נווה יעקב (מושבה)
נווה יעקב (בהתחלה כפר עברי או הכפר העברי) הייתה מושבה יהודית, שהוקמה כ-7 ק"מ מצפון לירושלים. המושבה נוסדה בשנת ה'תרפ"ה–1925 וחרבה במלחמת העצמאות.
שכונת נווה יעקב בירושלים הוקמה בשנת 1970 ונקראה על שם יישוב זה, אולם נמצאת קילומטרים ספורים צפונית-מזרחית למיקומו המקורי של היישוב.
תכנון היישוב, רכישת הקרקעות וחלוקתן
רכישת קרקעות באזור ירושלים החלה עוד בשלהי התקופה העות'מאנית עקב גידול רב של אוכלוסיית העיר ועליית מחירי הדיור. בתחילת תקופת המנדט הבריטי עיקר הרכישה מצפון לירושלים התמקדה על אזור ציר ירושלים–רמאללה, שהיה נגיש יותר.
נווה יעקב היה היישוב העברי השני שהוקם מצפון לירושלים. בשנת 1919 הוקם המושב עטרות ששכן כ־11 קילומטרים צפונית לירושלים, בדיוק במקום בו עומד כיום הכפר הערבי קלנדיה.
ממובילי ההתיישבות בנווה יעקב היו דב נתן ברינקר והרב יצחק אורנשטיין שהקימו בירושלים את אגודת "הכפר העברי" בי"ג בסיוון ה'תרפ"א (19 ביוני 1921). אברהם לבל – שהיה מראשי הנהלת אגודת "הכפר העברי" ומזכיר האגודה – רכש לטובת האגודה את קרקעות "הכפר העברי" בשבת על פי היתר הלכתי מיוחד.[1][2] האדמות שנרכשו היו אדמות של בית חנינא, והשלושה השקיעו מאמץ רב בגאולת הקרקע.
חלוקת השטח ליחידות נעשתה על ידי האדריכל והמתכנן ריכרד קאופמן. כל יחידה מנתה חמישה דונמים; חצי יחידה תוכנן למגורים וחציה השני לחקלאות.
140 אנשים ו־5 חברות רכשו קרקעות. רובם היו חברי הסתדרות המזרחי הצעיר. רובם היו תושבי ירושלים, או תושבי ירושלים לשעבר. חלק קטן מהם היו תושבי חו"ל, בעיקר מארצות הברית. רובם היו ממעמד הביניים בגילאי 20–50.
אסֵפה לחלוקת הקרקע בין חברי האגודה התקיימה ביום 9 בפברואר 1923 (כ"ג בשבט ה'תרפ"ג).
שם היישוב ועקרונות האגודה המיישבת
השם "כפר עברי" או "הכפר העברי" ניתן לאגודה וליישוב, מתוך אמונה שצורת התיישבות זו היא המודל ליישובים כפריים שיקומו בעתיד. מאוחר יותר שונה שם היישוב ל"נווה יעקב", על שמו של מייסד תנועת המזרחי בציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס.
עיקרון חשוב של האגודה היה, שכל חבר ירכוש בכספו את הקרקע עבורו. תקנון האגודה הדגיש גם עקרונות דתיים ולאומיים, בהם:
- העברת תושבי העיר לעבודה חקלאית יצרנית
- השלטת המשפט העברי בחיי הציבור וביחסים שבין אדם לחברו
- הסתמכות על עבודה עצמית של בעלי המשקים ובני משפחותיהם, ובמקרים מיוחדים – העסקת חוץ של פועלים עבריים בלבד.
הקמת היישוב והתפתחותו
אבן הפינה לבניין עשרת הבתים הראשונים הונחה ביום 10 ביולי 1924 (ח' בתמוז ה'תרפ"ד), וכעבור כשנה, בחודש אב ה'תרפ"ה–1925 ראשוני המתיישבים נכנסו להתגורר בבתיהם, למרות מנהגי האבלות של תחילת חודש אב, מתוך השקפה הלכתית הסוברת שיש להעדיף את קיומה של מצוות יישוב ארץ ישראל גם על חשבון תוקפם של מנהגי האבלות. רבו של היישוב היה הרב יצחק לוי, ממייסדי ישיבת מרכז הרב והמזכיר הראשון שלה.
