וסטפאלן (אוניית מערכה, 1908)
 | |
| אוניית הצי הגרמני הקיסרי "וסטפאלן" | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הקיסרי הגרמני |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | נסאו |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 12 באוגוסט 1907 |
| הושקה | 1 ביולי 1908 |
| תקופת הפעילות | 16 בנובמבר 1909 – 5 בנובמבר 1918 (9 שנים) |
| אחריתה | נגרטה ב-1924 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 18,873 טון (סטנדרט), 21,000 טון (בתפוסה מלאה) |
| אורך | 146.1 מטר |
| רוחב | 26.9 מטר |
| שוקע | 8.76 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 20 קשרים |
| גודל הצוות | 1,008 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 15,400 ק"מ במהירות 12 קשר |
| הנעה | 12 דוודים המזינים מנועי קיטור בהספק 22,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| כמות הדלק | 2,700 טון פחם, 160 טון דלק |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 300 מ"מ צריחי תותחים 280 מ"מ מגדל הניווט 400 מ"מ ברבטות 160 מ"מ מחיצות טורפדו 30 מ"מ |
| חימוש |
12 תותחים בקוטר 11 אינץ' (280 מ"מ) 12 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 16 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ) |
וסטפאלן (בגרמנית: SMS Westfalen) הייתה אחת מאוניות המערכה מסדרת נסאו, ארבעת הדרדנוטים הראשונים שנבנו עבור הצי הקיסרי הגרמני. וסטפאלן הונחה ב-AG Weser בברמן ב-12 באוגוסט 1907, הושקה כמעט שנה לאחר מכן ב-1 ביולי 1908, ונכנסה לשירות בצי הים הפתוח ב-16 בנובמבר 1909. האונייה הייתה מצוידת בסוללה ראשית של 12 תותחי 28 סנטימטרים (11 אינץ') בשישה צריחים תאומים בסידור משושה יוצא דופן.
האונייה שירתה עם האוניות האחיות שלה במשך רוב מלחמת העולם הראשונה, תוך שהיא ראתה שירות נרחב בים הצפוני, שם השתתפה בכמה גיחות של הצי. אלה הגיעו לשיאם בקרב יוטלנד ב-31 במאי – 1 ביוני 1916, שם וסטפאלן הייתה עסוקה מאוד בלחימה לילית נגד כוחות קלים בריטיים. וסטפאלן הובילה את המערך הגרמני במשך חלק ניכר מהערב ולמחרת, עד שהצי הגיע לווילהלמסהאפן. בגיחת צי נוספת באוגוסט 1916, הספינה נפגעה מטורפדו מצוללת בריטית.
וסטפאלן גם ערכה מספר פריסות לים הבלטי נגד הצי הרוסי. הראשון שבהם היה במהלך קרב מפרץ ריגה, שם תמכה וסטפאלן בהסתערות ימית גרמנית על המפרץ. וסטפאלן נשלחה בחזרה לים הבלטי בשנת 1918 כדי לתמוך בפינים הלבנים במלחמת האזרחים הפינית. האונייה נשארה בגרמניה בעוד שרוב הצי היה כלוא בסקפה פלו לאחר תום המלחמה. ב-1919, בעקבות הטבעת הצי הגרמני בסקפה פלו, נמסרה וסטפאלן למדינות ההסכמה כתחליף לספינות שהוטבעו. לאחר מכן היא נשלחה לגורטי ספינות באנגליה, שפירקו את הספינה לגרוטאות עד 1924.
