חולדה קמפניינו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


חולדה קמפניינו (17 בינואר 1914 - 17 בספטמבר 1992) הייתה ניצולת שואה, אשר העידה במשפט אייכמן בירושלים כנציגת יהדות איטליה וחיברה את הספר האוטוביוגרפי "לדור אשר לא ידע: קורותיה של אם צעירה, בשנה גורלית בגולת איטליה". קמפניינו עסקה בהוראה והחזיקה בתואר דוקטור למתמטיקה.

ילדות ונעורים באיטליה

חולדה קמפניינו לבית קאסוטו נולדה בפירנצה, איטליה, לשמחה (באיטלקית ביצ'ה - Bice) לבית קורקוס ולמשה דוד קאסוטו, חוקר ופרשן מקרא. חולדה, הצעירה מבין ארבעה אחים, הייתה אחות למלכה קאסוטו (לימים קאסוטו-זלצמן), לנתן קאסוטו וללאה קאסוטו (לימים לאה רוקה).

היא תיארה את ביתה כדתי וציוני.[1] אביה קיבל תואר דוקטור במקביל ללימודיו בסמינר לרבנים ואמה הייתה מורה בבית ספר כללי.

היא למדה בבית ספר יהודי "תלמוד תורה" בפירנצה במשך חמש שנים ולאחר מכן בגימנסיה ציבורית.[2]

בשנת 1932 החלה בלימודי המתמטיקה באוניברסיטה רומא "לה ספיאנצה" וסיימה את לימודיה בשנת 1936, בתואר דוקטור למתמטיקה והיא בת 22.[3]

מאז הסמכתה, לימדה במשך שנתיים בבתי ספר כלליים, עד סתיו 1938, אשר בו חוקקו חוקי גזע כנגד היהודים שאסרו עליהם ללמד.[4]

כמורה צעירה עברה חולדה קאסוטו למילאנו והחלה ללמד בבית ספר גדול. היא הייתה בין המורות הראשונות ומהצעירות ביותר שבהן. היא לימדה בכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון, ופער הגילים בינה לבין התלמידים והתלמידות היה קטן.

במילאנו הכירה את שאול קמפניינו, יתומו של הרב אברהם קמפניינו, שהיה רבה של העיר אלסנדריה. בקיץ 1939 נישאו השניים, היא בת 25, והוא בן 29.

משפחתה והמעבר לפירנצה

בסוף קיץ 1939 עלו הוריה ושתי אחיותיה לארץ ישראל. בקושי רב עלה בידו של אביה להשיג היתר עלייה למלכה וללאה, אחיותיה הרווקות של קמפניינו. הוא עצמו קיבל היתר, משום שהוצעה לו משרה באוניברסיטה העברית בירושלים.

חולדה ושאול קמפניינו ואחיה של חולדה, נתן קאסוטו ובני משפחתו, נשארו באיטליה. חולדה ושאול קמפניינו השתקעו במילאנו וזמן קצר אחריהם הגיעו לשם גם נתן, אשתו חנה ושני ילדיהם, שושנה ודוד. כמו אחותו, כך גם נתן ואשתו היו חדשים בעיר ושאול עזר בקליטתם בחיי הקהילה, לשלבם בפעילות התנועה הציונית ובקרב מעגל חבריו הקרובים. במילאנו כיהן נתן כמשנה לרב ולאחר שחוקי הגזע פגעו בעבודתו כרופא עיניים וכחוקר מבטיח, הפנה את כל מרצו לעיסוק בלימודי יהדות. הוא עסק בעיקר בהדרכת קבוצות נוער.[5]

