וולי היקל
 | |||||||
| וולי היקל | |||||||
| לידה | אלינווד, קנזס, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | אנקורג', אלסקה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | וולטר ג'וזף היקל | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | פארק הזיכרון, אנקורג', אלסקה, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
וולטר ג'וזף "וולי" היקל (באנגלית: Walter Joseph "Wally" Hickel; ) היה איש עסקים, יזם נדל"ן ופוליטיקאי אמריקאי מאלסקה. הוא עבד כפועל בניין, ובסופו של דבר היה לבעלים והמנהל של חברת בנייה במהלך התקופה בה אלסקה הייתה טריטוריה. לאחר מלחמת העולם השנייה היה היקל מעורב מאוד בעסקי הנדל"ן, ובבניית בתי מגורים, מרכזי קניות ובתי מלון. בשנות ה-50 נכנס היקל לפוליטיקה במהלך מאבקה של אלסקה לקבלת מעמד של מדינה בארצות הברית ונותר פעיל בפוליטיקה כל ימי חייו.[1]
היקל כיהן כמושל אלסקה השני, לאחר שניצח בבחירות את המושל הראשון ויליאם איגן ב-1966. הוא כיהן כמושל עד 1969, עת התפטר כדי לקבל על עצמו את תפקיד מזכיר הפנים של ארצות הברית בממשלו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. בהמשך, בשנים 1990–1994, כיהן היקל כהונה שנייה מלאה כמושל מטעם מפלגת העצמאות של אלסקה.[1]
ראשית חייו
וולי היקל נולד בעיר אלינווד שבקנזס, כבנם של אמה פאולין (לבית זקה) ורוברט אנטון היקל.[1][2] הוא גדל בחווה ששכרו הוריו באגן האבק במהלך השפל הגדול ליד העיר קלפין. באוקטובר 1940 עבר היקל לאלסקה לאחר שהפליג על סיפון הספינה "יוקון" יחד עם 95 נוסעים נוספים, שם הוא החל לעבוד בענף הנדל"ן.[3] ב-1947 הוא הקים חברת בנייה מצליחה.
היקל הצטרף לדמוקרטים שקראו לקבלתה של אלסקה כמדינה בארצות הברית במהלך שנות ה-40 ושנות ה-50. ב-1958 חתם הנשיא דווייט אייזנהאואר על חוק לקבלתה של אלסקה כמדינה.[1]
ראשית הקריירה הפוליטית
בשנות ה-50 היה היקל יושב הראש הפיננסי של המפלגה הרפובליקנית וב-1952 הוא קיבל את הגיבוי של אנשי העסקים באנקורג' להיבחר כמושל הטריטוריה, אך תחת זאת מונה לתפקיד בנג'מין היינצלמן.[4][5] ב-1953 נסע היקל יחד עם רעייתו ונציגים נוספים מאלסקה לוועידה המערבית של המפלגה הרפובליקנית בסן פרנסיסקו, ובהמשך הוא נבחר כראש המועדון הרפובליקני של אנקורג'.[6][7] בדצמבר אותה שנה שלחו הינקל ו-18 רפובליקנים בולטים מאנקורג' מכתב למושל הינצלמן בו הם בקשו לפטר את רוברט דארמונד ולהחליפו בתושב אנקורג'. מאוחר יותר הם שלחו מברק למזכיר הפנים דאגלס מקיי וביקשו ממנו לבנות את תדמית המפלגה וכן ביקשו מהינצלמן לשקול מחדש את החלטתו ולהיפגש עמם.[8][9]
תקופת כהונה ראשונה כמושל אלסקה
ב-1966 נבחר היקל כמושל אלסקה בבחירות כלליות. בבחירות הוא ניצח את המושל המכהן, הראשון ממושלי אלסקה מאז היותה למדינה, הדמוקרטי ויליאם איגן. תקופת כהונתו הראשונה של היקל כמושל, השנייה בהיסטוריה של המדינה הצעירה, והראשונה בה כיהן מושל רפובליקני, עמדה בסימן גילוי שדות הנפט בפרודו ביי ב-1968, גורם שיוכח כמכריע מבחינה פוליטית בשנים הבאות. היקל, שהיה רפובליקני מתון, וסביבתן, לא דחף לניצול נרחב של משאבי הנפט. על כל פנים, במהלך החודשים הראשונים לכהונתו כמושל, אישר ממשלו מכירת זיכיונות נפט בשטחים של 37,000 אקר (150 קמ"ר) במדרון הצפוני של אלסקה על אף התנגדות מצד הילידים. בנובמבר 1968 החלה מחלקת התחבורה בממשלו של היקל לסלול כביש באורך של 400 מיל (640 ק"מ) מליוונגוד ועד פרודהו ביי שבהמשך זכה לכינוי "כביש היקל".[10] באותה שנה מינה היקל את טד סטיבנס כסנאטור במקומו של בוב ברטלט שנפטר.[11]
כמו קודמו בתפקיד, ויליאם איגן, שאף היקל לשפר את היחסים עם הילידים באלסקה בחיפוש אחר פתרונות לתביעות הקרקע שלהם. קבוצה של ילידים מהחלק הפנימי של אלסקה, כולל מוריס תומפסון ודון ג'ולס רייט, נטלו חלק מרכזי במערכת הבחירות של היקל ב-1966 ובתקופת כהונתו כמושל.