תיאור
עבודת התכנון על סדרת נסאו החלה בסוף 1903 בהקשר של מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני; באותו זמן, אוניות מערכה של ציים זרים החלו לשאת סוללות משניות כבדות יותר ויותר, כולל אוניות איטלקיות ואמריקאיות עם תותחי 20.3 ס"מ (8 אינץ') ואוניות בריטיות עם תותחי 23.4 ס"מ (9.2 אינץ'), ועלו על אוניות המערכה הגרמניות הקודמות מסדרת דויטשלנד עם תותחי ה-17 ס"מ (6.7 אינץ') שלהן של החימוש המשני. מתכננים גרמנים שקלו בתחילה ספינות מצוידות בתותחי 21 ס"מ (8.3 אינץ') לסוללה המשנית, אך דיווחים שגויים בתחילת 1904 כי אוניות המערכה מסדרת לורד נלסון יהיו מצוידות בסוללה משנית של תותחי 25.4 ס"מ (10 אינץ') הניעו אותם לשקול אונייה חזקה עוד יותר חמושה חימוש תותחים גדולים המורכב משמונה תותחי 28 ס"מ (11 אינץ'). במהלך השנתיים הבאות, העיצוב שוכלל לכלי שיט גדול יותר עם שנים עשר תותחים, עד אז השיקה בריטניה את אוניית המערכה המהפכנית אה"מ דרדנוט.
אורכה של וסטפאלן היה 146.1 מ' (479 רגל), רוחב 26.9 מ' (88 רגל 3.1 אינץ'), והיה לה שוקע של 8.9 מ' (29 רגל 2.4 אינץ'). הדחק האונייה היה 18,873 טון (18,575 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית, ו-20,535 טון (20,211 טון ארוך) במעמס מלא. באונייה היו צוות של 40 קצינים ו-968 מלחים. וסטפאלן שמרה על מנועי קיטור תלת דרגתיים עם 12 דוודים על בסיס פחם במקום מנועי טורבינה מתקדמים יותר. מערכת ההנעה שלה דורגה ב-28,000 כוחות סוס (20,594 קילוואט) והיא סיפקה מהירות מרבית של 20 קשרים (37 קמ"ש). היה לה טווח שיוט של 8,300 מיילים ימיים (15,400 ק"מ) במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש). סוג זה של מכונות נבחר הן לבקשת אדמירל אלפרד פון טירפיץ והן לבקשת מחלקת הבנייה של הצי; האחרון קבע ב-1905 כי "השימוש בטורבינות בספינות מלחמה כבדות אינו מומלץ". החלטה זו התבססה אך ורק על עלות: באותה תקופה, פארסונס החזיקה במונופול על טורבינות קיטור ודרשה עמלת תמלוגים של מיליון גולדמרק עבור כל מנוע טורבינה. חברות גרמניות לא היו מוכנות להתחיל בייצור של טורבינות בקנה מידה גדול עד 1910.
וסטפאלן נשאה סוללה ראשית של 12 תותחי SK L/45 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') בתצורה משושה יוצאת דופן. החימוש המשני שלה כלל 12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 ו-16 תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45, שכולם היו מותקנים בקזמטים. האונייה הייתה חמושה גם בשישה צינורות טורפדו שקועים בקוטר 45 ס"מ (17.7 אינץ'). צינור אחד הורכב בחרטום, צינור אחר בירכתיים, ושניים בכל צד רוחב, בשני קצותיו של מחיצת הטורפדו. חגורת השריון של האונייה הייה בעובי של 300 מ"מ (11.8 אינץ') במצודה המרכזית, והסיפון המשוריין היה בעובי 80 מ"מ (3.1 אינץ'). לצריחי הסוללה הראשיים היו דפנות בעובי של 280 מ"מ (11 אינץ'), ומגדל הניווט היה מוגן בציפוי שריון של 400 מ"מ (15.7 אינץ').
