יחסי הולנד–לוקסמבורג
| יחסי הולנד–לוקסמבורג | |
|---|---|
|
|
| |
| הולנד | לוקסמבורג |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 41,543 | 2,586 |
| אוכלוסייה | |
| 18,278,144 | 676,136 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 1,118,125 | 85,755 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 61,173 | 126,831 |
| משטר | |
| מונרכיה חוקתית | מונרכיה חוקתית |
בין ממלכת הולנד לבין הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, ואף שיתוף פעולה בנושאים שונים. כמו כן השתיים חברות באיחוד האירופי ובנאט"ו.
היסטוריה
ימי הביניים
-NL.svg)
באזור הולנד ובלגיה של היום, חיו לפני כאלפיים שנה שבטים קלטים וגאלים. בשנת 57 לפנה"ס הרחיב יוליוס קיסר את כיבושי האימפריה הרומית והגדיל את שטחה עד לאזור "גאליה-בלגיקה", אזור החופף לשטחי בלגיה והולנד של היום, אך במאה הרביעית מסר הקיסר יוליאנוס את גאליה-בלגיקה לפרנקים. במאה השביעית הומרה דתם של תושבי המקום לנצרות, ובמהלך ימי הביניים נשלטה בלגיה יחד עם שאר ארצות השפלה בידי ממלכות סמוכות שונות.
ארצות השפלה
במאה ה-14 הגיע תור הזהב של המדינות באזור, תחת שליטתו של הדוכס לבית בורגון הצרפתי. בתקופה זו פרחו הכלכלה, התעשייה והאומנות. הערים הפלמיות איפר, ברוז' וחנט שגשגו בזכות ייצור האריגים והבגדים, ובזכות הסחר בהם. בהמשך הפכה אנטוורפן לעיר נמל חשובה שאפשרה העברת סחורות לכל אירופה מהאיים הבריטיים ואליהם. באמצע המאה ה-15 הגיעה השקיעה. ארצות השפלה עברו לידי ספרד ההבסבורגית, ותושביהן פתחו במאבק ארוך נגד שלטונם של הספרדים הקתולים.
בשנת 1568 פרצה מלחמת העצמאות של מדינות השפלה, "מרד ארצות השפלה". מלחמה זו ארכה 80 שנה, ובסופה גירשו הולנד והמחוזות בני בריתה את הספרדים מעל אדמתם, ואילו בלגיה ולוקסמבורג נותרו בשליטת ספרד הקתולית ונודעו כארצות השפלה הדרומיות או ארצות השפלה הספרדיות. במסגרת חוזה אוטרכט (1713), שסיים את מלחמת הירושה הספרדית, עברו ארצות השפלה הספרדיות לידי אוסטריה. בעקבות המהפכה הצרפתית פלשו הצרפתים לאזור, ובשנת 1794 כבשו את ארצות השפלה האוסטריות. הכיבוש הצרפתי היה הזרז להתבססות התנועה הלאומית הפלמית, שהתנגדה לשלטון צרפת. ארצות השפלה לשעבר הפכו לחלק אינטגרלי מצרפת, שחילקה אותן מחדש לתשעה חבלים. בשנת 1795 הוקמה הרפובליקה הבטאווית, אשר נכבשה זמן קצר לאחר מכן על ידי צרפת, ובשנת 1806 הפכה על ידי נפוליאון לממלכת הולנד אשר התקיימה עד לשנת 1810.
המאה ה-19
בקונגרס וינה, אחרי תבוסת נפוליון בשנת 1815, האזור ניתן לשליטת וילם הראשון, מלך הולנד כהממלכה המאוחדת של ארצות השפלה, ושטחי לוקסמבורג היו תחת שלטונו באוניה פרסונלית. כעבור 15 שנה, בשנת 1830, התרחשה המהפכה הבלגית: המחוזות הדרומיים (הקתולים) של ארצות השפלה מרדו בשלטון ההולנדי הפרוטסטנטי. הם זכו בעצמאות, והקימו את ממלכת בלגיה, שכללה כשני שלישים של הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג.