מזכיר הפנים של ארצות הברית
בחירתו של ריצ'רד ניקסון כנשיא ארצות הברית ב-1968 הובילה להצעה להיקל לכהן כמזכיר הפנים של ארצות הברית. בתחילה דחה היקל את ההצעה. ניקסון השיב שהחלטתו סופית. שנים לאחר מכן נזכר היקל שלאחר ההצעה הוא בכה והודיע שהוא יתפטר מכהונתו כמושל ויעבור לוושינגטון.[12]
מינויו של היקל נתקל במה שהוא כינה מאוחר יותר כמסע "השמצה" בעיתון של "האשמות מטורפות" ושגויות שהוא בעל רקע מושחת ואנטי-סביבתני כמושל. ההתנגדות למינויו, שהובלה על ידי בעלי הטור המשפיעים דרו פירסון וג'ק אנדרסון. העיתונים שהתנגדו למינויו היו הניו יורק טיימס והלוס אנג'לס. לאישור מינויו בסנאט התנגדו בין השאר, הסנאטורים הדמוקרטים וולטר מונדייל וג'ורג' מקגוורן. מנהל מועדון סיירה דייוויד ברואר העיד נגד מינויו של היקל. בכל אופן, ב-23 בינואר 1969 אישר הסנאט את מינויו של היקל כמזכיר הפנים.
עם תחילת כהונתו בתפקיד, הוכיח היקל את עצמו כסביבתן, והוא תמך בתוקף בחקיקה שהטילה מחויבויות על חברות הנפט שהפעילו אסדות קידוח מול החופים וכן דרשה אמצעי הגנה סביבתיים בתעשיית הנפט הצומחת של אלסקה.
קולו המרכזי של היקל בממשל ניקסון הוביל אותו בסופו של דבר לעימותים עם הנשיא. ב-1970, בעקבות הטבח בקנט סטייט, כתב היקל מכתב ביקורתי בנוגע למדיניותו של ניקסון במלחמת וייטנאם והאיץ בו להתייחס יותר לביקורת של הצעירים בנוגע למלחמה, ובין השאר הוא כתב, "אני מאמין שממשל זה מוצא את עצמו היום מובך על ידי פילוסופיה שחסרה את הדאגה הראויה לגישתם של חלק גדול של האמריקאים - הצעירים שלנו".[13] קריאת התנגדות זו של היקל משכה תשומת לב בתקשורת העולמית, וב-25 בנובמבר 1970 הוא הודח מתפקידו. ימים אחדים לפני הדחתו, אמר היקל בתוכנית 60 דקות של CBS שהוא לא יתפטר תחת לחץ ושהוא יפרוש רק בגלל "חץ בליבי, לא בגלל כדור בגבי".[14] תתי-המזכירים שהיו כפופים להיקל, כמו לסלי גלאזגו, שהיה אחראי על הדגה, הטבע, הפארקים והמשאבים הימיים, הודחו אף הם. לאחר פחות משנתיים בוושינגטון, שב גלאזגו לאוניברסיטת מדינת לואיזיאנה, שם הוא היה פרופסור מומחה ללימודי חיי הטבע בביצות.