היסטוריית שירות
וסטפאלן הוזמנה תחת השם הזמני ארזאץ זקסן, כתחליף לזקסן הישנה מסדרת זקסן. הרייכסטאג אישר בחשאי וסיפק כספים עבור בנייתן של נסאו ווסטפאלן בסוף מרץ 1906, אבל הבנייה של וסטפאלן התעכבה בזמן שנרכשו נשק ושריון. היא הונחה ב-12 באוגוסט 1907 במספנת AG Weser בברמן. כמו אחותה נסאו, הבנייה התנהלה במהירות ובחשאי; יחידות חיילים שמרו הן על המספנה והן על הקבלנים הגדולים שסיפקו חומרי בניין, כמו קרופ. הספינה הושקה ב-1 ביולי 1908, עברה אבזור ראשוני, ולאחר מכן באמצע ספטמבר 1909 הועברה לקיל על ידי צוות שהורכב מעובדי המספנות לצורך אבזור סופי. עם זאת, מפלס המים בנהר וזר היה נמוך בתקופה זו של השנה, ולכן היה צורך לחבר שישה פונטונים לאונייה כדי להפחית את השוקע שלה. למרות זאת, נדרשו שני ניסיונות עד שהאונייה פינתה את הנהר.
ב-16 באוקטובר 1909, לפני שווסטפאלן נכנסה לשירות בצי, האונייה השתתפה בטקס פתיחת מערך המנעולים השלישי בתעלת הקייזר וילהלם בקיל. בדיוק חודש לאחר מכן, וסטפאלן החלה בניסויים ימיים, שהופסקו רק על ידי אימוני צי בפברואר 1910. עם סיום הניסויים ב-3 במאי, וסטפאלן צורפה לשייטת אוניות המערכה הראשונה של צי הים הפתוח; יומיים לאחר מכן, היא הפכה לאוניית הדגל של הטייסת, והחליפה את הפרה-דרדנוט הנובר. הצי התכוון להעביר את האונייה לשייטת אוניות המערכה השנייה, אך תוכנית זו בוטלה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914.
מלחמת העולם הראשונה
בחצות הלילה ב-4 באוגוסט הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה. וסטפאלן ושאר הצי ביצעו מספר גיחות לים הצפוני כדי לתמוך בסיירות המערכה של קבוצת הסיור ה-I של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר. סיירות המערכה פשטו על ערי חוף בריטיות בניסיון לפתות חלקים מהצי הגדול ולהשמיד אותם בנפרד על ידי צי הים הפתוח. המבצע הראשון מסוג זה היה הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-15–16 בדצמבר 1914. בערב 15 בדצמבר, צי הקרב הגרמני של 12 דרדנוטים - כולל פוזן ושלוש אחיותיה - ושמונה פרה-דרדנוטים הגיעו לטווח של 10 מיל ימי (19 קילומטרים; 12 מיל) משייטת מבודדת של שש אוניות מערכה בריטיות. התכתשויות בין מסכי המשחתות היריבות בחושך שכנעו את מפקד הצי הגרמני, אדמירל פרידריך פון אינגנול, כי הוא ניצב מול הצי הגדול, הפרוס כעת במערך הקרב שלו. בהוראת הקייזר וילהלם השני להימנע מסיכון הצי שלא לצורך, פון אינגנול הפסיק את הקרב והפנה את צי הקרב חזרה לכיוון גרמניה. בסוף מרץ 1915 האונייה נכנסה למבדוק יבש לצורך תחזוקה תקופתית.
קרב מפרץ ריגה
באוגוסט 1915, יחידה מיוחדת מהצי הגרמני ניסתה לטהר את מפרץ ריגה שהיה בשליטה רוסית כדי לסייע לצבא הגרמני, שתכנן הסתערות על ריגה. לשם כך התכוונו המתכננים הגרמנים להרחיק או להשמיד את כוחות הצי הרוסי במפרץ, שכללו את אוניית המערכה פרה-דרדנוט סלאבה וכמה סירות תותחים ומשחתות קטנות יותר. צי הקרב הגרמני לווה בכמה ספינות לוחמת מוקשים. על ספינות אלו הוטלה המשימה לפנות שדות מוקשים רוסיים ולהניח שורה של שדות מוקשים משלהן בכניסה הצפונית למפרץ, כדי למנוע מהתגבורת של הצי הרוסי להגיע לאזור. השייטת הגרמנית שנאספה כללה את וסטפאלן ושלוש האוניות האחיות שלה, ארבע אוניות המערכה מסדרת הלגולנד, סיירות המערכה פון דר טאן, מולטקה, זיידליץ, וכמה דרדנוטים, שפעלו בפיקודו של ויצה-אדמירל פרנץ פון היפר. שמונה אוניות המערכה היו אמורות לספק מחסה לכוחות הלוחמים במשט הרוסי. הניסיון הראשון ב-8 באוגוסט לא צלח, כיוון שלקח יותר מדי זמן לפנות את שדות המוקשים הרוסיים כדי לאפשר למקשת דויטשלנד להטיל שדה מוקשים משלה.
