היירם בינגהאם הרביעי
היירם "הארי" בינגהאם הרביעי (באנגלית: Hiram Bingham IV; 17 ביולי 1903 – 12 בינואר 1988) היה דיפלומט אמריקאי ששירת כסגן הקונסול האמריקאי במרסיי שבצרפת, בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה. בניגוד להוראת הממונים עליו במחלקת המדינה ובשירות החוץ, הוא סייע לרשת ההצלה בראשות חסיד אומות העולם וריאן פריי, בעיקר באמצעות הנפקת אשרות למספר רב של יהודים ואינטלקטואלים נרדפי המשטר הגרמני, כדי לעזור להם להימלט מציפורני הנאצים.
ההיקף המדויק של תפקידו של בינגהאם בהצלה שנוי במחלוקת. האם היה שותף של ממש לרשת ההצלה של פריי, או שרק אהד אותה וסייע לה מהצד? נוסף על עובדות מעשיו בצרפת, גלשה המחלוקת גם להיבטים מפוקפקים באישיותו של בינגהאם עצמו, דבר שמטבע הדברים הלהיט את הוויכוח הציבורי בעניינו.
ביוגרפיה
משפחתו וילדותו
בינגהאם נולד למשפחה מיוחסת מהחוף המזרחי של ארצות הברית. הוא היה השני משבעת בניהם של היירם בינגהאם השלישי, מי שהיה מושל קונטיקט, סנאטור וארכאולוג ידוע, ואלפרדה מיטשל, יורשת חברת התכשיטים טיפאני. סבו ואבי סבו (היירם בינגהאם השני והראשון), היו ראשוני השליחים המיסיונרים לממלכת הוואי.
בילדותו התגורר באחוזה בניו הייבן, קונטיקט. אביו עבד כמרצה באוניברסיטת ייל הסמוכה והמשפחה התקיימה ברווחה על קצבתה של אמו מההון המשפחתי. את ימי הקיץ נהגו לבלות בבית סבו, אלפרד מיטשל בסיילם, קונטיקט.[1] כיאה למעמדם, למד בינגהאם הצעיר בבית הספר גרוטון היוקרתי ולאחר מכן בייל. את לימודיו בייל סיים ב-1925.
בשירות החוץ
בינגהאם עבד כמזכיר אזרחי בשגרירות ארצות הברית בעיר קובה שביפן. במקביל עבד שם כמורה במשרה חלקית. לאחר מסעות להודו ולמצרים הוא שב לארצות הברית ולמד משפטים באוניברסיטת הרווארד. עם סיום התואר עמד בהצלחה בבחינות הכניסה לשירות החוץ של ארצות הברית, בציון השלישי בטיבו מבין בני המחזור.
עם הצטרפותו לשירות החוץ הוא הוצב בבייג'ינג שבסין, שם שהה עד לראשית המהפכה הקומוניסטית. מסעותיו באסיה עוררו את עניינו בפילוסופיה ובדת של המזרח. הניסיון ליישב את אלה עם הדוקטרינה הנוצרית של משפחתו האדוקה זה דורות תפס מקום מרכזי בשארית חייו.
הוא נשלח לוורשה שבפולין ושם חלק דירה עם הדיפלומט צ'ארלס יוסט, לימים שגריר ארצות הברית לאו"ם. בינגהאם היה הסנדק של בתו של יוסט, פליסיטי.
ב-1934 הוא הוצב בלונדון, כמזכיר שלישי בשגרירות האמריקנית. שם פגש את רוז לוטון מוריסון מג'ורג'יה ואף ליווה אותה לארמון בקינגהאם, למפגש עם המלך. רוז הייתה לאשתו של בינגהאם ונולדו להם אחד עשר ילדים. הם היו נשואים חמישים ושלוש שנים (עד מותו של בינגהאם ב-1988) וזכו לראות למעלה מ-40 נכדים ונינים.
