עלאא א-דין אל-ח'לג'י
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
| עלי גורשסף, הסלטאן עלאא א-דין | |
| עלי גורשסף, הסלטאן עלאא א-דין |
עלאא א-דין אל-ח'לג'י (באורדו: علاء الدین الخلجی: תעתיק מדויק: עלאא אלדין אלח'לג'י), היה השליט השני בשושלת הח'לג'ית של סולטנות דלהי, שלט בין 1296 ל-1316, נחשב לשליט החזק ביותר בתולדות הסולטנות.
ביוגרפיה
עלאא א-דין נולד בשם עלי גורש-אספ ח'לג'י ונלחם כשר צבא בתואר ח'אן ג'ונא. לאחר שהתנקש בדודו ג'לאל א-דין הפך לשליט שנחשב לחזק ביותר בתולדות השושלת הח'לג'ית וסולטנות דלהי. זאת בשל היציבות של שלטונו ואורכו, הרפורמות השלטוניות שביצע ובעיקר בשל היקף פעילותו הצבאית והרחבת הגבולות במלחמה נגד מלכויות הרג'פוט ההינדיות. כמו כן, גם מאבקיו המוצלחים נגד המונגולים.
הסלטאן עלאא א-דין
עלאא א-דין התחיל את הקריירה שלו בתור שר צבא ומושל הקטע של קארה, ולחם בממלכות של מישור הדכן בדרום תת-היבשת, וכן נגד המונגולים. הוא הפיל את דודו, השליט ג'לאל א-דין, כשהסבו לאכול. הוא גם נאלץ לרצוח את אחת מנשות אביו, מלכה ג'האן, ואת בנה קאדר ח'אן שאותו העמידה כיורש. הוא גם נאלץ לרצוח את שאר קרוביו ונאמניהם, להשיג את תמיכת האצולה ולפזר ממון לא מבוטל בקרבם כדי להשכיח את שפיכות הדמים.
לאחר ייצוב שלטונו, נטל את התואר אלמלך א-סלטאן אל-עזאם אבו אל-מצפאר מחמד שאה עלאא א-דוניא וא--דין סיכנדיר א-ת'אני. הוא ביצע מספר רפורמות בשלטון, בהן רפורמות כלכליות שמטרתן הייתה להבטיח יציבות בסלטאנות שכללה מסלמים והינדים גם יחד, ורפורמות אדמיניסטרטיביות שמטרתן הייתה לשפר את ה"ריכוזיות" של שלטונו ולמנוע חתרנות מצד האצילות של הסלטאנות, שהעלתה והפילה מספר שליטים בתולדות הסלטאנות.
רפורמות כלכליות
עלאא א-דין התקין מחדש את מס הג'זיה שלא תמיד הוטל כראוי על ההינדים שבסלטאנות. כמו כן, הוא הכביד את המס על החקלאים ההינדים עד כדי סכום שנחשב מופרך בתקופה הטרום מודרנית, של 50% מהרווחים. הוא קבע מונופולין לעצמו על גידולי החיטה, השעור, האורז, הסוכר והמלח. הוא הגדיל לעשות וגזר כי כל גידולי החיטה בהיקף של מאה מילין מהעיר דלהי, יילקחו למאגרי החיטה של הסלטאן כך שיישארו בידי האיכרים רק 140 ליברות של חיטה. דבר זה איפשר לשלטון ולעיר דלהי לעמוד בתקופות של צמצום ובעיקר בזמן מסעות צבא או פשיטות מונגוליות.
עלאא א-דין הפקיד את הפיקוח על השווקים על מפקחים שהיו נאמנים לשלטון בשם שאהנה (המקביל למחתסב במערב) והטיל עונשים כבדים על מלווים בריבית ועל מי שהפר את המונופולין. צעדים אלו איפשרו לו לדכא את האוכלוסייה ההינדית ולמנוע כל אפשרות למרד, ומאידך להטות המשאבים כאות נפשו לטובת פיתוח הצבא. כך, הפרשים בצבאו של עלאא א-דין (פרשים היו בני המעמד הגבוה ביותר בין חיילי הצבאות הבינימיים) קיבלו שכר קבוע של 234 טנקאות.
