כל ישראל ערבים זה לזה
"כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה" הוא ביטוי שטבעו חז"ל, ומובנו המקורי הוא שכל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו. לאחריות זו יש משמעות מוסרית וגם תוצאות הלכתיות מעשיות. בעת החדשה רווח הביטוי במשמעות שונה, שלפיה כל יהודי אחראי על שלומו ורווחתו של חברו.
הגדיר זאת הרב משה צבי נריה:
מטבע לשון זו היצוקה לנו מימי קדם - אין זו רק מימרה נאה בעלמא, רעיון של אגדה שיש עמו זירוז של מוסר. צא ובדוק במקורות ותמצא שזהו יסוד איתן ומוצק, בנין אב בהלכה, וממנו פינה לכמה גופי תורה. ולכשתדייק תשכח שנעוץ כאן כל המערך הפנימי של משמרת התורה והמצווה ביחיד ובציבור.
— "צניף מלוכה", כפר הרואה תשנ"ה עמ' 56
הביטוי במובנו המקורי
"עָרֵב" הוא מי שמתחייב לשלם את חובו של חברו, במקרה שהלווה לא ישלם, ונקרא "ערב" משום שהוא נכנס לתוך הליך ההלואה ונעשה מעורב בו, וחיובו של הלווה חל גם עליו. זהו מובנו המדויק והמקורי של הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה": כל יהודי מעורב בחיובים שיש לחברו, והינו מחוייב שחבירו יקיים את המוטל עליו. מכאן נגזרת המסקנה שיש לכל אחד אחריות על קיום המצוות של זולתו, והוא עלול אף להענש בידי שמיים על חטאי חברו.
המקור הקדום ביותר בו נאמר משפט זה הוא מדרש ההלכה "ספרא"[1], על הפסוק: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו"[2], המצוטט גם בתלמוד[3].
אינו אומר איש באחיו אלא איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.
היקף הערבות
על פי המקרא (ספר דברים, פרק כ"ז, ספר יהושע, פרק ח') נצטוו בני ישראל בימי יהושע בן נון לעמוד בהר גריזים והר עיבל עם כניסתם לארץ, ולבצע טקס שבו התחייב העם לקיים סדרת מצוות. על פי חז"ל, התחייבות זו כללה אחריות של כל אחד גם על חטאי אחרים, ומאותה שעה נחשב עם ישראל כגוף אחד, שעשוי להענש באופן קולקטיבי על חטאי היחיד[4]. הדוגמה לכך בתלמוד היא חטאו של עכן בן כרמי, שמעל בחרם שהטיל יהושע בן נון על העיר יריחו, וכתוצאה מכך נפלו חללים במלחמת העי. (ספר יהושע, פרק ז') מלבד התוצאה הקשה, המקרא גם מציין את החטא בלשון מכלילה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ... חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם...".
קיימת מחלוקת בין התנאים האם הערבות נאמרה רק על חטאים גלויים, שניתן היה לדעת עליהם, או גם על חטאים נסתרים[5]. הדעה המקובלת היא שהערבות חלה רק על החטאים הגלויים, וגם עליהם אין עונש לזולת אלא אם כן היה בידו למחות, וייתכן שאילו היה מוחה - היו שומעים בקולו, והוא התרשל בחובתו ולא מחה[6].
משמעויות מוסריות והלכתיות
שכל ישראל נקראו נפש אחת... ואם חטא אחד מהם - כולם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין!
- על פי ההלכה, מי שחייב לומר ברכה מסוימת יכול לקיים את חובתו ("לצאת ידי חובה") על ידי שמיעתה מאדם אחר. זה האומר את הברכה, רשאי לומר אותה לא רק במקרה שגם הוא עצמו חייב לברך, אלא אפילו אם הוא כבר בירך את הברכה בעצמו. במה דברים אמורים? בברכה הנאמרת לפני קיום מצווה ("ברכת המצוות", בנוסח: "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו..."), אבל לא בברכה לפני אכילה ("ברכות הנהנין"), ובה רק מי שעומד לאכול בפועל רשאי לברך עבור חברו. רש"י מסביר את הסיבה להבדל זה: במצוות יש לכל אחד אחריות על כך שגם חברו יקיים את המצווה, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ולכן גם מי שכבר קיים את המצווה בעצמו - עדיין מחויב במצווה במידה מסוימת, וטרם השלים את חובתו לדאוג לכך שכל ישראל יקיימו את המצווה. לכן יכול הוא לברך בשנית על קיום המצווה על ידי חברו. לעומת זאת אכילה איננה חובה, ואיננה כלולה בערבות[8].