חולדה קמפניינו ואחיה נתן לימדו בבית הספר התיכון היהודי בעיר. חולדה לימדה מתמטיקה ופיזיקה ונתן לימד מקצועות יהדות. בתקופה זו החליטו שתי המשפחות הצעירות לגור בדירה אחת, החלטה שנחשבה למהפכנית לפי המושגים של אותה תקופה. הם ביקשו להרגיש קירבה פיזית אחרי שנגזר עליהם להיות רחוקים משאר משפחתם.[6] ב-1940 נולדה שרה, בת לחולדה ושאול, וב-1942 נולד בנם ראובן. ב-1941 נולד לנתן ולחנה קאסוטו בן נוסף ושמו דניאל. חמשת הילדים והילדות גדלו כמשפחה אחת, בבית אחד, עם ארבעה הורים. בסוף שנת 1942 הוזמן נתן להיות רב בפירנצה, והוא ואשתו עברו לגור שם, בבית הוריה של חנה. חולדה ושאול וילדיהם נשארו במילאנו אך כאשר החלו הפצצות כבדות על העיר החליטו לעבור לפירנצה, מתוך הנחה שהעיר שאוצרותיה אמנות ולא תעשייה תהיה מוגנת יותר מהפצצות.[7]

הפתרון הסופי באיטליה והכניסה למנזר

ב-8 בספטמבר 1943 חתמה איטליה על הסכם שביתת נשק, והיטלר החליט לכלול את כל יהודי איטליה, בעלי נתינות איטלקית, במסגרת חוקי הגזע והפתרון הסופי. השליטה באיטליה התחלקה לאזורים גאוגרפיים, באזור הצפוני שלט היטלר וזהו גם האזור שבו התרכזו מרבית יהודי איטליה.[8] באותו יום גורלי שהתה חולדה קמפניינו עם ילדיה בבית לבדה. שאול היה ברומא לרגל עסקיו. נתן, אחיה של חולדה, הגיע אליה במהרה ועדכן אותה כי יש שמועות שהגרמנים עומדים להשתלט על איטליה. הוא הפציר בה למהר ולהתכונן לעזוב את דירתם וזאת בשל האיום שמא הגרמנים יהרגו את כל היהודים והמקום הראשון שהם יחפשו יהיו בבתים שידועים כבתי יהודים. הוא הודיע לה שיחפש עבורה מקלט. חולדה ביקשה לחכות עד אשר יחזור שאול מנסיעת עסקיו, אך היה עליה למהר. באותו הערב נתן הודיע לחולדה שהמעבר ידחה בכמה ימים ושעליה להישאר מוכנה ודרוכה למעבר בכל רגע. במקרה שאול התקשר באותו הערב והודיע שהוא מנסה לפלס את דרכו בין ההמון בתחנת הרכבת וברגע שיוכל יחזור צפונה, הביתה.[9]

בינתיים, מתוקף תפקידו כרב הקהילה, עבר נתן מבית לבית כשהוא רכוב על אופניים, הזהיר יהודים ניסה בכל כוחו למצוא להם מקום מסתור והפציר שיצאו מבתיהם, שיסתתרו בכפרים נידחים בכך יצילו את נפשם. הייתה זו משימה קשה. שאול יצר קשר עם אנשי הכמורה בעיר ואלו נענו לבקשתו והסכימו להסתיר במנזרים יהודים רבים וזאת תחת איום מתמיד וסכנה לחייהם אם ימצאו יהודים מסתתרים תחת קורת הגג שלהם. נשים וילדים התקבלו במנזרים והתחזו לנוצרים. בבוקר היום השלישי הגיע שאול לביתם בפירנצה. היה זה יום שבת, אך הוא לא שם לב לכך שנסע כל הלילה ברכבת ואף התגלח. חולדה קמפניינו נכנסה עם שני ילדיה, חנה גיסתה ושלושת ילדיה למנזר דלה קאלצה (באיטלקית: Il Convent Della Calze). אם המנזר הסכימה לקבל אותן, כאורחות בתשלום תחת שם בדוי לבית הארחה לנשים שהיה קיים במנזר. לשהייתן היו תנאים והיה עליהן ללמד את הילדים לשקר ולהרגיל אותם לשמות חדשים. בנוסף, היה עליהם להמעיט בשיחה עם זרים ולהימצא אך ורק בשטחי שני החדרים שהוקצו להם, פרט לשעות הארוחה בהן הורשו לאכול בחדר האוכל יחד עם כל אורחות המנזר תוך שמירה על מרחק מסוים מהן. שתי הנשים בדו סיפור חיים כדי להסביר את שהותן במנזר. הן סיפרו כי הן משפחה מצפון איטליה שברחה מן ההפצצות ומקשיי המלחמה וחיפשה מקלט בעיר שהיה נדמה שתהיה שקטה יותר גם בעתיד.[10] במטרה להסתיר את זהותם כיהודים לימדו את הילדים כי בשעת סכנה כל אוכל נהיה מותר לאכילה ולכן אכלו גם אוכל לא כשר. בני זוגן לא ביקרו אצלן, על מנת לא לעורר חשד. באוקטובר חנה כרעה ללדת ותוך שידול רופא נרשמה התינוקת החדשה בשם חווה. חנה חזרה אל המנזר עם התינוקת ושתי הנשים המשיכו בשגרת חייהן, עסוקות בטיפול בששת הילדים.