המרידות בשלטונו
עלאא א-דין ידע מספר מרידות בשלטונו, שהובילו אותו לקיים רפורמות ניהוליות מרחיקות לכת שימנעו זאת. תחילה מרדו בו מתאסלמים חדשים (מואלי) שהתאכזבו מחלוקת השלל בזמן כיבוש ג'וג'אראת. כמו כן, הוא גילה קשר שקשרו נגדו מספר אנשים, ובראשם אחד מחמד שאה ואחת מהפילגשים שלו עצמו, שביקשו להפיל אותו כשם שסייעו לו לפני כן להפיל את דודו. הם נמלטו מפניו לרנתמבור ועלאא א-דין הטיל מצור על העיר בחמתו הבוערת.
רפורמות ניהוליות
עלאא א-דין החליט להפסיק את שיטת האקטדירי שהייתה נהוגה בכל העולם המוסלמי ולפיה ניתנו לאצילים ושרי צבא נחלאות שונות וחבלי ארץ שלמים תמורת נאמונם במיסים, במטבעות ובשירותם בזמן מלחמה. השיטה הזאת, הדומה עד מאוד לשיטה הפאודלית, פגמה לדעתו במשילות ואיפשרה לאצילים להקים מרכזי כוח עצמאים ולחתור תחת עוצמתו של הסלטאן, וכך למעשה הפכה את הסלטאנות למעין קונפדרציה.
הוא החליט לבטל את השיטה הזאת, ולתגמל רק את שרי צבאו על ידי מתן אזורים כבושים למי שכבש אותם. הוא גם נתן נחלות שנכבשו במלחמה לבנו המיועד לרשת אותו ח'ג'ר ח'אן, ואף קרא לרנתמבור על שמו חג'ראבאד. הוא הקים מערך מרגלים והולכי רכיל שהסתובבו בקרב האצולה וכן אסר רשמית על כל כינוס גדול של אנשי האצולה בלא ידיעתו. כך למעשה קעקע את כוחה של האצולה שבעבר שלטה מאחורי חלק מהסלטאנים ואף הורידה רבים מהם מכס הסלטאנות.
אלכסנדר השני
עלאא א-דין היה סלטאן בעל חזון. במסגרת כיבושיו וצעדיו מרחיקי הלכת בתוך ממלכתו שלו, דימה עלאא א-דין את עצמו לאלכסנדר הגדול, והתחיל לקרוא לעצמו אלכסנדר השני (סיכנדיר-י ת'אני). שם זה עצמו החל להופיע על מטבעות הזהב שלו ולאחר מכן גם נקרא בדרשה (ח'טבה) שלאחר תפילת יום השישי, שבה היו מכריזים תמיד על שמו של השליט. השליט השלישי בשושלת לודי בסלטאנות של דלהי, נקרא על שמו ממש עלאא א-דין סיכנדאר.
אדיקותו
עלאא א-דין היה שליט מסלמי אדוק. הוא נלחם בממלכות הרג'פוט ובמונגולים בגדר ג'האד. במסגרת הפיקוח על השוק, הוא הנהיג איסור מוחלט לא רק על שתית יין ושיכר, אלא גם על אחזקתם וסחר בהם. כדוגמה, הוא בעצמו ניפץ את כל כדי הזכוכית והחרסינה שבארמונו.
נגד המונגולים במערב
אחת מהמשמעויות ההיסטוריות של הסלטאנות של דלהי היה השימור של האסלאם והתרבות האסלאמית, שכפסע עמד בינן לבין כליה בפרס ובסוריה שנכבשו על ידי המונגולים. לאחר כיבושים אלו, ומפלת בגדאד ב-1258, נותרו רק הודו וצפון אפריקה כמעוזים אסלאמים לא כבושים, ואילו בפרס וסוריה הכבושות שררה ממלכת האלח'אן, ובאסיה התיכונה קמה ממלכת צ'גטאי, ושתי ממלכות אלו הטילו את כובד משקלן הצבאי כנגד גבולות הודו. ראשיתם של הקרבות נגד המונגולים היו כבר בקרב על האינדוס ב-1221, בו נחל ג'לאל א-דין אל-ח'וארזמי שנמלט להודו תבוסה טקטית מידי המונגולים, אך נחשב למנצח בעיני רבים בשל נסיגת הצבא המונגולי, שראה קרנף הודי וברח מפניו.