כהונה שנייה כמושל אלסקה
בבחירות המקדימות שהתקיימו ב-28 באוגוסט 1990 נבחרה ארליס סטרגוליסקי, חברת הסנאט של אלסקה מאנקורג' מאז 1979, כמועמדת המפלגה הרפובליקנית למשרת מושלת אלסקה. מועמד המפלגה הדמוקרטית היה טוני נולס, שסיים שלוש שנים קודם לכן את כהונתו כראש עיריית אנקורג'.
הרפובליקנים בחרו את ג'ק קוגהיל כמועמדם למשרת סגן המושל, חבר הסנאט המדינתי מנננה. קוגהיל כיהן בסנאט המדינתי באופן בלתי רצוף מאז 1952, ובתקופת כהונתו הראשונה של היקל כמושל הוא שימש לזמן קצר כעוזרו המיוחד.
על סטרגוליסקי, שזכתה במועמדות המפלגה הרפובליקנית בפעם הראשונה ברציפות כנגד אופוזיציה שמרנית ברובה, נמתחה ביקורת על ידי הרפובליקנים על עמדותיה בסוגיות כמו הפלות ועונש מוות. לאחר פגישות ממושכות בין סטרגוליסקי ובין השמרנים הבולטים במפלגה הרפובליקנית, שהתקיימו בביתו של פעיל המפלגה דייוויד קאדי, חש קוגהיל שיהיה זה בלתי אפשרי מבחינתו להתמודד לצידה של סטרגוליסקי. לאחר שקוגהיל נפגש עם היקל ולאחר מכן עם אדגר פול בויקו, עלה הרעיון לריצה משותפת של היקל וקוגהיל מטעם מפלגת העצמאות של אלסקה (אנ'). יושב ראש מפלגה זו, ג'ו וולג'ר, הגיע מיד מפיירבנקס לאנקורג' זמן קצר לפני המועד האחרון להגשת המועמדויות.
ג'ון לינדואר וג'רי וורד, שנבחרו מלכתחילה כמועמדי המפלגה (ושמונה שנים לאחר מכן נבחרו יחדיו כמועמדי המפלגה הרפובליקנית למשרות המושל וסגן המושל), ויתרו על מועמדותם, כשהסיבה הרשמית לכך הייתה מחלתה של אשתו של לינדואר. בבחירות הכלליות ניצחו היקל וקוגהיל.
אף על פי שהיה לו רקע משותף עם חברי מפלגת העצמאות של אלסקה במאבק על ההגבלות על שימושי הקרקע שנכפו על ידי הגישה הסביבתנית של הממשל הפדרלי, היה היקל אחד התומכים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של התנועה לקבלתה של אלסקה כמדינה ומעולם לא זיהה עצמו עם השאיפות הבדלניות של המפלגה, ובכך הוביל כמה מנאמני המפלגה לקרוא לבחירות חוזרות. באפריל 1994, לקראת תום כהונתו כמושל, שב היקל לחיק המפלגה הרפובליקנית.
ב-1991 ניסה היקל לקדם תוכנית להנחת מוביל מים מאלסקה לקליפורניה.
קריירה עסקית
היקל היה גם יזם נדל"ן ויושב הראש של חברת היקל להשקעות (Hickel Investment Company). רוב המיזמים שלו משנות ה-50 והלאה היו בניה והפעלה של בתי מלון ומרכזי קניות. חברתו של היקל בנתה את המבנים שבהם מיקמה רשת סייפוויי את חנויותיה הראשונות באלסקה.
לאחר רעידת האדמה של 1964 באלסקה, היקל, כצעד של הפגנת אמון בעתידה של אנקורג', בנה בית מלון יוקרתי גבוה בצד המערבי של מרכז העיר, בקרבת מקום לאתרים בהם אירעו התמוטטויות הקרקע החזקות ביותר, שכיסו חלקים של אנקורג'. היקל בחר את אתר הבנייה של המלון כמשקל נגד לאלו שהאמינו שלא ניתן יהיה לפתח את האזור בהיקף גדול. מלון קפטן קוק שמתנשא לגובה של תשע קומות נפתח ב-1965 בשדרה הרביעית של העיר, בשכנות לבניין ונדלר ההיסטורי, הבניין המסחרי הראשון של אנקורג'. מגדל בגובה של 15 קומות נוסף למלון ב-1972 ומגדל נוסף בגובה של 18 קומות נבנה ב-1978. כיום המלון משתרע על שטח של כמעט מבנן שלם והוא מקושר לחניון שמכסה מחצית מבנן סמוך.
