יחסי איסלנד–דנמרק
| יחסי איסלנד–דנמרק | |
|---|---|
|
|
| |
| איסלנד | דנמרק |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 103,000 | 43,094 |
| אוכלוסייה | |
| 395,030 | 5,985,857 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 31,020 | 404,199 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 78,526 | 67,526 |
| משטר | |
| רפובליקה | מונרכיה חוקתית |
בין איסלנד לבין ממלכת דנמרק מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, ואף שיתוף פעולה בנושאים שונים. כמו כן השתיים חברות בנאט"ו, במועצה הנורדית, במועצת הים הבלטי ובמועצת אירופה.
היסטוריה
בשנת 1397 הוקם איחוד קאלמאר, אשר היווה איחוד של שלוש הממלכות דנמרק, נורווגיה (כולל איסלנד, גרינלנד, איי פארו והאיים שטלנד ואורקני) ושוודיה (לרבות חלקים מפינלנד) תחת מלך אחד. היוזמה לאיחוד הייתה של מרגרט הראשונה, מלכת דנמרק ושל ולדמר הרביעי, מלך דנמרק.
טכנית, המדינות לא ויתרו רשמית על ריבונותן או על עצמאותן, אך במושגים פרקטיים, הן היו יחידות אוטונומיות בלבד, כשהמונרך מחזיק בריבונותן, ובפרט מוביל את יחסי החוץ שלהן. למדינות היו אינטרסים שונים משלהן (במיוחד אי שביעות הרצון של האצולה השוודית מהתפקיד המרכזי ששיחקה דנמרק באיחוד), דבר שהוביל בסופו של דבר לעימות בין המדינות המאוחדות, ולפער ביניהן, שהלך והתעצם עד לפירוק האיחוד בשנת 1523, כשגוסטב ואסה הפך למלך שוודיה. טכנית, האיחוד מעולם לא בוטל. נורווגיה ומושבותיה, המשיכו להוות חלק מדנמרק, כחלק מממלכת דנמרק-נורווגיה, תחת בית אולדנבורג.
שלא כנורווגיה, לדנמרק לא היה כל עניין מסחרי בשטחי הייצור של איסלנד, צמר ודגה. הדבר הביא למשבר כלכלי פתאומי, וכתוצאה מכך לא נבנו עוד ספינות המיועדות לסחר במרחקים ארוכים. המושבה הקטנה בגרינלנד ננטשה לפני שנת 1500, בשל מחסור במשאבים שקודם לכן סופקו בידי איסלנד.
באמצע המאה ה־16, כריסטיאן השלישי, מלך דנמרק החל לכפות את הנצרות הפרוטסטנטית בגירסתה הלותרנית על נתיניו. איסלנד הפכה ללותרנית ועד היום זו הדת הדומיננטית באי. המלך הכניע את הבישופים והביא להחרמת אדמות הכנסייה, דבר שהעניק לכתר הדני עוצמה רבה.
בשנת 1602 נאסר על איסלנד לסחור עם כל מדינה פרט לדנמרק. מונופול זה נמשך עד לשנת 1854, והביא לקיפאון בכלכלת האי.
ב־1660 בעקבות הפיכת המלוכה בדנמרק לאבסולוטית נאלצו תושבי איסלנד לוותר על מעט האוטונומיה שנותרה להם, לרבות הזכות ליזום את הסכמתם לחקיקה.
שינויי אקלים באיסלנד במהלך המאה ה-18 הביאו עמם קרה שלא הייתה ידועה באי מאז יישובו במהלך המאה ה-9. מעבר לכך, הר הגעש לאקי התפרץ בשנת 1783, והרג כ־9,000 איש וכ־90% מבהמות הבית באי. אוכלוסיית האי נאמדה במספר עשרות אלפי אנשים בעת ההתפרצות. הרעב שלאחר ההתפרצות הביא למות רבע מהאוכלוסייה ששרדה את ההתפרצות.
בשנת 1814 נערכה מלחמת גונבואט כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות, וכתוצאה ממנה עברה נורווגיה לשליטת שוודיה, כחלק מהאיחוד השוודי-נורווגי, אולם איסלנד נותרה חלק מדנמרק. במהלך המאה ה־19 המשיכה ההחרפה באקלים באי, ורבים מתושביו היגרו אל העולם החדש. עם זאת, התעוררה התודעה הלאומית בקרב הנותרים באי, בעקבות הנטייה הרומנטית והלאומית שחלה באותה התקופה באירופה. תנועה הקוראת לעצמאות האי הוקמה על ידי יון סיגורדסון. האלת'ינגי שנותר במשך מאות השנים כגוף שיפוטי, ובשנת 1800 הוכרז על ביטולו, הוקם מחדש בשנת 1843 כמועצה מייעצת. הגוף החדש טען לרציפות עם האלת'ינגי מימי הקהילה, וביקש את סמכויותיו.
שלטון פנימי מוגבל הוענק לאיסלנד על ידי הממשלה הדנית בשנת 1874, ובשנת 1918 הוקמה ממלכת איסלנד, שהייתה ארץ חסות עצמאית וריבונית בנושאים הפנימיים, אך יחסי החוץ וההגנה נותרו בשליטת הדנים, והמלך הדני נשאר ריבון של האומה עד 1944, כאשר הוקמה הרפובליקה הנוכחית. בתקופת מלחמת העולם השנייה כבשו הבריטים את איסלנד כדי למנוע מהגרמנים (שכבשו את דנמרק) להשתלט עליה.
ב-17 ביוני 1944 קיבלה איסלנד את עצמאותה כרפובליקה בעקבות משאל עם. מכיוון שדנמרק הייתה עדיין תחת כיבוש גרמני, חשו דנים רבים פגיעה מהצעד שנתפס כחד צדדי. למרות זאת שלח כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק מסר של ברכה לעם האיסלנדי. לאחר המלחמה הצטרפו שתי המדינות לאו"ם ולנאט"ו, ובשנת 1952 נחתם הסכם איחוד הדרכונים הנורדי, שמאפשר לכל אזרחי המדינות הנורדיות לנסוע בחופשיות ללא מסמכים.
כיום חיים כ-18,000 איסלנדים בדנמרק, ואילו כ-2,900 דנים חיים באיסלנד.
יחסים דיפלומטיים
איסלנד מחזיקה בדנמרק שגרירות בקופנהגן, ו-13 קונסוליות באבנרה, באולבורג, באורהוס, באסביירג, בפרדריקיה, בהרנינג, בהירטשאלס, בהורסנס, באודנסה, ברנדרס, ברנה, בסונדרבורג ובתירד. מאידך, דנמרק מחזיקה באיסלנד שגרירות ברייקיאוויק, ו-3 קונסוליות כבוד באקוריירי, באיסאפיירד'ור ובסייד'יספיירד'ור[1].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
22718415יחסי איסלנד-דנמרק