כבר בימי דודו של עלאא א-דין, ג'לאל א-דין, ב-1299, הופיע כוח פולשים מונגולי בהודו, אך הוא הובס וארבעת אלפים משבוייו התאסלמו והשתכנו ברובע חדש של דלהי כמוואלי (מתאסלמים חדשים), רובע הקרוי מוגלפורה.[1]
ב-1297 התקיים הקרב הנטוי הראשון בין כוחותיו של עלאא א-דין לבין המונגולים. הם פלשו להודו מצפון-מערב והגיעו למצודת ג'לנדהר. כאן הם נפגשו עם כוחותיו של מצביאו הבלתי מובס של עלאא א-דין, צפאר אל-דין, וניגפו. שנה לאחר מכן, כוח נוסף בהיקף של כ-20,000 איש נחת בקילי והם כבשו את מצודת העיר, אך נאלצו לסגת ממנה שוב מפני צפאר א-דין. אלפיים שבויים מונגולים הובאו ממסע מלחמה זה בפני הסלטאן.
ב-1299, עלאא א-דין הורה לצפאר א-דין לצאת נגד כוח מונגולי נוסף, בניגוד לעצה של מקצת אנשי החצר. ואמנם, פלישה זו, שהתחילה בנסיגה מונגולית, הביאה את כוחותיו של צפאר א-דין לתוך מארב שבו קיפד את חייו. ברם, תקיפה זו השיגה את גבול המונגולים אחורה ממעברי ההרים שמהם היו נוהגים לפלוש להודו. ב-1303, כוח קטן יחסית של כ-12,000 מונגולים בהנהגת טרע'י פשטו על דלהי. בזמנו, כוחותיו של עלאא א-דין ואף הוא עצמו היו בעיצומו של המצור על צ'יטור. הם כבשו את דלהי ובזזוה, אך לא הצליחו לכבוש את מחנהו של עלאא א-דין בסירי, עד נסיגת המונגולים כעבור מספר חודשים. ההיסטוריון בראני מייחס זאת לתפילותיו של הצופי נט'אם א-דין אוליה, אך בפועל קרה הדבר בשל בוא החורף. עונת המלחמה במזרח התיכון בימי הביניים הייתה בקיץ, ובין השאר היו קשתות המונגולים בלתי יעילות בעת הגשם.
עלאא על-דין הורה לבנות ביצורים חדשים ולהקים הלכה למעשה לימס לאורך הגבול שממנו היו המונגולים באים. אבל המחסום נפרץ באזור הפנג'ב ב-1305, לשם הגיע המצביא המונגולי עלי בג, וזרע הרס רב. עלאא א-דין שיגר לעומתם את הגנרלים שלו ע'אזי מלך ומלך כאפור. הם זינבו במונגולים בעודם בדרכם חזרה לשטחם והפתיעו אותם. ב-20 בדצמבר 1305 ניטש הקרב באמהורה וכ-8,000 מונגולים נהרגו. חלקם נפל בשבי והובאו בפני עלאא א-דין. הבכירים שבהם נרמסו על ידי פילים כמקובל, והרגליים - הותזו ראשיהם והם הוקעו על חומות העיר לראווה.
לאחר ניצחון נוסף של ע'אזי מלך על כ-50,000 מונגולים במולטאן, ירד היקפן של הפלישות המונגוליות, ולאחר תבוסה נוספת של טאי-ביי ב-1308 והעמקה של הריבים הפנימיים בין השליטים המונגולים, הפסיקו הפלישות להודו. אבל צרותיו של עלאא א-דין עם המונגולים לא תמו כל צורכן. הוא הושיב מונגולים שהתאסלמו בדלהי, והשתמש במונגולים מסלמים או משועבדים במסעות המלחמה שלו נגד מלכויות ההינדים, אך כאשר גנרל מונגולי שלו, אבאצ'י, ניסה להרוג את יריבו, המצביא הנודע כאפור, ביריבות על המנהיגות וחלוקת השלל במסע המלחמה על מלאבאבר, הורה עלאא א-דין להרוג את אבצ'י ואת כוחותיו המונגוליים. הוא גם עצר את כלל האוכלוסייה המונגולית של דלהי, והוציא להורג כנראה כ-20,000 מהם, למען יראו וייראו. בתוך כך נהרגו גם צירים של האלח'אן.