שנותיו האחרונות
ב-2006 תמך היקל במועמדותה של שרה פיילין בהתמודדותה על משרת מושלת אלסקה. עם זאת, ב-2009 הוא ציין ש"לא אכפת לו מה היא עושה".[15]
ב-2008 הוא קרא להתפטרותו של הסנאטור טד סטיבנס, שאותו הוא מינה לסנאט מתוקף תפקידו כמושל ב-1968. הצהרתו זו ניתנה לאור כתב האישום שהוגש נגד סטיבנס בשל חשדות לשחיתות.[16] באוקטובר אותה שנה נמצא סטיבנס אשם על ידי חבר המושבעים והפסיד בבחירות לסנאט לדמוקרט מארק בגיץ' שמונה ימים לאחר מכן.
וולי היקל נפטר ב-7 במאי 2010 באנקורג'. הוא נטמן בפארק הזיכרון של העיר. כפי שביקש מספר פעמים בימי חייו, נקבר היקל בעמידה, כשפניו מופנים מזרחה לכוון וושינגטון הבירה.[17]
קישורים חיצוניים
- וולי היקל באתר מחלקת הפנים של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 "Hickel, Walter J. "Wally" - Alaska History". www.alaskahistory.org. Archived from the original on 2019-06-24.
- ^ "Hearings, Reports and Prints of the Senate Committee on Interior and Insular Affairs". 1969.
- ^ "SS Yukon Sails For The North". The Alaska Miner. 29 October 1940. p. 10. Archived from the original on 29 November 2019 – via Newspapers.com.
- ^ "Creates Boom". Fairbanks Daily News-Miner. 18 December 1952. p. 1. Archived from the original on 29 November 2019 – via Newspapers.com.
- ^ "Langlie Dodges Governor Issue". Fairbanks Daily News-Miner. 19 December 1952. p. 12. Archived from the original on 29 November 2019 – via Newspapers.com.
- ^ "White To Represent Wife at GOP Meet". Daily Sitka Sentinel. 6 November 1953. p. 1. Archived from the original on 29 November 2019 – via Newspapers.com.
- ^ "Anchorage Group Publishes Letter To Governor". Daily Sitka Sentinel. 24 December 1953. p. 1. Archived from the original on 29 November 2019 – via Newspapers.com.
- ^ "Group Asks Resignation Of DeArmond". Daily Sitka Sentinel. 26 December 1953. p. 1. Archived from the original on 29 November 2019 – via Newspapers.com.
- ^ "18 Anchorage Republicans Appeal to Secretary McKay". Fairbanks Daily News-Miner. 28 December 1953. p. 3. Archived from the original on 29 November 2019 – via Newspapers.com.
- ^ "Governor Walter J. Hickel and the Hickel Highway - American Experience - PBS". www.pbs.org.
- ^ "From Mr. Alaska to Uncle Ted: How Stevens became Alaska's most influential leader". Anchorage Daily News. 2010-08-10.
- ^ Inside Interior - Walter J. Hickle - Center of the American West at the University of Colorado at Boulder.
- ^ The Associated Press, Walter Hickel dies at 90, NBCNEWS, May 8, 2010.
- ^ Mark Thiessen, Walter Hickel, Interior secretary for Nixon, The Boston Globe, May 9, 2010.
- ^ "It Came from Wasilla", by Todd S. Purdum (Vanity Fair, August 2009". 30 June 2009.
- ^ "CBS News story on Hickel". Archived from the original on 2008-10-05.
- ^ Dermot Cole, Even in death, Wally Hickel wanted to stand up for Alaska, Fairbanks Daily News Miner, May 29, 2010.
| מזכירי הפנים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
32232172וולי היקל