המוביל לחצר. גם רני מירה, המשוררת הקדושה המפורסמת התגוררה בארמון זה. זהו גם הארמון שבו נאמר שרני פדמיני השליכה את עצמה למדורת ההלוויה באחד ממרתפי הארמון, כאקט של ג'אוהר, יחד עם נשים רבות אחרות. קרוב אליו שוכן בניין נאו לחה בנדר (Nau Lakha Bandar), הוא בית אוצר המלוכה של צ'יטורגר. מול הארמון נמצא מוזיאון ומשרד ארכאולוגי. גם מקדש סינגה צ'אורי נמצא בקרבת מקום.
ארמון פאטה פראקש
הארמון שנבנה על ידי רנה פאטה סינג ממוקם ליד ארמון רנה קומבה, יש במתחמים בתים מודרניים ומוזיאון קטן. בית ספר מקומי לילדים (כ-3,000 מתושבי העיירה גרים בתוך המבצר) נמצא גם הוא בקרבת מקום.
מאגר גומוק
מעיין מזין את המאגר מפי פרה המגולפת בצוק. בריכה זו הייתה מקור המים העיקרי במבצר במהלך תקופות המצור שעברו עליו.
ארמון פדמיני
ארמון פדמיני או ארמון רני פדמיני הוא בניין לבן ומבנה בן שלוש קומות (שחזור של המקור מהמאה ה-19). הוא ממוקם בחלקו הדרומי של המבצר. צ'טריס (ביתנים) מעטרים את גגות הארמון וחפיר מים מקיף את הארמון. סגנון זה של הארמון הפך למבשר של ארמונות אחרים שנבנו במדינה עם הרעיון של ג'אל מהאל (ארמון מוקף מים). על פי האגדות, בארמון זה הורשה עלאא א-דין אל-ח'לג'י, להציץ בתמונת המראה של רני פדמיני, אשתו של מהארנה ראטן סינג. הדעה הרווחת היא שהצצה זו ליופייה של פדמיני היממה אותו ושכנעה אותו להשמיד את צ'יטורגר כדי שפדמיני תהיה שלו. מהארנה ראטן סינג נהרג ורני פדמיני כביכול ביצעה ג'אוהר. היופי של רני פדמיני הושווה לזה של קלאופטרה וסיפור חייה הוא אגדה נצחית בהיסטוריה של צ'יטורגר. שערי הברונזה לביתן זה הוסרו והועברו לאגרה על ידי אכבר.
מונומנטים נוספים
קרוב לוויג'אייה סטמב נמצא מקדש מירה, או מקדש מיראבאי. רנה קומבה בנה אותו בסגנון אדריכלי מעוטר הינדו-ארי. הוא מזוהה עם מיראבאי הקדושה-המשוררת המיסטיקנית שהייתה חסידה נלהבת של לורד קרישנה והקדישה את כל חייה לפולחן שלו. היא הלחינה ושרה סדרה של בהאג'נים (אנ') (שירי קודש) ליריים המכונים "הבהאג'נים של מירה". האגדה הפופולרית המשויכת אליה היא שבעזרת הברכות של קרישנה, היא שרדה לאחר שבלעה רעל ששלח לה גיסה הרשע. המקדש הגדול יותר באותו מתחם הוא מקדש קומבה שיאם (מקדש ואראהה). הצריח של המקדש הוא בצורת פירמידה. במקדש תלויה תמונת מיראבאי המתפללת לפני קרישנה.
מול ארמון פדמיני נמצא מקדש קליקה מאטה. במקור, מקדש שמש המתוארך למאה ה-8 המוקדש לאל השמש ההינדי סוריה שנהרס במאה ה-14. הוא נבנה מחדש כמקדש לאלה קאלי.
מקדש נוסף בצד המערבי של המבצר הוא מקדש האלה העתיקה טולג'ה בהאני (אנ'). בית החרושת טופה חאנה (Tope Khana יציקה לתותחים) ממוקם ליד מקדש זה בחצר, שם עדיין נראים כמה תותחים ישנים.
תרבות
המבצר והעיר צ'יטורגר מארחים את פסטיבל הראג'פוט הגדול ביותר המכונה "ג'אוהר מלה". הוא מתקיים מדי שנה ביום השנה לאחד הג'אוהרים, אך לא ניתן לו שם ספציפי. מקובל להאמין שהוא מנציח את הג'אוהר של פדמיני, המפורסם ביותר. פסטיבל זה מתקיים בראש ובראשונה להנצחת אומץ לבם של האבות הראג'פוטים ושלושת הג'אוהרים שהתרחשו במבצר צ'יטורגר. מספר עצום של ראג'פוטים, הכולל צאצאים של רוב המשפחות הנסיכותיות, מקיימים תהלוכה לחגוג את הג'אוהר. הוא הפך גם לפורום שבו אנשים מביעים את דעתם על המצב הפוליטי הנוכחי במדינה.
קבוצה של שישה מבצרים של רג'סטאן: מבצר צ'יטורגר, מבצר קומבלגר, מבצר רנתמבור, מבצר גאגרון, מבצר אמבר ומבצר ג'איסלמר נוספו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשם מבצרי הגבעות בראג'סטאן במהלך הישיבה ה-37 של ועדת המורשת העולמית בפנום פן ביוני 2013. הם נכללו ברשימת אתרי המורשת העולמית כנכס תרבותי סדרתי ודוגמאות לאדריכלות הצבאית של הראג'פוטים.[1]
גלריה
פרט מתוך המבצר
מבט על המגדל במקדש מיראבאי
שרידי ארמון רנה קומבה
בתוך ארמן ראטן סינג
.jpg)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Hill Forts of Rajasthan
- ^ Joe Bindloss; James Bainbridge; Lindsay Brown; Mark Elliott; Stuart Butler (2007). India. Southern Rajasthan History. Lonely Planet. pp. 124–126. ISBN 978-1-74104-308-2.
- ^ "Indian States and Union Territories". Places of Interest in Rajasthan: Chtiiorgarh.
- ^ "Chittorgarh Fort of Rajasthan in India". אורכב מ-המקור ב-4 ביוני 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Places and Monuments". אורכב מ-המקור ב-2009-07-17.
- ^ "Rajasthan's Water fort". Rainwaterharvesting.Org. נבדק ב-2009-06-24.
- ^ 7.0 7.1 Paul E. Schellinger, Robert M. Salkin, International Dictionary of Historic Places: Asia and Oceania
| מבצרי הגבעות בראג'סטאן | ||
|---|---|---|
|