ב-16 באוגוסט, נסאו ופוזן הובילו ניסיון שני לפרוץ את ההגנות של המפרץ. שתי הדרדנוטים לוו ב-4 סיירות קלות ו-31 סירות טורפדו. ביום הראשון לתקיפה הגרמנים פרצו את הכוחות הרוסיים, אך שני כלי שיט גרמניים קלים - שולת המוקשים T46 והמשחתת V99 - הוטבעו. נסאו ופוזן ירו על זוג סירות תותחים רוסיות, סיבוץ' וקורייץ. סיבוץ' הוטבעה באותו יום וקורייץ ניזוקה קשות; הספינה הצליחה לצלוע, אך צוותה נאלץ להטביע אותה למחרת. ב-17, נסאו ופוזן היו מעורבות בחילופי אש עם סלאבה בטווח ארוך; הם קלעו שלוש פגיעות על הספינה הרוסית ואילצו אותה לחזור לנמל. עד 19 באוגוסט, שדות המוקשים הרוסיים טוהרו והצי נכנס למפרץ. דיווחים על צוללות של בעלות הברית באזור הניעו את הגרמנים לבטל את המבצע למחרת. האדמירל היפר ציין מאוחר יותר, "להחזיק ספינות יקרות ערך במשך זמן רב באזור מצומצם שבו צוללות אויב היו פעילות יותר ויותר, עם הסיכון המקביל של נזק ואובדן, היה להתמכר להימור ללא כל פרופורציה ליתרון שניתן להפיק מכיבוש המפרץ לפני כיבוש ריגה מהצד היבשתי". למעשה, סיירת המערכה מולטקה טורפדה באותו בוקר.
חזרה לים הצפוני
עד סוף אוגוסט וסטפאלן ושאר צי הים הפתוח חזרו למעגנים שלהם בים הצפוני. המבצע הבא שבוצע היה גיחה לים הצפוני ב-11–12 בספטמבר, אם כי הוא הסתיים ללא כל פעולה. גיחה נוספת של הצי התבצעה ב-23–24 באוקטובר מבלי להיתקל בכוחות בריטיים כלשהם. ב-4 במרץ 1916, פוזן, נסאו, וסטפאלן ופון דר טאן הפליגו לשרטון אמרום כדי להגן על סיירת העזר Möwe, שחזרה ממשימת פשיטה.
ב-24 באפריל, סיירות המערכה של קבוצת הסיור I של היפר ערכו פשיטה על החוף האנגלי. וסטפאלן ושאר הצי הפליגו בתמיכה מרוחקת. סיירת המערכה זיידליץ פגעה במוקש בדרכה אל המטרה, ונאלצה לסגת. שאר סיירות המערכה הפגיזו את העיירה לואוסטפט ללא התנגדות, אך במהלך ההתקרבות לירמות', הם נתקלו בסיירות הבריטיות של כוח הארוויץ'. דו-קרב ארטילרי קצר התפתח לפני שכוח הארוויץ' נסוג. דיווחים על צוללות בריטיות באזור גרמו לנסיגת קבוצת הסיור I. בשלב זה, שר, שהוזהר מפני הגיחה של הצי הגדול מבסיסו בסקפה פלו, נסוג גם הוא למים בטוחים יותר בחופי גרמניה.
