מבצע חוטב עצים
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1 במרץ 1945 – 25 במרץ 1945 (3 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ריינלנד פפאלץ, גרמניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מבצע חוטב עצים היה מבצע צבאי שמטרתו לכבוש את הגדה המערבית של נהר הריין ולהשתלט על ערים מרכזיות בגרמניה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הארמייה האמרקאית הראשונה פתחה במבצע במרץ 1945 לכיבוש ערים אסטרטגיות בגרמניה הנאצית ולתת לבעלות הברית דריסת רגל לאורך הריין.
תוצאה בלתי צפויה אחת הייתה לכידת גשר לודנדורף, גשר רכבת אסטרטגי על פני הריין, בקרב רמאגן. למרות הניסיונות הגרמניים להרוס את הגשר, כוחות בעלות הברית לכדו אותו בשלמותו והצליחו להשתמש בו במשך עשרה ימים כדי להקים ראש גשר בצד הרחוק, לפני שהוא קרס לבסוף בשעה 15:00 ב-17 במרץ 1945 לאחר חודשים של הפצצות מטוסים, פגזי ארטילריה ישירים, כמעט החטאות וניסיונות הריסה.
רקע כללי
הגרמנים סיכלו שוב ושוב את מאמצי בעלות הברית לחצות את הריין. עם קבוצת הארמיות ה-21 שהתמקמה בחוזקה לאורך הריין, קבוצת הארמיות ה-12 של עומר בראדלי התכוננה לבצע את מבצע חוטב עצים. תוכניתו של בראדלי קראה לארמייה הראשונה של ארצות הברית לתקוף לכיוון דרום מזרח לעבר המפגש של נהרות אה והריין ולאחר מכן להסתובב דרומה כדי לפגוש את לוטננט גנרל ג'ורג' פטון, שהארמייה השלישית שלו תנוע במקביל לצפון מזרח דרך האייפל. אם המבצע יצליח, הכוחות יכבשו את קלן, יאבטחו את גזרת קובלנץ ויביאו את קבוצת הארמיות ה-12 אל הריין בכל האזור שמצפון לנהר המוזל. קבוצת הארמיות ה-12 גם קיוותה ללכוד מספר רב של גרמנים.
בעקבות המבצע, בעלות הברית תכננו עצירה לאורך הריין בזמן שקבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי תתחיל במבצע ביזה, תנועה גדולה שתוכננה בקפידה על פני הריין ליד דיסלדורף והגבול ההולנדי. כוחותיו של מונטגומרי יכבשו לאחר מכן את הרוהר, ליבה התעשייתי של גרמניה.[1]
כוחות בעלות הברית
במהלך המבצע, הארמייה הראשונה של ארצות הברית כללה:
- הקורפוס ה-3 (ג'ון מיליקין)
- הקורפוס החמישי (קלארנס ר. הובנר)
- דיוויזיית הרגלים ה-2
- דיוויזיית הרגלים ה-28
- דיוויזיית הרגלים ה-69
- דיוויזיית הרגלים ה-106
- דיוויזיית השריון 7 (לא מחויבת למבצע והועברה לקורפוס השלישי עד 7 במרץ).
- הקורפוס השביעי (ג'יי לוטון קולינס)
במהלך מבצע חוטב עצים, הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה-9 של הצבא האמריקאי לטהר אלמנטים של הצבא הגרמני שנלכדו בגדה המערבית של הריין ולמנוע התקפת נגד נגד האגף של הארמייה התשיעית. הם היו אמורים לאבטח את האזור שבין מוזל לדורן-קלן ולהשמיד את יכולתו של הצבא הגרמני להילחם באזור זה. הארמייה הראשונה הייתה אמורה להשתלט על כל האזור ממערב לנהר הריין. לאחר כיבוש קלן, הארמייה הראשונה הייתה אמורה להסתובב לדרום מזרח ולהצטרף לארמייה השלישית של פטון. פטון היה אמור לכבוש את הרי אייפל ולאחר מכן את עמק המוזל, וללכוד את שארית הארמייה הגרמנית השביעית באזור אייפל.[1]
כוחות גרמנים
מצפון לדרום התעמתו הכוחות האמריקנים התוקפים עם:
- הארמייה ה-15 (גוסטב-אדולף פון צנגן)
- הקורפוס ה-81 (פרידריך קוכלינג, מ-10 במרץ ארנסט-גינתר באדה)
- קורפוס הפאנצר ה-58 (ולטר קרוגר)
- ארמיית הפאנצר החמישית (האסו פון מנטויפל, מ-9 במרץ יוזף הרפה)
למעלה מ-75,000 חיילים גרמנים היו על הגדות המערביות של הגשר. נתיב הבריחה היחיד שלהם היה מעבר לגשר לודנדורף.