ביום שבת, 27 בנובמבר 1943 הגיע למנזר שאול קמפניינו. אם המנזר גילתה חשדנות. הוא מסר שנתן, אחיה של חולדה, נתפס יום לפני כן ועימו כמה אנשים שפעלו יחדיו במסגרת ועד למען עזרה ליהודים. היה זה חלק ממצוד כללי של האס אס, שעברו במנזרים, הוציאו ילדים ונשים ממיטותיהם והובילו אותם למשאית שחיכתה ברחוב. גם המנזר חדל להיות מקום בטוח. כמה שעות אחר כך חזר שאול והודיע כי מצא משפחה שמוכנה להשכיר להם שני חדרים רק ללילה אחד. החפצים הועמסו על אופניים וכך החלו בנדודים. בכל לילה מצאו מקלט אצל אנשים זרים אחרים. בעלי הבית חששו מאד ובקושי דיברו או התייחסו לאורחיהם הבלתי רצויים. בכל בוקר מיהרו לגרשם, ותמיד פחדו מכל רעש מיותר של הילדים. במקביל לחיפושים אחר קורת גג המשיך שאול לדאוג לגיסו נתן וניסה להבריח לתא המעצר כביסה נקייה, אבקת גילוח ואוכל כשר, וקיווה שבסופו של דבר יצליח למלטו ממאסר. חולדה ושאול קמפניינו נפגשו מדי יום והוא העביר לה את הכתובת בה ילונו בלילה הקרוב. באחת מפגישותיהם האחרונות חשה ייאוש, צער ודאגה עמוקה. למראה אשתו הממררת בבכי אמר: "חולדה, אם כך תתנהגי, אז אנחנו באמת אבודים". לימים כתבה בספרה כי זו בעיניה צוואתו ואלו היו המילים שליוו אותה עד תום המלחמה.

מציאת מסתור לילדי המשפחה

ביום שני, 29 בנובמבר 1943, המתינה חולדה קמפניינו לשאול במקום בו קבעו להיפגש. אחרי כמה שעות הבינה שלא יגיע. היא חזרה לדירה והסבירה לבעלת הבית כי בגלל איזושהי אי הבנה לא נפגשה עם בעלה וביקשה להישאר ללון בה לילה נוסף. בעלת הבית הסכימה ובלילה, לאחר שהילדים נרדמו, יצאה אל האופה, שחנותו הייתה למקום המפגש הבטוח של המשפחה. בעל הבית פייטרינו (באיטלקית: Pietrino) ובנו מאריו (באיטלקית: Mario) ניצלו את חנותם לצורך הסוואה - פעל בה ארגון שעד אז לא ידעה על קיומו - ארגון גג של כל הכוחות האנטי פשיסטים באיטליה הנקרא הוועד לשחרור. בבוקר שלמחרת כמעט וגורשה מן הדירה. היא אחזה בידיהם של ילדיה ויחד שוטטו ברגל ברחבי העיר. בסופו של דבר הצליחה להגיע אל הדירה בה שהה שאול, אך בעלת הבית אמרה לה שבעלה יצא ולא חזר וגם גיסתה הייתה עמו. אחר כך גירשה אותה מפני שמספיק הסתכנה בשבילם. שם המשיכה למנזר בו הסתתרו חמותה וגיסותיה.[11]

במנזר סיפרה לה חמותה שפגשה את שאול יום קודם והוא סיפר לה על תוכניתו שלו ושל חנה להבריח את נתן מהכלא. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, ובעקבות הלשנה נעצרו שאול וחנה. נתן וחנה קאסוטו וכן שאול קמפניינו נשלחו מזרחה למחנות[12] כך מקרב ארבעה הורים לשישה ילדים נותרה חולדה קמפניינו לבדה, אם יחידה.[13]