סגן הקונסול בצרפת
ב-1939 מונה בינגהאם לסגן הקונסול בקונסוליה האמריקנית במרסיי. הוא וסגן נוסף, בשם מיילס סטאנדיש, היו אחראים על הנפקת אשרות כניסה לארצות הברית.
כאשר פלשו כוחות גרמניה הנאצית לצרפת באביב 1940 וכבשוה, הם השתלטו בעצמם על חלקה הצפוני של המדינה והותירו את חלקה הדרומי בידי ממשלת בובות, הלא היא צרפת של וישי. לממשלה זו לא היו הרצון או היכולת להגן על היהודים שבשטחה, או על נתינים גרמנים שברחו אליה קודם הכיבוש, והיו מבוקשים על ידי הנאצים. מטבע הדברים ביקשו אלה שחייהם בסכנה להימלט מצרפת, אך לשם כך היו זקוקים למדינה שתהיה מוכנה לקבל אותם. לחץ רב הופעל על ארצות הברית, בין השאר, להנפיק אשרות כניסה לנמלטים, כדי להצילם.
בפני מחלקת המדינה האמריקאית עמדו גם שיקולים אחרים: אנשיה היו מעוניינים להגביל ככל האפשר את ההגירה לארצות הברית, כמו גם לשמור על יחסים טובים עם ממשלת וישי. מסיבות אלו הורתה מחלקת המדינה לפקידיה, ובינגהאם ביניהם, שלא לסייע למאמצי ההצלה על ידי הנפקת האשרות המבוקשות.
למרות ההוראה מלמעלה, שיתף בינגהאם פעולה עם רשת ההצלה שניהל העיתונאי וריאן פריי, יחד עם ד"ר פרנק בון ואחרים. רשת זו הצילה יהודים רבים, בעיקר על ידי הברחתם לפורטוגל הנייטרלית, משם יכלו להפליג לחוף מבטחים בארצות הברית. בין הניצולים בדרך זו היו מספר סופרים ואמנים מפורסמים, בהם ליאון פויכטוונגר (מחבר "היהודי זיס"), פרנץ ורפל (מחבר הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג") ואשתו אלמה מאהלר, היינריך מאן וגולו מאן (אחיו של תומאס מאן ובנו בהתאמה), מקס ארנסט, הצייר מארק שאגאל, אנדרה ברטון, אנדרה מסון, אוטו מאיירהוף, קונרד היידן, חנה ארנדט והרב אהרון ליכטנשטיין.
עיקר תרומתו של בינגהאם למאמץ הייתה בהנפקת אשרות, אולם הוא לא הסתפק בכך. הוא התערב לטובת פריי אצל השלטונות, תוך כדי שימוש לא מוסמך בפריבילגיות הדיפלומטיות שלו. הוא סייע לפויכטוונגר להימלט ממחנה נאצי שבו הוחזק והחביא אותו בדירתו (שנהנתה מחסינות דיפלומטית מפני חיפוש) עד שהומצאו המסמכים הדרושים להבריחו מעבר לגבול.[2] גם היינריך וגולו מאן עברו את הגבול יחד עם פויכטוונגר. תומאס מאן כתב לבינגהאם ב-27 באוקטובר 1940 והודה לו על "טוב לבו יוצא הדופן ועזרה שאין לה שיעור" בהצלת בני משפחתו.[3]
שיטת הנפקת המסמכים
על מנת לעזור לפליטים לעבור את הגבול לא היה די באשרות הכניסה, שכן לרבים מהם לא היה דרכון, מכורח נסיבות בריחתם מארצות מוצאם והתהפוכות המדיניות של הזמן. כדי להתגבר על מכשול זה, הנפיק בינגהאם לחלק מהניצולים לא רק אשרה, אלא גם תצהיר חתום על ידו "במקום דרכון" המאשר את זהותם. תצהירים כאלה, הקרויים גם "דרכון ננסן", אפשרו למי שאיבדו את אזרחותם ודרכונם לעבור גבולות.