קרב יוטלנד
אדמירל ריינהרד שר, שהחליף את האדמירלים פון אינגנול והוגו פון פול כמפקד הצי, תכנן מיד מתקפה נוספת על החוף הבריטי. הנזק לזיידליץ ובעיות מעבים בכמה מהדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השלישית עיכבו את התוכנית עד סוף מאי. צי הקרב הגרמני יצא משפך היאדה בשעה 03:30 ב-31 במאי. וסטפאלן הוקצתה לפלגה 2 של שייטת אוניות המערכה הראשונה כספינת הדגל של קונטר-אדמירל ו. אנגלהארדט. וסטפאלן הייתה האונייה האחרונה בפלגה, אחרי שלוש אחיותיה. פלגה II הייתה יחידת הדרדנוטים האחרונה בצי; אחריהם באו רק האוניות הקשישות הפרה-דרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה.
בין 17:48 ל-17:52, וסטפאלן ועשר אוניות מערכה גרמניות נוספות ירו על שייטת הסיירות הקלות השנייה הבריטית, אם כי הטווח והראות הלקויה מנעו אש יעילה. בשעה 18:05, וסטפאלן החלה לירות שוב; המטרה שלה הייתה סיירת קלה בריטית, ככל הנראה סאות'המפטון. למרות המרחק הקצר, בסביבות 18,000 מטרים (19,690 יארד), וסטפאלן לא הצליחה לפגוע. שר קרא בשלב זה למהירות מרבית על מנת לרדוף אחרי הספינות הבריטיות; וסטפאלן הפליגה במהירות 20 קשרים (37 קמ"ש). עד השעה 19:30 כששר סימן "לפנות מערבה", הצי הגרמני התמודד עם הצי הגדול שנפרס בפעם השנייה ונאלץ להסתובב. בכך התהפך סדר המערך הגרמני; זה היה מציב את השייטת השנייה בראש, אבל קפטן רדליך מווסטפאלן ציין כי השייטת השנייה יצאה מעמדתה והחל את הפנייה מיד, תוך שהוא תופס את העמדה המובילה.
בסביבות 21:20, וסטפאלן והאוניות האחיות שלה החלו להילחם בסיירות המערכה של שייטת סיירות המערכה השלישית; כמה פגזים גדולים נפלו משני צידי האונייה והמטירו רסיסים על סיפונה. זמן קצר לאחר מכן אותרו שני שובלי טורפדו שהתבררו כלא כלום. לאחר מכן נאלצו האוניות להאט את מהירות הנסיעה כדי לאפשר לסיירות המערכה של קבוצת הסיור I לעבור קדימה. בסביבות השעה 22:00, וסטפאלן וריינלנד צפו בכוחות מוארים לא מזוהים בחושך המתכנס. לאחר הבהוב באמצעות זרקור שהתעלמו ממנו, שתי האוניות פנו לכיוון הימני על מנת להתחמק מכל טורפדו שאולי נורה. שאר שייטת אוניות המערכה הראשונה הלכו בעקבותיהם. במהלך הקרב הקצר, וסטפאלן ירתה שבעה פגזי 28 ס"מ בתוך כשתי דקות וחצי. וסטפאלן שוב תפסה עמדה המובילה את הצי, הפעם מכיוון ששר רצה שהאוניות המובילות יהיו עם הגנה גדולה יותר מפני טורפדות מזו שהייתה לפרה-דרדנוטים.