חולדה קמפניינו ידעה כי עליה למצוא מקום מסתור לילדים ולשם כך היה עליה להפריד ביניהם. העזרה הראשונה שקיבלה הייתה מאישה גויה ושמה אנג'ולינה (באיטלקית: Angiolina) שעבדה כעוזרת בית בבית דודיה. אנג'ולינה עזרה לה להבריח מדירתם חפצים ודברי ערך. לימים, הודות לה נשמרו חפצים רבים ותעודות של בני הזוג קמפניינו מן האוניברסיטה.[14] כך כשעלתה לארץ החזיקה ברישיון ההוראה המקורי שלה ובאישור תואר הדוקטור, שהוכר בארץ ולימים עזר לה להגיע לדרגת מאסטר, כך יכלה להמשיך לעסוק בהוראה.[15] היא עצמה נשארה במנזר עם חמותה ושתי גיסותיה. ילדי קאסוטו היו אצל סבא וסבתא די-ג'ואקינו וילדי קמפניינו נשארו במנזר עם סבתם ודודותיהם בזמן שאמם חיפשה עבורם מקום מסתור. היא נפגשה עם אם מנזר תוך כדי שהן מדמות תפילה בכנסייה. אם המנזר נכנסה ראשונה טובלת את ידיה במים המבורכים ואז כורעת ברך אל מול הצלב הגדול, וכך בדיוק עשתה גם חולדה שנכנסה דקות אחריה. שפתיהן נעו כאילו הן מתפללות אך למעשה שוחחו ביניהן. אם המנזר הפצירה בחולדה שתכניס את הילדים לבית יתומים של המנזר אך האם חששה מאד מההשפעה הדתית ובעיקר התנגדה לכך כסידור בשביל הבנים, שכן מיד היו מתגלים כיהודים מפני ששניהם נימולו. אחרי חיפושים רבים נמצאו שלוש משפחות אשר הסכימו לעזור ולהסתיר את הילדים.[16] דניאל קאסוטו נשלח לבית משפחתם של בני הזוג מאריו ולינה סאנטריני (באיטלקית: Santeriri) בעזרתו של בן דודה של אמה של חולדה שהיה קשור אליהם בקשרי עבודה. הוא קרא להם דוד ודודה אך ראה אותם כהוריו. הקשר בין "הדודים" וחולדה היה טוב מאד שכן עמדה לנגד עיניהם מטרה אחת והיא הצלת הילד וטובתו.

התינוקת חווה, בת 40 יום, טופלה בידי אישה מאזור הכפרים סביב פירנצה, שתמורת תשלום הגון הייתה לה לאומנת. מאריו סאנטריני, ה"דוד" של דניאל קאסוטו, ביקר בביתה מדי פעם. כשהתינוקת הייתה בת ארבעה חודשים, חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. מאריו דאג לסידורי הקבורה תחת שם בדוי. לימים, ביוזמתה של שרה קורקוס אחותה של חנה קאסוטו, הועברה גופתה של חווה התינוקת לקבורה בבית קברות יהודי בפירנצה.

בעזרתם של מאריו ופייטרינו, האב ובנו בעלי המאפייה, נמצאה משפחה נוספת - משפחת קולצי, אשר הייתה מוכנה לטפל באחד הילדים ללא כל תמורה כספית. דוד קאסוטו נשלח אליהם והוא בן 6. למשפחה היה ילד באותו הגיל, ושמו פיירו (באיטלקית: Piero) והשניים הפכו לחברים טובים. שתי הבנות שושנה קאסוטו (בת 7) ושרה קמפניינו (בת 3 וחצי) נשלחו לבית יתומות של נזירות בכפר קטן על יד פירנצה, פיריטולה (Peretola). תמורת תשלום כספי הגיעו שתי נזירות בכרכרה ואספו את הבנות. הן התקשו להסתגל ובסוף החורף אותה שנה הועברו למשפחה אחרת משפחת קונטי (באיטלקית: Conti) שהיו פעילים במחתרת. בעזרתו של כומר אוונגלי, ד"ר טוליו וינאי שעזר רבות ליהודים באותה תקופה, הפעוט ראובן קמפניינו אומץ על ידי משפחת ביור, אמאטו וליטיציה (באיטלקית: Amato e Letizia Billour). בני הזוג בשנות הארבעים לחייהם דאגו לו וגידלו אותו והוא קרא להם אבא ואמא. ביום השחרור, כאשר הגיעה חולדה לקחת את בנה, כאבו בני הזוג את הפרידה.[17]