נדרש אישור בכתב להרוס את הגשר מכיוון שב-14–15 באוקטובר 1944, פצצה אמריקאית פגעה בגשר מולהיים בקלן ופגעה בחדר שהכיל את מטעני ההריסה, והרסה את הגשר בטרם עת. היטלר כעס על התקרית הזו והורה להעמיד למשפט צבאי את ה"אחראים" להרס גשר מולהיים. הוא גם הורה שלא להניח חומרי נפץ להריסה עד הרגע האחרון ממש, כאשר בעלות הברית היו בטווח של 5 מיל (8.0 קילומטרים) מהגשר.[4] יש להרוס את הגשרים רק בעקבות הוראה בכתב מהקצין הממונה ורק כמוצא אחרון וברגע האחרון האפשרי.[5] פקודה זו הותירה את הקצינים האחראים להרס גשרים עצבניים הן מההשלכות אם יפוצצו את הגשר מוקדם מדי והן אם לא יצליחו לפוצץ אותו כלל.[6][7][8]
הקרב
בראדלי השיק את המבצע ב-1 במרץ. בצפון, הארמייה הראשונה ניצלה במהירות ראשי גשר מעל נהר ארפט, ונכנסה לאויסקירכן ב-4 במרץ ולקלן ב-5 במרץ. קלן נכבשה על ידי האמריקאים עד 7 במרץ. לאחר מכן דחפה הארמייה הראשונה לכיוון עמק נהר האהר, נקודת הנסיגה הסבירה של מה שנותר מהקורפוסים ה-66 וה-67 של הצבא הגרמני.[1]
הארמייה השלישית של ארצות הברית נתקלה בהתנגדות מסוימת לאורך קו זיגפריד ונהרות הפרום והקיל. ב-4 במרץ בביטבורג הבקיעה דיוויזיית הרגלים ה-5 את הקווים הגרמניים. תוך ניצול הפרצה, הדיוויזיה המשוריינת ה-4 התקדמה 45 מיל (72 קילומטרים) לעבר הריין תוך פחות מחמישה ימים. בעוד שהיו לה רק 100 נפגעים, הם גרמו לגרמנים 5,700 הרוגים ופצועים. דיוויזיית השריון ה-4 בקושי החמיצה את ההזדמנות לכבוש גשר באורמיץ.[1]
בעודה נעה לעבר האהר, דיוויזיית השריון ה-9 באגף הימני של הארמייה הראשונה נעה במהירות לעבר הריין. ככל שהדיוויזיה התקרבה לנהר הריין, כך היא התקדמה מהר יותר. מהירות תנועתם לעבר הריין הפתיעה את הגרמנים.[9] כ-20 קילומטרים (12 מיל) במעלה הזרם מבון, הם מצאו באופן בלתי צפוי את גשר הרכבת לודנדורף עדיין עומד על תילו.
קרב רמאגן
במהלך מבצע חוטב עצים, ב-7 במרץ 1945, כאשר כוחות של מפקדת דיוויזיית השריון ה-9 של הצבא האמריקאי הגיעו לנהר, הם הופתעו מאוד לראות שגשר הרכבת עדיין עומד על תילו.[10] זה היה אחד משני הגשרים שניזוקו אך נותרו שמישים מעל הריין (השני הוא גשר הרכבת של וזל). כוחות אמריקניים הצליחו לכבוש את הגשר. הריין היה קו ההגנה הטבעי האחרון שהגרמנים קיוו שיוכל לשמש כדי להתנגד באופן מהותי להתקדמות בעלות הברית המערביות. עד אז, המעברים הוגבלו לסיורי חי"ר קטנים בסירה.
כשההודעה על כך שהגשר עדיין עומד על תילו הגיעה לגנרל ויליאם הוג', מפקד פיקוד קרבי B, הוא הורה לגדוד החרמ"ש ה-27 להתקדם לרמאגן בתמיכה מגדוד הטנקים ה-14. לאחר שטענות ההריסה הגרמניות לא הצליחו להרוס את הגשר, כוחות אמריקניים כבשו את הגשר ובעשרת הימים הבאים הקימו ראש גשר רחב שכלל 25,000 חיילים ושש דיוויזיות בצד המזרחי של הריין.[10]
השפעה על תוכניות המלחמה
לכידת הגשר שכנעה את הפיקוד העליון של בעלות הברית במערב אירופה שהם יכולים לכתר את אזור התעשייה הגרמני של הרוהר, ולא להתמקד בעיקר בתוכניתו של הגנרל ברנרד מונטגומרי, מבצע ביזה, שתביא את קבוצת הארמיות ה-21 לחצות את הריין לתוך צפון גרמניה.