נגד ממלכות הרג'פוט במזרח
מלכויות הרג'פוט קמו לאחר התפרקות ממלכת רשטראקוטה במאה השמינית. הממלכות העצמאיות, ההינדיות באמונתן, נותרו חזקות מאוד והתבססו סביב מצודות קשות מגשת בחבלי ההרים. כמו כן, אנשיהן נחשבו ללוחמים טובים ובשל אמונתם לא היססו להשליך את חייהם מנגד ולהילחם בחירוף הנפש או לגזול מהניצחון את תמורתו על ידי התאבדות המונית של תושבי העיר הנכבשת.
ניהול מאבק נגד ממלכות אלו הועיל לשליטים מוסלמים שונים בגריפת אהדה כלוחמי ג'יהאד, וכן המציאה להם רווח כלכלי מכיבושי שטחים חקלאיים פוריים, מכרות זהב ואבנים יקרות וכן כיבוש אוכלוסייה הינדית שניתן היה לגבות ממנה את מס הג'יזיה. עם זאת, שליטים רבים בתולדות הסלטאנות של דלהי לא הצליחו להקים מסעות מלחמה ראויים לשמם בשל היעדר יציבות שלטונית ועיסוק במאבקים פנימיים, אם שלטונם אף האריך ימים די צורכו על מנת לארגן מסע מלחמה שכזה וגם אז, לא תמיד הצליחו מערכותיהם נגד המצודות הבצורות של הרג'פוט. גם אלתותמש, השליט הגדול של שושלת הע'לאם בסלטאנות של דלהי, נאלץ להעביר מספר שנים בביצור מעמדו כסלטאן בטרם הצליח לארגן מסעות כיבושים מוצלחים נגד הרג'פוט.
עלאא א-דין, כנראה מטעמים רעיוניים של ג'יהאד, יצא למסעות מלחמה אלו גם בשעה שגבולו הצפוני-מערבי היה חשוף למתקפות מונגולים וגם בהינתן בעיות פנים ובעומדו מול מערכות ארוכות או שהתבררו כבלתי כדאיות מבחינה פיסקלית. גם שורה של מרידות לא עצרו בעדו מלהמשיך בכיבושי שטחים. בתוך המוטיב של נאמנות לרעיון הג'האד, עמדה גם דמותו המג'אהד, עלאא א-דין עצמו, שדימה את עצמו לאלכסנדר הגדול, ונטל את השם והתואר סיקנדיר.
ג'וג'אראת
מחוז ג'וג'אראת (או ע'וג'אראת) הגובל בים ההודי, היה מטרה מתמדת לכיבושים מוסלמים, אך עמד בצורה עיקשת מול ניסיונות כיבוש של הע'זנוים ושל מספר סולטאנים בתולדות השושלת. בימיו של עלאא א-דין שלטה בג'וג'אראת שושלת הואע'לה, שהוקמה לאחר מפלת שושלת סולנקי שנפלה בידי מחמוד ע'אזי. עלאא א-דין שלח שמה שניים מהגנרלים המצוינים שלו, אולוע' חאן (שליט סינד') ונצרת חאן בפברואר 1299. הם הביסו על נקלה את המלך קרנאדב, וכבשו את מעוזו ברבוסה. הוא עצמו נסוג למצודת דואגירי, אך השאיר מאחור את מלכתו, קמאלאדוי, שנלקחה להרמון של עלאא א-דין.