במהלך הימים שעברו נעה חולדה קמפניינו לצד גיסתה מרים (האחות הצעירה של שאול) כבת עשרים בדרכים כשהיא רכובה על אופניים ומבקרת את הילדים הפזורים ברחבי העיר. נזהרות שלא להיתפס שכן לא היו בידן תעודות זהות מזויפות ואת האמיתיות שרפו. נותרו בידן רק כרטיסי מזון עם שמות בדויים. החיים במנזר היו קשים ותחושה סכנה ריחפת באוויר דרך קבע. ערב אחד נודע להן כי נשים פשיסטיות ששהו בחדר הסמוך חושדות שהסיפור שלהן הוא בדיה ושהן יהודיות. באותו הלילה, באפלה מוחלטת, הסתובבו ארבע הנשים בחיפוש אחר מקום להעביר בו את הלילה. לבסוף חזרו למנזר והשכם בבוקר מצאו מקלט בבית זקנים של העדה הפרוטסטנטית. שוב שינו את סיפור חייהן כדי שהשכנים לא יחשדו והפעם היו אוונגליות.[18]

לאחר מכן, ברחה חולדה עם חמותה וגיסותיה אל מרתף ביתן הישן והחלה לאסוף אליה את הילדים. שושנה עברה לסבה וסבתה ואת ראובן ושרה החזירה אליה. דניאל ודוד נשארו אצל המשפחות המאמצות אשר גרו באזורים שהיו נראים נתונים פחות לסכנות המלחמה.

העלייה ארצה והמעבר לקיבוץ קבוצת יבנה

דבריה של חולדה לאחר שחרור איטליה היו:

עכשיו, אחרי ששוחררנו, התחלתי להרגיש עד כמה נפשי פצועה וכוחותיי מדולדלים. פג המתח שהחזיק אותי לאורך כל החודשים האלה ונשארה בי הרגשת רפיון וריקנות. אבל אין העת עשויה לרגשות פרטיים. תפקידים דחופים ביותר חיכו לי. צריך להחזיר את הילדים לחיק המשפחה, למצוא לנו קורת גג, לדאוג לפרנסה, לנסות לשלוח ידיעות מאיתנו להורים בארץ ישראל, לדאוג יום יום למזון... עדיין הייתי צריכה לציית לצוואתו של שאול, והמשכתי...[19]

המשפחה עלתה לישראל ב-25 במרץ 1945, התגוררה זמן קצר במחנה המעבר בעתלית ואחר עברה לבית משפחת אביה של חולדה בירושלים.

בתחילת קיץ 1945 נודע שחנה קאסוטו נשארה בחיים. היא עלתה ארצה ובאפריל 1948 (תש"ח) נספתה בשיירת הדסה שעלתה אל הר הצופים.[20]

שלוש שנים לאחר שהגיעה לארץ ישראל, עברה חולדה קמפניינו עם שני ילדיה לקבוצת יבנה,[21] שם עסקה בעיקר בהוראה.

עדות במשפט אייכמן

משפטו של אדולף אייכמן החל ב-11 באפריל 1961 והסתיים באופן רשמי ב-14 באוגוסט 1961. חולדה קמפניינו העידה במשפט כנציגת יהדות איטליה.[22] תחילה סירבה להעיד. היא הרגישה כי הזיכרונות שיעלו וישובו יהיו קשים מנשוא, אך עם זאת חשה חובה גדולה כלפי הקהילה היהודית באיטליה, כלפי העם היהודי היושב בארץ ישראל הרוצה במשפט זה, כלפי יקיריה שאינם איתה עוד ואשר נלקחו בידי היד הנאצית, בעלה ואחיה שחירפו נפשם לעזרה לאחיהם היהודים בגולה וחובה כמחנכת בישראל כלפי הדור הצעיר ובראשם ילדיה שלה. היא שוכנעה לאחר שנאמר לה שעדותה תסייע בהצגת תמונה רחבה לפשעיו של אייכמן. אולם לא הייתה זו הפעם הראשונה שדיברה על עברה בשואה. היא נהגה לספר לילדיה בפתיחות רבה על מה שעבר עליה באותה התקופה.[23]