לאחר שהועבר מתפקידו
ב-26 באפריל 1941 העבירה מחלקת המדינה האמריקאית את בינגהאם מתפקידו בצרפת. ההעברה נמסרה במברק לקונסול מאת מזכיר המדינה קורדל הול, שציין בפירוש ש"העברה זו לא נעשתה לבקשתו או לנוחיותו" של בינגהאם.[3] הרקע להעברה היה ההפרה המתמשכת של מדיניות מחלקת המדינה בעניין האשרות והסיוע לפריי. מברק מוקדם יותר, ששלח הול ב-18 בספטמבר 1940 למרסיי, הבהיר שאין לעודד את פעולותיהם של פריי ובון על מנת שלא לסכן את "יחסי הידידות" בין המדינות.[4]
לאחר שעזב את צרפת נשלח בינגהאם לליסבון ואחר כך לארגנטינה. עד תום הקריירה הדיפלומטית שלו הוא לא קודם יותר בדרגה.
קורותיו בארגנטינה
בסתו 1941 הגיע בינגהאם לבואנוס איירס. בעודו שם הוא השתכנע שזהב נאצי הובא לארגנטינה בצוללות ושהנאצים נעזרים בפעולותיהם בארגנטינה לא רק בממשלה המקומית ובזו של פרו אלא גם בממשלת ארצות הברית. הוא שלח לממונים עליו תזכירים בנושא, אך אלו לא זכו להתייחסות.[5]
הפרישה משירות החוץ
ב-1946 ביקש בינגהאם ממחלקת המדינה להעביר אותו חזרה לוושינגטון או לקונטיקט. לטענת משפחת בינגהאם המניע שלו להגשת הבקשה היה הרצון לחקור את המעורבות האמריקנית בפעילות הנאצית בגרמניה ובמקלט שמצאו נאצים שם (פעילות שלא הייתה לגמרי פרי דמיונו). אולם הגרסה הרשמית של מחלקת המדינה הייתה שהטיפול ב-11 ילדים הקשה עליו את החיים הדיפלומטיים בחו"ל ולכן ביקש לחזור הביתה.[6] על כל פנים בקשתו של בינגהאם נדחתה ובמקום העברה לוושינגטון הוצע לו תפקיד בהוואנה שבקובה. הוא דחה הצעה זו, שכן קובה לא הייתה אז יותר מ"שלולית",[7] והתפטר מתפקידו.
לאחר פרישתו חזר בינגהאם לביתו בסיילם, קונטיקט, שם התגורר בארבעת העשורים הנותרים של חייו, עד מותו ב-1988. הוא לא פתח בקריירה אחרת לאחר התפטרותו (אחייניתו לוקרישה כתבה שהיא "אף פעם לא [הייתה] בטוחה מה הוא עשה עם הזמן שלו"). כתוצאה מהסתבכות כלכלית מסתורית הוא איבד סכום עתק של 100,000 דולר לאישה שהונתה אותו, אישה שלפי גרסת המשפחה הוא פגש ברכבת לאחר שובו לארצות הברית, אך לפי גרסה אחרת הייתה חברה שלו עוד בצרפת.