העיסוק בחקלאות התבסס בעיקר על גידול בקר ואספקת חלב לעיר ירושלים, ובכל זאת החקלאות לא פירנסה מספיק את התושבים. הקרקע הייתה ברובה טרשים וקשה מאוד לעיבוד חקלאי. למעשה, בתקופותיה הראשונות של המושבה ואולי אף לאחר מכן, פרנסתם של רוב התושבים התבססה בעיקר על עסקים בתוך העיר ופחות על עסק החקלאות.
היה ניסיון שכשל לעסוק בחציבת אבן. לעומת זאת, התפתח בהמשך ענף של קייטנות ושל הבראה.
בית ספר יסודי החל לפעול במושבה משנת ה'תרפ"ו, שלימד בעיקר לימודי קודש. במסגרת בית הספר התקיימו לימודים עד כיתה ו', ולאחר מכן נאלצו התלמידים לנסוע למוסדות לימוד בירושלים.
בנין בית הכנסת נחנך רק ארבע עשרה שנים לאחר העלייה לקרקע, בשנת ה'תרצ"ח–1938.
בשיאו מנה היישוב כ־30 משפחות, אולם עקב התנאים הקשים והמרחק מירושלים, סבל היישוב מחוסר יציבות התיישבותית ותחלופת התושבים הייתה רבה.
תחבורה
קו אוטובוס בודד הסיע את התושבים ואת התוצרת החקלאית לעיר. בתקופת המאורעות כיסו את האוטובוס בלוחות ברזל להגנה מירי.
מקורות מים
היישוב חווה תקופות ארוכות של חוסר במקורות מים. היו ניסיונות להשיג מים מעין פרת שהיה רחוק מהיישוב, או לרכוש ממקורות מים נוספים באזור. כעבור זמן נחצב במקום בור מים.
רק בשנת 1936 הוקם מפעל מים משותף למושב עטרות ולנווה יעקב, והיישובים חוברו לצינור שהוביל מים מעין פרת.
קו מים זה היה מטרה לטרור פלסטיני, ובשנת 1938 לאחר חבלה נוספת בצינור, יצאו למקום שני חברי מושב עטרות שנורו למוות.
מלחמת העצמאות
ב-29 בנובמבר 1947, עם קבלת ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, התחדשו ההתקפות על שני היישובים המבודדים, עטרות ונווה יעקב. שני היישובים היו תחת מצור ממושך וסבלו מחוסר רב במים, מזון ותחמושת. בסך הכול נפלו בשני היישובים 42 לוחמים ונפצעו 96.
יחידות ההגנה שפעלו באזור היו גדוד 63 מכמש וגדוד 61 מוריה - שניהם גדודים של חטיבת עציוני.
שיירת עטרות
ערך מורחב – שיירת עטרות
ב-24 במרץ 1948 הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לשלוח חומרי ביצור לנווה יעקב ולעטרות בשיירה של שתי מכוניות: משוריין אבטחה ומשאית משוריינת, שהיו שני המשוריינים האחרונים במחוז ירושלים. בשעה 12:00 יצאה השיירה לדרכה מהדסה הר הצופים. בכניסה לשועפאט, בקילומטר החמישי מצפון לירושלים, פרץ המשוריין מחסום, עלה מיד על מוקש ותיבת ההילוכים שלו נפגעה. המשאית המשוריינת פרצה קדימה. הערבים ירו עליה וזרקו רימוני יד ובקבוקי מולוטוב שהציתו את מעטה הברזנט. אנשי המשוריין ראו איך נפתחות דלתות המשאית הבוערת, ומתוכה קפצו הלוחמים כדי להימלט מהאש. הלוחמים שנמלטו מהאש נהרגו.[3] שיירה של הצבא הבריטי הגיעה למקום הקרב, ולאחר משא ומתן עם הערבים פינתה לירושלים 14 הרוגים ו־11 פצועים.