קמפניינו הגיעה לאולם בית העם בירושלים כשהיא מלווה בבנה ראובן. היא עלתה על דוכן העדים וסיפרה את סיפורה של יהדות איטליה החל מהתקופה הראשונה של חוקי הגזע, בהם יהודים סולקו ממקצועות חופשיים, וסיפרה על אביה שהיה פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטת רומא והורחק מעבודתו יחד עם עוד כ-94 פרופסורים יהודים, וכן על המעבר שלו לארץ ישראל. היא סיפרה על העבודה שלה ושל אחיה שנפגעה כי יהודים לא יכלו לעבוד במקצועות כגון הוראה.[24] היא סיפרה גם כי בפקודתו של אייכמן נשלח תיאודור דנקר לרומא עם פקודה ישירה לעצור מיד את אלפי היהודים באיטליה ולשלוח אותם לצפון ל"חיסול". דנקר נצטווה גם לעבור את כל המדינה צעד אחרי צעד החל מקו החזית צפונה ולאסור כל יהודי שיפגוש בדרכו. על פירוש הוראה זו של אדולף אייכמן העידה:

בספטמבר 1943 השתנו הדברים מקצה אל קצה. אז נכנסו הגרמנים כשליטים לרוב חלקי איטליה. מיד התחילו רדיפות מסוג שונה לגמרי. הפעולה הראשונה שעשו הגרמנים כשנכנסו לעיר הייתה לקיחת רשימת היהודים בעיירה. הם נכנסו מבית לבית, הוציאו את היהודים והעבירו אותם למחנה מעבר... הייתי אז בפירנצה. הייתה בהלה גדולה בין היהודים, אבל הם לא הבינו אל נכון את הסכנה. אחי, ד"ר נתן קאסוטו, השתדל להחזיר ליהודים את הכרת הסכנה, ממש עבר מבית לבית ושידל אותם להיכנס למנזרים, לברוח לכפרים, להסתתר בשמות מזויפים. הוא ארגן עם כומר אחד ועד עזרה... היו שמועות על תאי הגזים, אבל היהודים האמינו שכאן זה לא יקרה. הם חשבו שגם בתקופה זאת אפשר יהיה לחיות ושגם הגרמנים יסתפקו בהפעלת האפליה שכבר הכניסו הפשיסטים. כמובן זה לא היה כך...

בעדותה סיפרה גם את סיפורה האישי: כיצד הסתתרה עם ילדיה במנזר ונדדה ממקום למקום. היא סיפרה על בעלה וגיסתה שנאסרו ומתו במחנה ליד אושוויץ ועל אחיה שנרצח גם הוא באחד מהמחנות בסמוך לשחרור. בעדותה ביקש התובע, גדעון האוזנר, להציג את גורלה הפרטי שלה ושל משפחתה שנרדפו ואף חלקם מצאו את מותם. גורלם אשר היה כגורל כל קהילת יהודי איטליה אשר נאסרו וגורשו.[25]

ספר הזכרונות ותפיסת החשיבות של העדות האישית

ספר זיכרונותיה של קמפניינו, "לדור אשר לא ידע", יצא לאור כעשרים שנה לאחר עדותה במשפט אייכמן. הספר מתעד[26] את נדודיה במקומות מסתור, לאחר שנותרה הורה יחיד לשני ילדיה ולשלושת אחייניה, ואת פרשת הצלת הילדים ממוות, לאחר שבשנת 1943 נעצרו יחד עם בעלה שאול, אחיה ואשתו.

קמפניינו ראתה חשיבות רבה בעדות האישית בהסבירה כי מספר הנספים, שישה מיליון, איננו נתפס במוח האנושי, אבל כאשר ניצב אדם כמותה ומספר את סיפורו, את סיפור אחיו ואחיותיו, שכניו, קרוביו וידידיו, ההזדהות של השומע הופכת להיות בהירה יותר והרגשת הטרגדיה מוחשית יותר.

