ניצוק
ניצוק הוא כינוי הלכתי למצב בו נוזלים נוגעים זה בזה על ידי שפיכה ("יציקה"), החיבור נחשב כזמני בלבד, ולא ניתן להחשיב את הזרם כמחבר המשקה שבכלי העליון אל המשקים התחתונים או להפך.
במשנה
הדין מופיע כמקביל לדין אשבורן שלפיה, כאשר מים מכונסים יחד בכל מאסף מים (כגון מקווה או שלולית)[1] הם כן נחשבים כגוף אחד. לפי הכלל של "אשבורן", משקה טמא שנגע בטיפת מים אחת נטמאים כל טיפות המים האחרות. לאידך, בעניין טהרה, כאשר מקצת מהמים מושקים למקווה טהורה, נטהרים מקצת המים מטומאתם.[2]. בהקשר זה קובעת המשנה כי "ניצוק אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה", ונגיעה בטיפה אחת אינה משפיעה על שאר הטיפות.
ניצוק חם
כלל זה נידון במשנה, והיא מחלקת בין שני מיני ניצוק, ובין מידות החום של היוצק והניצק:
המערה מחם לחם ומצונן לצונן ומחם לצונן - טהור, מצונן לחם - טמא. רבי שמעון אומר: אף המערה מחם לחם וכוחו של תחתון יפה משל עליון - טמא
— מכשירין (פ"ה מ"י)
.
בדיני איסור והיתר
על פי זה חידש הרב מרדכי בן הלל[3] וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך, כי[4] ”אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חֵלֶב או שומן איסור, ובדיעבד אין לחוש”.
ובטעם הדבר ביארו הש"ך והט"ז טעמים שונים: הט"ז[5] כתב[6] שהסיבה לכך היא על פי הכלל של דתתאה גבר, וכיון שהנר חם מחמת האש הדולקת בו, ותוכנו של הנר אסור באכילה, הוא יאסור את העליון הניצוק לתוכו. אבל הש"ך[7] כתב טעם אחר - משום שההבל עולה מהנר כלפי מעלה ואוסר את השומן הכשר הנשאר בכלי העליון.
טעמים אלו הם גם טעמיהם של מפרשי המשנה במסכת מכשירין שם; הר"ש פירש ”שתחתון החם מעלה הבל לעליון הצונן ומטמאו, שהענן העולה מן החם כמשקה הוא חשוב”, ואילו הרמב"ם בפירושו למשנה כתב: ”וטעם אמרו מצונן לחם טמא, לפי שעמוד המשקה הנקרא נצוק מתחמם מחמת שקצהו בכלי החם, ויעלה ההבל עם הנצוק מתוך הכלי החם שהוא טמא ויחמם את המשקה אשר בכלי העליון, ולפיכך יהיה טמא, מפני שההבל החם חבר ביניהם והוא עולה מן הטמא לטהור”. דעה זו היא כדעת הש"ך, משום החיבור הנעשה על ידי האדים וההבל.
להלכה סובר הפרי מגדים[8] שודאי לא חלוקים שני הטעמים ואדרבה - הם משלימים זה את זה, שהסיבה שאנו מתייחסים להבל התחתון העולה לעליון כדבר האוסר, - הוא בגלל הכלל של תתאה גבר ולכן נחשב הנצוק כמחובר, ”משא"כ אי לא הי' תתאה גבר והיה הנצוק קר - לא היה כח בענני התחתון לעלות למעלה ולא נטמאה משקה העליונה, אלא שכיון שהתחתון גובר הנצוק חם ויש כח בענני התחתון לעלות והבל וענן הוה כמשקה”. אבל מדברי המהרש"א שם משמע שיש חילוק להלכה בין שני הטעמים, וכתב שייתכן שלפי הטעם שהוא משום שהמשקה חשוב כחיבור, הרי שבנר שעשנו עולה למעלה ואין בו משקה לא שייך לומר טעם זה.
הצדוקים סברו שגם ניצוק נחשב לחיבור, וזו הייתה אחת מנקודות המחלוקת בהם התגרו עם הפרושים[9].
יין נסך
במיוחד נידון כלל זה בהלכות איסור והיתר. בתלמוד נידונת שאלה זו בעיקר אודות יהודי המוזג יין כשר לכוס של גוי שיש בה קצת יין אשר נחשב ממילא ליין נסך, והשאלה היא האם נחשב היין הניצוק למחובר ומעורב עם היין נסך, כך שגם הוא ייאסר כמותו. במובן זה, הגדרת ניצוק היא עמוד הקילוח שמקשר בין הבקבוק והכוס. הריטב"א מדגיש שהשאלה אינה שהיין יאסור את היין האחר בנגיעה, מכיוון שדווקא טומאה עוברת בנגיעה, ועיקר השאלה היא מדין חיבור ותערובת: ”פירוש לא מדין מגע שאין נגיעה בדבר לח, אלא מדין תערובת שעושה הנצוק כאילו הם מחוברים ומעורבים...”[10].
בתלמוד מובאות דעות שונות בעניין, כך למשל מובאת דעתו של רב הונא שלמרות שניצוק אינו חיבור לטומאה ולטהרה, הוא נחשב חיבור לעניין יין נסך.
להלכה נחלקו הראשונים: דעתו של רש"י[11] היא שלהלכה נפסק שניצוק הוא חיבור, כשיטת זו פוסקים רוב הגאונים, רבינו חננאל, הרי"ף וחכמי אשכנז עד תקופת רבינו תם. אך רבינו תם עצמו פוסק[12] שניצוק אינו חיבור, ומורה כי יש לסמוך על דבריו במקום הפסד גדול. כך גם פוסק בעל המאור, וכך פוסק הרא"ה (על פי עדותו של הריטב"א).
כך פוסק להלכה השולחן ערוך[13]: "המערה יין לתוך כלי של עובד כוכבים שלא הודח, ואין בו משקה טופח, את שעירה בו אסור בשתייה, ואת שעירה ממנו מותר אפי' בשתייה. הגה: ואם יש בו כדי להטפיח, אסור בנצוק. מיהו אינו אוסר יותר מאילו היה מעורב בו, ואם הוא סתם יינם בטל בשישים".
הערות שוליים
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