שנותיו האחרונות
בשנותיו המאוחרות התדרדר בינגהאם לרעיונות ואמונות שלא כיבדו את נעוריו. הוא היה משוכנע שתשעה אנשים, ראשי המערכת הבנקאית העולמית, מנהלים את העולם ומכתיבים למחלקת המדינה את מדיניותה. כמה מהתשעה, כך האמין, הם יהודים ומדינת ישראל מתקיימת בזכות ההגנה החזקה שהם מעניקים לה.[8] בנוסף הוא החל להאמין שזוועות השואה הוגזמו ונופחו על מנת לגייס תרומות למדינת ישראל.[3]
כמעט ואין להאמין שרעיונות עיוועים אלה יכלו לעלות בדעתו של מי שחווה את רדיפת היהודים בזמן אמת וראה אותה במו עיניו. בנו ביל הסביר שמאחוריהם עמד הצורך להאשים מישהו באכזבה שחש כתוצאה מאובדן הקריירה שלו. בינגהאם חש "נאמנות חזקה לאביו [שהחזיק בדעות אנטישמיות קיצוניות], למעמדו [כלומר לקהילה האריסטוקרטית של מזרח ארצות הברית שבתוכה גדל] ולאותו האיש".[9] על כן לא נותר לו אלא להטיל את האשמה ב"אחר" שגילמו היהודים.[10] את התפקיד ששיחקה אמונתו הנוצרית ביחסו ליהודים ניתן ללמוד מכך שלאחייניתו לוקרישיה, שנישאה ליהודי, הוא אמר שהוא דואג לגורל "נשמתה הנצחית" בשל כך.[11] כל אלו ביחד תרמו להתפתחות הרעיונות האנטישמיים שלו, שהגיעו כאמור עד כדי הכחשת שואה.
המאבק של בני משפחתו להכרה והוויכוח הציבורי סביבו
מאבק המשפחה להכרה
בינגהאם לא הזכיר כמעט את מעשיו במרסיי בחייו. אם עלה הנושא, היו הוא או אשתו רוז פוטרים אותו בהצהרה ש"הוא לא עשה שום דבר לא חוקי". שש שנים לאחר מותו מצא בנו ביל בין ניירותיו ערמת מסמכים מימי וישי, שחשפו בפניו את פרטי הנפקת האשרות וההצלה. בין המסמכים היו מכתבי תודה מעשרות ניצולים.
בעוד שאח אחד החל לחקור את תולדות האב במטרה לכתוב ספר, פתח אח אחר, רוברט קים בינגהאם, יחד עם צאצאים אחרים משבט בינגהאם, במסע שכנוע תקשורתי ופוליטי, במטרה הכפולה, להביא את רשות הדואר של ארצות הברית לכבד את זכר אביו על בול, ואת יד ושם להכיר בו כחסיד אומות העולם.
הקמפיין החל ב-1998 ונמשך מאז. מכתבים נשלחו לסנאטורים כג'ו ליברמן וכריס דוד, והם בתורם כתבו מכתבים לוועדה של הדואר שתפקידה לקבוע מי יונצח על בול. לבסוף הוכתרו מאמצי המשפחה בהצלחה: ב-30 במאי 2006 יצא לאור בול הזיכרון המבוקש, כחלק מסדרה בת שישה בולים המנציחים שישה דיפלומטים אמריקאים ראויים לציון. עוד קודם לכן, ב-2000, הכיר בו האו"ם כ"דיפלומט צדיק" (righteous diplomat) וב-2002 הייתה זו מחלקת המדינה האמריקאית שהכירה בטעות שעשתה היא בעצמה, למעלה משישים שנה קודם לכן. משפחתו של בינגהאם קיבלה אז בשמו ממזכיר המדינה קולין פאוול מדליה מיוחדת על "התנגדות מועילה" (constructive dissent), שהפגין כשהפר את הוראות הממונים עליו וסייע להצלה.
מאבק נגדי וויכוח ציבורי
לא הכול ראו בעין יפה את ההכרה המאוחרת בבינגהאם כגיבור וכמציל. אתר בשם "רשת ניצולי שואה" (Holocaust Survivor's Network) החל ב-2003 לעסוק בנושא בינגהאם מהצד הנגדי. טענותיהם המהותיות כנגד ההכרה בבינגהאם הן:
- שהוא לא סיכן את חייו בפעולותיו. כנציג רשמי של ארצות הברית הנייטרלית לא נשקפה לו כל סכנה אישית מהנאצים. מעבר לכך, הונו האישי הרב יכול היה לקנות לו את חירותו במקרה הצורך.
- שהוא פעל במסגרת החוק ולא נגדו.