בסביבות השעה 00:30 נתקלו היחידות המובילות של הקו הגרמני במשחתות ובסיירות בריטיות. התפתחה קרב אש אלים מטווח קצר; וסטפאלן פתחה באש על המשחתת אה"מ טיפררי עם פגזי 15 ס"מ ו-8.8 ס"מ במרחק של כ-1,800 מטר (2,000 יארד). המטח הראשון שלה הרס את הגשר של טיפררי ואת תותח הסיפון הקדמי. בטווח של חמש דקות, וסטפאלן ירתה 92 פגזי 15 ס"מ ו-45 פגזי 8.8 ס"מ בטיפררי לפני שפנתה 90 מעלות ימינה כדי להתחמק מכל טורפדו שאולי נורה. נסאו וכמה סיירות ומשחתות הצטרפו להתקפה על טיפררי; האונייה הפכה במהירות לשבר בוער. המשחתת בכל זאת המשיכה לירות בתותחי הירכתיים שלה ושיגרה את שתי הטורפדות הימנים שלה. אחת המשחתות הבריטיות השיגה פגיעה בגשר של וסטפאלן עם פגז 4 אינץ' (10 ס"מ), הרגה שני אנשים ופצעה שמונה; קפטן רדליך נפצע קל. בשעה 00:50, וסטפאלן הבחינה באה"מ ברוק והעסיקה אותה לזמן קצר עם התותחים המשניים שלה; בתוך בערך 45 שניות היא ירתה 13 פגזי 15 ס"מ ו-13 פגזי 8.8 ס"מ לפני הפנייה. ברוק לחמה בספינות מלחמה גרמניות אחרות, כולל הסיירת רוסטוק; היא נפגעה לפחות שבע פעמים וסבלה מ-42 הרוגים, שישה נעדרים ו-34 אנשי צוות פצועים. קצין על סיפון הסיירת הקלה סאות'המפטון תיאר את ברוק כנתונה ב"בלבול מוחלט". למרות הנזק החמור שנגרם, הצליחה ברוק לסגת מהקרב ולהגיע לנמל. קצת אחרי 01:00, הזרקורים של וסטפאלן האירו על המשחתת פורצ'ן, אשר נהרסה והוצתה תוך שניות על ידי וסטפאלן וריינלנד. היא גם הצליחה להטביע את המשחתת הבריטית טורביולנט.
למרות האכזריות של הלחימה הלילית, צי הים הפתוח נגח את כוחות המשחתות הבריטיות והגיע לשונית הורנס בשעה 04:00 ב-1 ביוני. הצי הגרמני הגיע כמה שעות לאחר מכן לווילהלמסהאפן, שם וסטפאלן וכמה אוניות מערכה אחרות משייטת אוניות המערכה הראשונה תפסו עמדות הגנה בשטח המעגן החיצוני. במהלך הקרב, הספינה ירתה 51 פגזי 28 ס"מ, 176 פגזי 15 ס"מ, ו-106 פגזי 8.8 ס"מ. עבודות התיקון התבצעו מיד בווילהלמסהאפן והסתיימו עד 17 ביוני.
הגיחה של 18–19 באוגוסט
גיחת צי נוספת התרחשה ב-18–22 באוגוסט, שבמהלכו סיירות המערכה של קבוצת הסיור I היו אמורים להפגיז את עיירת החוף סנדרלנד בניסיון למשוך ולהשמיד את סיירות המערכה של ביטי. מכיוון שרק שתיים מתוך ארבעת סיירות המערכה הגרמניות עדיין היו במצב קרבי, הוקצו שלושה דרדנוטים לקבוצת הסיור עבור המבצע: מארקגראף, גרוסר קורפירסט ובאיירן שהצטרפה לצי לאחרונה. צי הים הפתוח, כולל נסאו, הפליג מאחור וסיפק חיפוי. בשעה 06:00 ב-19 באוגוסט, וסטפאלן טורפדה על ידי הצוללת הבריטית אה"מ E23 55 מיילים ימיים (102 ק"מ) מצפון לטרשלינג; האונייה ספגה כ-800 טון של מים, אך מחיצת הטורפדו החזיקה. שלוש סירות טורפדו נותקו מהצי כדי ללוות את האונייה הפגועה בחזרה לנמל; וסטפאלן הפליגה במהירות של 14 קשרים (26 קמ"ש) בהפלגה חזרה לנמל. הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות ושלחו את הצי הגדול כדי לפגוש אותם. עד השעה 14:35, אדמירל שר הוזהר מפני התקרבותו של הצי הגדול, ומאחר שלא היה מוכן להיכנס לקרב מול כל הצי הגדול רק אחד-עשר שבועות לאחר הקרב ביוטלנד, הפך את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים. התיקונים בווסטפאלן נמשכו עד 26 בספטמבר.