הזמינות הבלתי צפויה של המעבר הגדול הראשון של הריין, המחסום הטבעי והקו ההגנה העיקרי האחרון של גרמניה, גרמה למפקד העליון של בעלות הברית דווייט אייזנהאואר לשנות את תוכניותיו לסיים את המלחמה.[11][12] היכולת להקים במהירות ראש גשר בצד המזרחי של הריין ולהכניס כוחות לגרמניה אפשרה לכוחות האמריקאים לכתר את אזור התעשייה הגרמני של הרוהר. בעלות הברית הצליחו להעביר שש דיוויזיות על פני הריין לפני שגשר לודנדורף קרס עשרה ימים לאחר שנכבש ב-17 במרץ. 25 חיילים נהרגו או נעדרו ושלושה מתו לאחר מכן מפציעות; 63 נוספים נפצעו.[13][14] לפני שהתמוטט, חמש דיוויזיות אמריקאיות כבר השתמשו בו ובשני גשרים טקטיים סמוכים לחצות לתוך גרמניה, והקימו ראש גשר מבוסס היטב באורך של כמעט 40 קילומטרים (25 מיל), המשתרע מבון בצפון כמעט עד קובלנץ בדרום, לעומק של 10 עד 15 ק"מ.
הגשר לא נבנה מחדש לאחר המלחמה. עם זאת, מגדלי הגשר נותרו ובשנת 1980 נפתח מוזיאון שלום לקהל הרחב.[15]
לאחר מכן
מבצע חוטב עצים הצליח לנקות את הריין מצפון למוזל מכוחות גרמניים יעילים. בעלות הברית השמידו ארבעה קורפוסים של הארמיות ה-15 וה-7 הגרמניות. לכידת הגשר ברמאגן הייתה בונוס בלתי צפוי שקידם את לוח הזמנים לחציית הריין.[1] פטון ובראדלי הצליחו להתקדם במעברים המתוכננים שלהם על הריין.
הגנרל אלברט קסלרינג תיאר את הקרב כ"פשע רמאגן. זה ניפץ את החזית לאורך הריין". הרמן גרינג אמר כי לכידת הגשר "הפכה הגנה ארוכה לבלתי אפשרית". גנרל קרל וגנר, ראש הסגל של פילדמרשל ולטר מודל, אמר כי לכידת הגשר סימנה את סוף המלחמה עבור הגרמנים:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Zabecki, David T. (1999). World War II in Europe : an encyclopedia. New York: Garland Publications. p. 1644. ISBN 978-0824070298. נבדק ב-17 בנובמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ MacDonald, Map VIII
- ^ Tessin, Georg (1975). Verbände und Truppen der deutschen Wehrmacht und Waffen-SS im Zweiten Weltkrieg 1939-1945. Vol. 2. Osnabrück: Biblio-Verlag. p. 283. ISBN 978-3764810832.
- ^ Atkinson, Rick (13 במאי 2014). Guns at Last Light: The War in Western Europe, 1944-1945. Picador. p. 928. ISBN 978-1250037817. נבדק ב-29 בנובמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Bull, Stephen (2011). D-day to Victory: With the Men and Machines that Won the War. Long Island City, NY: Osprey Publishing. p. 260. ISBN 978-1849088381. נבדק ב-25 בנובמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ McMullen, Emerson Thomas; Rogers, George. "George Rogers and the Bridge at Remagen". אורכב מ-המקור ב-28 בפברואר 2003. נבדק ב-19 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Halloran, Michael J. "The Bridge at Remagen" (PDF). נבדק ב-13 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Parfitt, Allen (2007). "A Path Across the Rhine: The Ludendorff Bridge at Remagen, March 1945". Military History Online. Militaryhistoryonline.com. נבדק ב-16 בספטמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The 9th: The Story of the 9th Armored Division". נבדק ב-3 ביוני 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 10.0 10.1 "Bridge at Remagen". נבדק ב-26 ביולי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Eisenhower". Sarasota-Herald Tribune. 22 באפריל 1945.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Dwight Eisenhower (1948). Crusade in Europe (April 1952 ed.). p. 418.
- ^ Lewis Betty (2001-07-14). "Interview with Ken Hechler, WWII Historian, Author of The Bridge at Remagen". אורכב מ-המקור ב-11 ביוני 2009. נבדק ב-7 במרץ 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Charles B. MacDonald A Rhine Bridge at Remagen p.230 gives casualties as 28 Killed/93 injured
- ^ Peace Museum Bridge at Remagen Website of the museum.