- שהוא הפך לאחר מכן להיות אנטישמי ומכחיש שואה.
- שבינגהאם היה רק אחד משני סגני קונסול שהיו אחראים על הויזות האמריקאיות במרסיי; ושהסגן השני, מיילס סטאנדיש חתם אף הוא על ויזות רבות.
כמו כן הועלו באתר האשמות בעלות אופי אישי יותר לגבי אופיו ויושרתו של בינגהאם.
בסופו של יום המרחק בין הגרסאות אינו רב, בכל הנוגע לעובדות הבסיסיות של הפרשה: שבינגהאם (בדומה לדיפלומטים מארצות אחרות, שהידוע שבהם הוא ראול ולנברג) הנפיק אשרות כניסה לארצות הברית, שאשרות אלו עזרו לרבים להימלט, ושפעולותיו אלו היו מנוגדות להוראות הממונים עליו (גם אם לא בלתי חוקיות). ההבדל המהותי היחיד שעולה מהשוואת הגרסאות, הוא שמשפחת בינגהאם טוענת שהיירם בינגהאם שילם מחיר אישי כבד על חלקו בהצלה, שכן איבד את הקריירה שלו, בעוד ש"רשת ניצולי השואה" תולה את התפטרותו בסיבות אישיות ואחרות.
את הספקות לגבי תפקידו החיובי של בינגהאם בסיוע לרשת ההצלה הפיג וריאן פריי בעצמו. בספר זיכרונותיו כתב פריי על בינגהאם ש:
- "...יש לו לב זהב. הוא עושה כל שביכולתו כדי לעזור לנו, במסגרת החוק האמריקני..."[12]
אף על פי שתרומתו למאמץ ההצלה הסתכמה על פי רוב במתן האשרות, אין זו פעולה של מה בכך. בטקס שערך האו"ם אמר חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל על פועלם של עשרת הדיפלומטים שכובדו, ובינגהאם ביניהם:
- "ויזה פירושה היה חיים. הסירוב לתת ויזה פירושו היה מוות. למה לא נהגו אחרים כך [כלומר למה לא העניקו ויזות]?"[8]
ב-7 במרץ 2005 כתב ארגון "יד ושם", לאחר סיום דיוני הוועדה המעניקה את תואר "חסיד אומות העולם" בעניין, למשפחת בינגהאם והביע את הערכתו ל"נטייה הידידותית" של סגן הקונסול בינגהאם כלפי המבקשים להגר, ל"נטייה ההומניטרית" שלו ולמאמציו להשיג את האשרות עבורם. יד ושם הגדיר את פועלו של בינגהאם כ"התנהגות חיובית". אולם מהמכתב משתמע שהוועדה החליטה לא להעניק את תואר ה"חסיד" לבינגהאם.[13]
החלטותיה של ועדה זו אינן מנומקות בפומבי, אך הקריטריונים להענקת התואר ידועים, ונראה כי בינגהאם לא עומד באחד מהם, מאחר שבפעולותיו לא היה מעורב סיכון עצמי. אין לדעת באיזה מידה השפיעו הפרסומים אודות נטיותיו האנטישמיות המאוחרות של בינגהאם על ההחלטה.
ההיבט המוסרי של הוויכוח
אף ששתי הגרסאות קרובות האחת אל השנייה בכל הנוגע לעובדות, ואף שגם מתנגדי בינגהאם ב"רשת ניצולי השואה" קובעים לבסוף שהוא היה "איש טוב בזמנים רעים", הרי תהום פעורה בין הצדדים לגבי מספר שאלות מוסריות העולות מהפרשה:
- האם כדי להיות ראוי להיקרא "גיבור" צריך אדם לפעול תוך סיכון עצמי, או שדי בפעולה החיובית עצמה?
- האם ייקרא "גיבור" מי שלקח על עצמו סיכון, אך לא את חייו סיכן אלא את שמו הטוב ואת עבודתו?