בשנת 1867 הציעה הממשלה הצרפתית לווילם השלישי, מלך הולנד סכום של חמישה מיליון גילדן הולנדי בתמורה ללוקסמבורג, בהנחה שביסמרק יכבד את חלקו בהסכם שסוכם קודם מלחמת אוסטריה–פרוסיה. כיוון שהיה מצוי בבעיות כלכליות, וילם קיבל את ההצעה ב-23 במרץ 1867, אך הצרפתים הופתעו כאשר התברר להם כי ביסמרק לא מתכוון לכבד את ההסכם. ביסמרק איחד את רוב גרמניה הצפונית תחת הכתר הפרוסי, ואף הגיע בחשאי להסכמים עם המדינות הדרומיות ב-10 באוקטובר. ביסמרק חזר בו מההסכמה שנתן לנפוליאון השלישי בביאריץ ואיים לפתוח במלחמה, לאחר שנדחף לכך על ידי עיתונים לאומניים בצפון גרמניה[1].
מספר שרים ממדינות אחרות מיהרו להציע הצעות פשרה על מנת למנוע את פתיחת המלחמה, שהייתה עשויה לגרור לתוכה את ארצותיהם. שר החוץ של אוסטריה, הרוזן בויסט, הציע להעביר את לוקסמבורג לבלגיה הנייטרלית, ובתמורה לכך צרפת תתפשר עם בלגיה מבחינה טריטוריאלית. אולם, המלך לאופולד השני, מלך הבלגים סירב לוותר על אדמותיו, ובכך דחה את הצעתו של בויסט[1].
נפוליאון שאף לסגת מתוכניותיו לאור הכעס שהתעורר בקרב הציבור הגרמני ולאור המבוי הסתום שאליו הגיעו הצדדים; כמו כן, הוא לא רצה להיראות בפני המעצמות כאחד שדוגל במדיניות של התפשטות טריטוריאלית. מסיבה זו דרישתו היחידה של נפוליאון הייתה שפרוסיה תסיג את חייליה מלוקסמבורג, ואיים לפתוח במלחמה אם היא לא תעשה זאת. על מנת להימנע ממצב זה הצאר הרוסי אלכסנדר השני קרא לעריכתה של ועידה בינלאומית בלונדון[1]. לבסוף נחתם הסכם לונדון, ובו נקבע כי לוקסמבורג תהיה נייטרלית, ותישאר באוניה פרסונלית עם הולנד.
בשנת 1890 מת וילם השלישי, מלך הולנד, ובתו וילהלמינה, מלכת הולנד עלתה לשלטון במקומו בהולנד. אמנם בלוקסמבורג שנהג בה החוק הסאלי לא יכלה וילהלמינה לעלות לשלטון, ובשל כך עלה לשלטון אדולף, דוכס נסאו, ובוטלה האוניה פרסונלית עם הולנד.
המאה ה-20
בשנת 1914 פלשו הגרמנים ללוקסמבורג וכבשו אותה יחד עם בלגיה, אולם הולנד נותרה נייטרלית, ואף קיבלה לאחר תבוסת גרמניה במלחמה את וילהלם השני, קיסר גרמניה.
בשנת 1940 נכבשו שתי המדינות על ידי גרמניה במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, ונותרו תחת כיבוש גרמני עד לשנת 1944 (לוקסמבורג) ו-1945 (הולנד).
לאחר המלחמה הצטרפו לוקסמבורג והולנד לנאט"ו, ובשנת 1958 הקימו יחד עם בלגיה את בנלוקס, שהיוותה את הבסיס שעליו קם מאוחר יותר האיחוד האירופי. כיום היחסים בין שתי המדינות מוגדרים "מצוינים", ונהנים מקשרים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים.
שיתוף פעולה
שתי המדינות חברות בנאט"ו, באיחוד האירופי ובארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, ומשתפות פעולה ביניהם במגוון תחומים. מכיוון ששתי המדינות חתומות על אמנת שנגן, המעבר בין הגבולות חופשי ואין שום הגבלת מעבר ביניהם.
יחסים דיפלומטיים
לוקסמבורג מחזיקה בהולנד שגרירות בהאג, ו-3 קונסוליות באמסטרדם, מאסטריכט ורוטרדם. מאידך, הולנד מחזיקה בלוקסמבורג רק שגרירות בלוקסמבורג [2].
לקריאה נוספת
- Fyffe, Charles Alan (1895). A History of Modern Europe, 1792-1878 (Popular ed.).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Fyffe (1895), ch. XXIV
- ^ אתר על יחסי מדינות
33461008יחסי הולנד–לוקסמבורג