פינוי היישובים והריסתם
באפריל 1948 פונו מהיישובים הילדים והנשים. וביום 14 במאי 1948 עלה הנציב העליון האחרון סר אלן גורדון קנינגהם על מטוס בשדה התעופה עטרות והמריא לחיפה על מנת לעזוב את הארץ בפעם האחרונה. מגיני היישוב עטרות קיבלו פקודה מארגון ההגנה לפנות את עטרות ולסגת לכוון נווה יעקב, המבודדת אף היא אך קרובה יותר לירושלים. למחרת, ב־15 במאי עם שחר, חצה הלגיון הערבי את גשרי הירדן ועלה על ירושלים. הקרב על נווה יעקב החל ב־16 במאי. הקרב ארך 14 שעות ומשאזלה התחמושת של המגינים ואפסו הסיכויים להחזיק מעמד הוחלט על פינוי נוסף וכך מצאו עצמם פליטי עטרות חוברים לפליטים של נווה יעקב במסע רגלי לעבר הר הצופים. סך הכול של הכוח היה כ-160 איש, מהם שנים עשר פצועים שנישאו על גבי אלונקות. חיילי הלגיון ותושבי הסביבה פשטו על היישובים הנטושים והרסו אותם עד היסוד.
קברים זמניים
במהלך הקרבות נקברו חללים בקבר זמני, ולאחר סיום מלחמת העצמאות, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות התאפשר לפנות גופות אלו לקבר ישראל. בעקבות זאת יצא הרב שלמה גורן למקומות שונים, בהם לנווה יעקב. חללי נווה יעקב ועטרות יחד עם חללים ממקומות נוספים הובאו לקבורה בהר הרצל ב-17 בנובמבר 1949.
הנצחה
- בין השנים 1948–1956 פעל בית ספר בשם "נווה יעקב" בשכונת קטמון.
- ההנצחה העיקרית נעשתה רק לאחר מלחמת ששת הימים עם הקמת שכונת נווה יעקב בשנת 1970, אולם השכונה איננה באותו מיקום של המושבה נווה יעקב, וגם לא נוסדה על ידי יוצאי המושבה. בשכונה זו הרחוב המרכזי נקרא "שדרות נווה יעקב", קיים רחוב בשם "כפר עברי", ורחוב נוסף "מבוא דב בר יקר" על שמו של דב נתן ברינקר (בר יקר), שהיה ממייסדי המושבה. גדוד מכמש של ההגנה שהגן על היישוב עד נפילתו, מונצח ברחוב בשכונת "פסגת זאב".
- בשנת 1998 נקרא שמה של כיכר הכניסה לשכונת נווה יעקב בשם "כיכר מגיני עטרות ונווה יעקב"
- בשנת 2002 הוקם "גן הגבורה" בשכונת פסגת זאב במקום בו עמדה המושבה נווה יעקב, ובו לוחות ועליהם סיפור הקרבות על עטרות ונווה יעקב.[4]
- בשנת 2007 הוקם חדר הנצחה לחללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות באתר ההנצחה גבעת התחמושת.[5]
קישורים חיצוניים
- בהסתדרות המזרחי הא"י - ב"נוה יעקב", דואר היום, 27 באפריל 1925
- 'במושבה נוה יעקב', דואר היום, 1 ביולי 1926, עמ' 4
- יוסי שפנייר, הכפר העברי נווה-יעקב ועטרות, דוגמה להתיישבות הציונית מצפון לירושלים - מתוך כתב העת "טללי אורות" כרך ט"ו, תשס"ט.
- יוסי שפנייר, כפר עברי ראשון בהרי ירושלים - מתוך "שבת - מוסף מקור ראשון לתורה, הגות, ספרות ואומנות", 28 ביולי 2011.
- דב בן-שי, מצגת "כאן היה ביתי - נווה יעקב"
- רשימת מפות בנושא המושבה נוה יעקב, בקטלוג הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
הערות שוליים
- ^ יהושע אופיר, חוטר מגזע, הוצאה פרטית, 1997, עמ' 76
- ^ משה ריבלין, הכפר העברי נווה יעקב, מפעל עזרה והצלה למען הכפר העברי נוה יעקב, תרצ"ט, עמ' 34
- ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי, עמוד 91
- ^ גן לזכר חללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות, ירושלים, באתר "יזכור"
- ^ אתר הנצחה לחללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות, ירושלים (גבעת התחמושת), באתר "יזכור"
31017048נווה יעקב (מושבה)