- ביטוי מעשי נוסף לערבות הוא נוסח הווידוי. הווידוי נאמר בלשון רבים, "אשמנו, בגדנו" וכו', וכל אחד מזכיר גם חטאים שלא עבר עליהם בעצמו, מפני שיש לו אחריות על חטאי הכלל, אם לא מחה עליהם[9]. לפיכך תושבי חוץ לארץ מתוודים גם על עבירות שייתכן לעבור עליהם רק בארץ ישראל, בגלל אחריותם על תושבי הארץ[10].
- רבי שמחה בן שמואל משפיירא (המאה ה-12) קבע, על סמך הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה", שכאשר הוטל מס על היהודים בגלות, והמלך פטר מסיבה כלשהי את אחד היהודים - הוא חייב לשאת בנטל, "כי כל ישראל ערבים זה בזה לקבל עול גלותם"[11].
אינם בכלל ערבות
אשה
הרא"ש כתב במסכת ברכות שנשים אינן בכלל 'ערבות'. והביאוהו להלכה הרבה פוסקים[12] אך רבי עקיבא איגר[13] טוען שאין כונת הרא"ש כך אלא במצוות שאינן חייבות.
קטן
במצוות שחייב מדרבנן נראה שחייב גם בערבות (מדרבנן כמובן) וכן נראה מדברי רע"א [14] אך החזון איש[15] הוכיח מדברי אחרונים וראשונים שחכמים לא תקנו ערבות בקטן כלל.
פטורים
הפטורים מכל המצוות כמו חרש ושוטה (וכן קטן מדאורייתא) ודאי שאינם בכלל ערבות. מי שפטור ממצווה מסוימת נחלקו בזה האחרונים הנ"ל.
שימושים מאוחרים בביטוי
- כמליצה והומור שחור שימש ביטוי זה במובן אחר, לפיו הגויים מאשימים את כל היהודים בחטאיו של יחיד[16]. שימוש זה בביטוי מופיע בשו"ת תרומת הדשן: (המאה ה-15)
כשנפלה הדליקה תחילה בביתו של ישראל איכא (=יש) סכנה, כי משפט הנכרים כך היה, כי ימצאו אותו שיצאה הדליקה מביתו - משליכין אותו לתוך האש... ואם כן על ידי כך יש סכנה לשאר ישראל, כדרכם לומר: כל ישראל ערבים זה בזה.
— שו"ת תרומת הדשן סימן נח
- בעת החדשה משמש הביטוי בעיקר לציון הסולידריות בין יהודים ואחריותו של כל יהודי לשלומו ורווחתו של חברו[17]. לרעיון זה שורשים עמוקים ביהדות, כמו במצווה "לא תעמוד על דם רעך" ו"עזוב תעזוב עמו", וקיימים גם אזכורים קדומים של המשפט "כל ישראל ערבים" במובן זה[18].
קישורים חיצוניים
- הערך "כל ישראל ערבים זה לזה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ ספרא בחוקותי פרק ז, ה
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ל"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ז עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג עמוד ב', פירוש רש"י בספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ח.
- ^ בבלי סנהדרין שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ד עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז עמוד ב', שו"ת מהרלב"ח סימן עז.
- ^ אוצר המדרשים, ילמדנו, עמ' 225. ניסוח מעט שונה של המשל גם בתנא דבי אליהו רבה, פרשה יב.
- ^ רש"י במסכת ראש השנה ד"ה אף על פי שיצא וד"ה חוץ מברכת הלחם.
- ^ ספר חסידים, סימן כב ותרא
- ^ מהרי"ל, הלכות יום כיפור, יח
- ^ מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן תתקלב.
- ^ דגול מרבבה או"ח רע"א, פמ"ג או"ח תרפ"ט ועוד
- ^ תשו' סי' ז. בחידושיו למגילה יט ובדרוש וחידוש
- ^ סוף תשובה ז
- ^ או"ח כט
- ^ מילון אבן-שושן, ערך "ערב"
- ^ כל ישראל ערבים זה לזה, באתר 'מילון השפה עברית'
- ^ בספר חסידים תשנג: "מפני שישראל ערבים זה לזה, לכך כשצער בא על אחד - חייבים כולם להצטער ולהתפלל".
- ^ נועם אלימלך, הוספות "ליקוטי שושנה".