עלאא א-דין הרס מקדש סומנת' הגדול, שנהרס לפני כן על ידי מחמוד ע'אזי ונבנה מחדש. לפי דברי אחד ההיסטוריונים, כ-50,000 הינדים מתו במהלך הכיבוש ההוא, ולמעלה מעשרים אלף עבדים נתפסו, אך מספרים אלו כנראה מנופחים קמעה. בין השבויים שנתפסו היה סריס הינדי מעיר הנמל קאמבי, שלימים יהפוך למצביא המצטיין של עלאא א-דין, מלך כאפור. חלוקת השלל הביאה למהומה גדולה בקרב מתאסלמים-מקרוב שחשו מקופחים בחלוקת השלל (שנעשתה על פי ותק באסלאם, כפי שנעשה בכיבושיו הראשונים של האסלאם) והמרד שקם בשורות הצבא דרש דיכוי מיידי מצדו של עלאא א-דין.
רנתמבור
מצד רנתמבור ברג'סתאן הייתה מטרה קשה אף יותר מג'וג'אראת. בכיבושה כשלו גם מחמוד ע'ורי וגם ג'לאל א-דין ח'לג'י, דודו של עלאא א-דין. אלתותמש, הסלטאן הגדול של שושלת הע'לאם, כבש אותה לתקופה קצרה ב-1226, אך בתקופה הבלתי יציבה שבאה אחרי מותו המצד נכבש מחדש במהירות. ע'יאת' אל-דין בלבן ונאצר א-דין אחיינו ניסו לכבוש אותה בלי הצלחה. במקום שלט המיר דוו משושלת צ'ואן, מצביא גדול שהקים לעצמו אימפריה בזעיר אנפין שכללה את מלווה ומנדלגאר.
המניע המיידי, או האמתלה, לניסיונו של עלאא א-דין לכבוש את ממלכת רנתמבור, היה ששליטה העניק מחסה לאחד מחמד שאה, מתאסלם-מקרוב שסייע לעלאא א-דין לנטול את השלטון מדודו בזמנו, אך לאחר מכן קשר נגד עלאא א-דין עם אחת מפילגשיו בניסיון לקחת ממנו את השלטון. זעמו של עלאא א-דין וניסיונו לשמר על יוקרתו, כמו גם האפשרות ליטול לידיו את שטחי הממלכה הגדולה של המיר דו, הניעוהו לצאת למסע מלחמה גדול על המצודה. בקרב הראשון על המצד, נחלו כוחותיו של עלאא א-דין תבוסה ומצביאם נצרת חאן נהרג. דבר זה הוביל את עלאא א-דין לחדש את המצור בהנהגתו הישירה.
גם כאן נטה הקרב בתחילה לרעתו של עלאא א-דין, אבל אז השכיל עלאא א-דין לנצל סכסוך שהתגלע במחנהו של המיר דו, בינו לבין שר הצבא רנמאל, שגילה לו את נקודות התורפה של המצודה וסייע לו במאבק. בקשתו האחרונה של עלאא א-דין אל המיר להסגיר לידיו את מחמד שאה, נענתה בסירוב ונשות העיר ביצעו התאבדות המונית על המוקד (מנהג הקרוי ג'ואר) והגברים יצאו למות בקרב. מחמד שאה איבד את נפשו לדעת כשהובא לפני עלאא א-דין, וגם רנמאל הוצא להורג בשל בוגדנותו. נחלת רנתמבור ניתנה למצביא אולוג ח'אן.
מיואר
מיואר הייתה ממלכת הרג'פוט החזקה ביותר באזור. במרכזה עמדה העיר המבוצרת צ'יטור. על פי האגדה, המסופרת בשירת פדמואת, היה המניע של עלאא א-דין לא אחר מלבד שמע יופיה של מלכת צ'יטור, רני פדמיני. על פי האגדה, בקשתו של עלאא א-דין בשעה שצר על העיר הייתה לראות את המלכה בייחוד, דבר שנחשב למביש בתפיסה ההינדית. לאחר שהמלך הפגיע בה, התרצתה המלכה להניח לסלטאן לראות אותה, ובלבד שייראה רק את השתקפותה במראה בלבד. הסלטאן ניצל הזדמנות זו כדי לבחון את בדק החומות של העיר וכשראה את המלכה גמל בלבו לקחת אותה להרמונו.