- האם דעות מגונות (או מעשים מגונים) של אדם כבינגהאם בתקופה אחת של חייו מבטלות או מפקיעות את פעולותיו החיוביות מתקופה אחרת? האם יכול אותו אדם עצמו להיות מכחיש שואה וגם חסיד אומות העולם?
- האם יש לשקול את אורח חייו האישי של אדם, יושרתו, נאמנותו לאשתו וכיוצא באלה, כאשר באים לשפוט אותו כ"גיבור"? הייתכן גיבור ומציל מושחת מוסרית?
אתר "רשת ניצולי השואה" ועורכו ק.ק. בראטמן הביע דעה לא רק על בינגהאם, אלא גם על אחרים אשר לגביהם עלתה השאלה של גבורה בימי השואה. ראויה לציון היא עמדתו לגבי מוסד "יד ושם", אשר את חוקריו הוא מכנה "מקצוענים סוג ג'", ובו הוא רואה "עלבון להיסטוריה, לקרבנות השואה ולרוב גדול של הניצולים".
לקריאה נוספת
- לוקרישה בינגהאם, "סודו של הדוד הארי", The Hartford Courant 14 במאי 2000
- ק.ק. בראטמן (עורך), "תיק בינגהאם" באתר רשת ניצולי השואה
- אלן ראפשון, "הארי בינגהאם - מעבר לדרישת התפקיד", Foreign Service Journal יוני 2002
- Robert Kim Bingham, Courageous Dissent: How Harry Bingham Defied His Government To Save Lives
קישורים חיצוניים
- HIRAM ("HARRY") BINGHAM IV אתר הבית
- ידידתנו ובת בריתנו האנטישמית מאת זאב גלילי
- הקונסול הודח כי הציל יהודים בשואה, באתר ערוץ 7, 5 ביוני 2006
- ג'ני חזן, גיבור לא מהולל באתר aish
הערות שוליים
- ^ "סודו של הדוד הארי", עמ' 7
- ^ "סודו של הדוד הארי", עמ' 5. סיפור בריחתו של פויכטוונגר תועד על ידיו ואף פורסם בעיתונים עם הגעתו לאמריקה.
- ^ 3.0 3.1 3.2 שם
- ^ את המברק בן שני העמודים ניתן לראות באתר "יוזמת הבול" של ר"ק בינגהאם
- ^ "סודו של הדוד הארי", עמ' 6
- ^ נימוק זה מובא כאן על ידי מתנגדי בינגהאם, כציטוט לא מיוחס, הלקוח ככל הנראה מ"הארי בינגהאם - מעבר לדרישת התפקיד", עמ' 24. אולם לבינגהאם היו ב-1946 שמונה ילדים ולא 11. סביר להניח, אם כן, שזהו תירוץ בדיעבד ולא הסיבה האמיתית.
- ^ "סודו של הדוד הארי", עמ' 6. אתר ארגון "רשת ניצולי השואה", שהוביל את ההתנגדות ליוזמת משפחת בינגהאם, חולק עליה, באומרו שקובה הייתה "אחת מהמשרות [הדיפלומטיות] החשובות שלאחר המלחמה, בגלל הפוביה האמריקנית מפני התפשטות הקומוניזם". דומה שבכך הם מקדימים את חשיבותה של קובה בעיני ארצות הברית בכעשור לפחות, וחוטאים באנכרוניזם.
- ^ 8.0 8.1 "סודו של הדוד הארי", עמ' 8
- ^ שם.
- ^ שם. במקור האנגלי: "But he had to have an `other' to blame for his betrayal, for his getting passed over"
- ^ שם. (עם זאת, היא מציינת שהוא תמיד היה אדיב ומסביר פניו לאותו בעל יהודי)
- ^ וריאן פריי, Surrender on Demand 1945, עמ' 10
- ^ לתוכן המכתב ראו אתר יוזמת הבול או אתר "רשת ניצולי השואה" (שני הנוסחים זהים)