היא סברה כי לסיפורים האישיים יש תפקיד חינוכי בהדגשת הטרגדיה המרכזית. התימה של עדותה הייתה סיפורם של הילדים שחיו ללא אהבת אם ואב, בהרגשת פחד מתמיד, וקשיי החיים היום-יומיים שחייבים להימשך על אף ההתמוטטות החברתית הטוטאלית.

קמפניינו ראתה חשיבות להסברים פשוטים נטולי מליצות, ונענתה בחיוב כאשר נתבקשה לספר את קורות משפחתה תחת הכיבוש הנאצי באיטליה. היא ראתה בכך:

חובה, קשה ואכזרית, אבל חובה"... "והגדת לבנך" אינה רק מצווה של ליל הסדר. המילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הוא שיעור מאלף של הזדהות עם העבר[27]

את ספרה סיימה קמפניינו במילים: "בתקווה שאהבה ואחווה ידריכו את האנושות למען חיים טובים יותר בעולם טוב יותר".

קמפניינו נפטרה בקבוצת יבנה ב-17 בספטמבר 1992, י"ט באלול תשנ"ב.[28] בשנת 1997, במלאת חמש שנים למותה, יצאה לאור המהדורה השנייה של ספרה, בעריכת פרופ' יהודה פרידלנדר, שבה נכללו דברים שכתבה על התקופה שאחרי העלייה ארצה, ותיאור עדותה במשפט אייכמן.[29] בשנת 2018 העלתה המשפחה עותק סרוק של הספר לרשת האינטרנט.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חולדה קמפניינו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ חולדה קמפניינו, תמלול ראיון עם מיכאל פרלמן, ארכיון קבוצת יבנה, 14.5.1978- ז' באייר תשל"ח, תמלול הראיון עמ' 2–3 (להלן ראיון עם חולדה קמפניינו).
  2. ^ שאלון לעדכון כרטיס אישי, ארכיון קבוצת יבנה, 12.4.1983.
  3. ^ ראיון עם חולדה קמפניינו, שם, עמ' 3-4.
  4. ^ גוטמן, שם, עמ' 69.
  5. ^ קמפניינו, שם, עמ' 7.
  6. ^ שם, עמ' 2-5.
  7. ^ קמפניינו, שם, עמ' 9-10.
  8. ^ גוטמן, שם, עמ' 70.
  9. ^ קמפניינו, לדור אשר לא ידע, שם, עמ' 13.
  10. ^ קמפניינו, שם, עמ' 14-15.
  11. ^ קמפניינו, שם, עמ' 17-19.
  12. ^ עברון, ימימה, (עורכת הבלוג), געגועי לגאלה פלצ'ידיה, נדלה בתאריך 4.1.14.
  13. ^ קמפניינו, שם, עמ' 19-22.
  14. ^ שם, עמ' 22.
  15. ^ ראיון עם חולדה קמפניינו, שם, עמ' 4.
  16. ^ קמפניינו, שם, עמ' 23.
  17. ^ שם, עמ' 23-29.
  18. ^ שם, עמ' 41-42.
  19. ^ שם, עמ' 65.
  20. ^ שם, עמ' 66-69.
  21. ^ שם, עמ' 76-77.
  22. ^ תמלול העדות של חולדה קמפניינו במשפט אייכמן, אתר סנונית, נדלה בתאריך 20.11.13
  23. ^ ראיון עם חולדה קמפניינו, שם, עמ' 12.
  24. ^ האוזנר, גדעון, משפט אייכמן בירושלים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 105.
  25. ^ שם, עמ' 107.
  26. ^ דף הנצחה לחולדה קמפניינו, בתוך: אתר קבוצת יבנה, נדלה בתאריך 20.11.13.
  27. ^ שם, עמ' 81.
  28. ^ חיות, מרדכי, עלון "מבית", ארכיון קבוצת יבנה, 1992, 703.
  29. ^ דף מידע בחנות הספרים של איתמר
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חולדה קמפניינו24834645

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חולדה_קמפניינו&oldid=2233004"