עלאא א-דין לקח את המלך כשבוי, אך תושבי העיר התחכמו לו והתיימרו להביא לו את המלכה ככופר נפשו של המלך, אך כאשר הגיעו האפיריונות למחנהו של הסלטאן, יצאו מתוכם אנשים חמושים שחילצו את המלך. מעשה זה הוביל את עלאא א-דין להטיל מצור כבד על העיר, שנגמר בכניעה בפועל כאשר שערי העיר נפתחו בפני הסלטאן ונשות העיר, ובהן המלכה, איבדו נפשן לדעת על המוקד והגברים קיפדו את חייהם בקרב ומסופר כי הסלטאן נכנס לעיר ומצא רק אפר חם ועצמות שרופות של נשות העיר.
שוב לא ניתן לדעת מה מקומו של המיתוס הזה במציאות ההיסטורית, אך ניתן לראות בכיבוש מיואר המשך טבעי של כיבושי הסלטאן ושל שאיפתו לכבוש את כלל תת-היבשת ולקנות לו את עולמו כמג'אהד, גם אם לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה החשק במלכת צ'יטור היה בין מניעיו, כפי שעשה עם נשות המלכים בשאר ממלכות הרג'פוט, לפחות בדיעבד לאחר שכבש את ארצותיהם. עלאא א-דין שינה את שמה של צ'יטור לח'זראבאד ונתן אותה כנחלה לבנו, ח'ג'ר חאן. אך העיר שבה ונכבשה מידיו לאחר עשר שנים בשלטון בלבד.
מאלוה, מרואר וג'אלור
מאלוה נכבשה על ידי מושל מולטאן, עין אל-מלכ מולטאני, מטעם עלאא א-דין, בקרב גדול שהשתתפו בו, [דרוש מקור] למעלה מ-250 אלף לוחמים, והיא ניתנה לעין אל-מלכ כנחלה. עמה נפלו מנדו, דהארה וצ'אנדרי. מרואר נכבשה ב-1308, אבל ג'אלור עמדה במריה וג'לאל א-דין ניגף בה בתחילה, אך לבסוף נפלה העיר בידי מצביאו כמאל א-דין.
כיבוש דרום הודו
דואגירי
דואגירי, פסגת האלילים, הייתה מצודה גבוהה וקשה מאוד לכיבוש. ראי קרנאדב, נמלט שמה מג'וג'אראת, ממלכתו שנכבשה, ולקח יחד עמו את בתו. הוא עבר משם לבאגלנה הסמוכה, שנכבשה על ידי עלאא א-דין ב-1306. הוא נטל את הנסיכה דואלה דוי ונתן את ידה ביד בנו, ח'ג'ר ח'אן. את דואגירי עצמה כבש מצביאו העולה של עלאא א-דין, סריס הינדי שנשבה בג'וג'אראת ושמו מלך כאפור. הוא הביס את מלך העיר, רמאצ'נדרה, והשיא את בתו לעלאא א-דין. העיר עצמה נותרה בידי שליטה, רמאצ'נדרה, אך לאחר מותו ב-1315 מרדו בניו בסלטאן דלהי, ומלך כאפור דיכא את המרד ונטל לעצמו את העיר וקרא שמה דאולתאבאד, עיר העושר. בימי שושלת תע'לק ניסה השליט מחמד בן תע'לק לכונן אותו כבירתו החדשה.
ורנגאל
המערכה נגד ממלכת ורנגאל ב-1309 הייתה מיוחדת. היא הובלה על ידי מלך כאפור שהסתייע בשליט דואגירי, רמאצ'נדרה, כדי לכבוש את המעוז העיקש ההוא. עם כיבושו, נותר שליט המחוז על כסאו ולעלאא א-דין הובא יהלום הקוהינור, היהלום הגדול בעולם, גולת הכותרת של יהלומי הכתר הבריטי. היהלום עבר בירושה בין שליטי הסלטאנות וחלקם קיבעו אותו על מצחם כסמל שלטוני. הוא עבר לבסוף למוגלים ומהם לחברת המסחר עם דרום הודו בבריטניה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ J.A. Boyle, "The Mongol Commanders in Afghanistan and India According to the Tabaqat-I-Nasiri of Juzjani," Islamic Studies, II (1963); reprinted in idem, The Mongol World Empire (London: Variorum, 1977), see ch. IX, p. 239
עלאא א-דין אל-ח'לג'י26384888