משלחת לפינלנד
ב-22 בפברואר 1918, וסטפאלן וריינלנד נותקו מצי הים הפתוח והצטוו להיכנס לים הבלטי. מלחמת אזרחים פרצה בפינלנד העצמאית החדשה בין הלבנים שתמכו בגרמניה והאדומים שתמכו ברוסיה, ושתי האוניות היו אמורות לסייע ללבנים. ב-23 בפברואר, שתי האוניות העמיסו את גדוד היגר ה-14, ובתחילת 24 בפברואר הן יצאו לאולנד. אולנד הייתה אמורה להיות בסיס תפעולי קדמי, ממנו יאובטח נמל האנקו, בעקבות תקיפה על הבירה הלסינקי. כוח המשימה הגיע לאיי אולנד ב-5 במרץ, שם הם נתקלו בספינות הגנת החוף השוודיות סווריגה, תור ואוסקר השני. התפתח משא ומתן, שהביא להנחתת החיילים הגרמנים על אולנד ב-7 במרץ; לאחר מכן חזרה וסטפאלן לדנציג.
וסטפאלן נשארה בדנציג עד 31 במרץ, אז יצאה לפינלנד עם פוזן; האוניות הגיעו לרוסארו, שהייתה ההגנה החיצונית של האנקו, עד 3 באפריל. הצבא הגרמני כבש במהירות את הנמל. לאחר מכן המשיך כוח המשימה להלסינגפורס; ב-9 באפריל עמדה וסטפאלן מול רוואל, וארגנה את כוח הפלישה. יומיים לאחר מכן האונייה עברה לנמל בהלסינגפורס והנחיתה את החיילים; היא תמכה בהתקדמותם בעזרת התותחים העיקריים שלה. המשמרות האדומים הובסו תוך שלושה ימים. האונייה נשארה בהלסינגפורס עד 30 באפריל, אז מונתה הממשלה הלבנה בתוקף.
בעקבות המבצע חזרה וסטפאלן לים הצפוני שם הצטרפה לשייטת אוניות המערכה הראשונה. ב-11 באוגוסט יצאו וסטפאלן, פוזן, קייזר וקייזרין לכיוון טרשלינג כדי לתמוך בפטרולים הגרמניים באזור. במהלך הדרך, וסטפאלן סבלה מנזק חמור לדוודים שלה שהפחית את מהירותה ל-16 קשרים (30 קמ"ש). לאחר שחזרה לנמל, היא הושבתה והועסקה כספינת אימונים ארטילרית.
גורל
לאחר קריסת הקיסרות הגרמנית בנובמבר 1918, חלק ניכר מצי הים הפתוח נכלא בסקפה פלו. נסאו ושלוש אחיותיה לא היו בין האוניות שנרשמו למעצר, ולכן הן נשארו בנמלים גרמניים. בתקופה זו, מנובמבר עד דצמבר, שימש הרמן באואר כמפקד האונייה. ב-21 ביוני 1919, קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר, בהתרשמות מוטעית כי שביתת הנשק תפוג בצהריים באותו יום, הורה להטביע את ספינותיו כדי למנוע את תפיסתן על ידי הבריטים. כתוצאה מכך, ארבעת אוניות המערכה מסדרת נסאו נמסרו למדינות ההסכמה השונות כתחליף לאוניות שהוטבעו.
וסטפאלן נמחקה מרשימת הצי הגרמני ב-5 בנובמבר 1919 ולאחר מכן נמסר למדינות ההסכמה תחת שם החוזה "D" ב-5 באוגוסט 1920. לאחר מכן, האונייה נמכרה לגורטי ספינות בבירקנהד, שם היא פורקה לגרוטאות עד 1924.
קישורים חיצוניים
37338199וסטפאלן (אוניית מערכה, 1908)