אוקמרגה
מרכז העיר (2012) | |
מדינה | ליטא |
---|---|
מחוז | מחוז וילנה |
מחוז משנה | אוקמרגה |
ראש העיר | רולנדס יניצקס (Rolandas Janickas) |
תאריך ייסוד | 1333 (נזכרת לראשונה); 1,486 (זכויות עירוניות או זכויות מגדבורג) |
גובה | 64 מטרים |
אוכלוסייה | |
‑ בעיר | 25,886 (2011) |
קואורדינטות | 55°14′50″N 24°45′50″E / 55.24722°N 24.76389°E |
אזור זמן | UTC +2 |
אוקמרגה (בליטאית: Ukmergė להאזנה (מידע • עזרה) מקודם: Vilkmergė; ברוסית: Укмерге́ ומקודם: Вилькомир; בפולנית: Wiłkomierz; ביידיש: ווילקאמיר שנכתב בעברית וילקומיר) היא עיר בליטא, לגדותיו של הנהר שבנטויי (אנ'), ששוכנת במרחק של כ-76 ק"מ מצפון מערב לעיר הבירה וילנה. משמשת כמרכז האדמיניסטרטיבי של מחוז המשנה אוקמרגה. בעיר גרים כ-26,000 תושבים (נכון ל-2011).
היסטוריה
אקמרגה מוזכרת לראשונה בכתובים ב-1333. ב-1387 עם השלטת הנצרות בליטא, בנה יוגאילה, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא, כנסייה גדולה בעיר ע"ש פטרוס ופאולוס (מבין הראשונות בליטא כולה). כנסייה זו נשרפה כמה פעמים אך נבנתה מחדש והורחבה (המבנה הנוכחי של הכנסייה הוא תוצאה של בנייה בשנים 1800–1820). העיר קיבלה זכויות עירוניות ב-1486 והמלך זיגמונד (1506–1548) אישר אותן וקבע בה 2 ימי שוק (ה' וז') ויריד גדול ב-29 ביוני, חגם של פטרוס ופאולוס. לאחר החלוקה השלישית של פולין (1795) עברה העיר לשלטון הרוסים וסופחה לפלך וילנה. אך ב-1842 נכללה בפלך קובנה ועל שמה נקרא גם המחוז (ברוסית: уе́зд, uyezd – חלוקת משנה של הפלך, קרי: Вилькомирский уезд או מחוז וילקומיר). במעמד זה הייתה עד לקריסתה של האימפריה. ב-1812 עבר בעיר צבא נפוליון אך לא פגע לרעה באוכלוסייתה.
את העיר פקדו מגפות, שנות רעב, ובעיקר שריפות בשנים 1877, 1895 ו-1904. בשרפה של 1877 נפגעו בעיקר הרבעים היהודיים בעיר (כולל בית הכנסת הגדול שזמן קצר לאחר מכן נבנה מחדש). ועדים יהודיים בקובנה וממל אספו תרומות לנפגעים. משפחות רוטשילד ומונטיפיורי נחלצו לסייע אף הן. סחרה של העיר נפגע על ידי סלילת מסילת ברזל רומני (Ромни́ באוקראינית - היום באוקראינה)-ליבאו (היום לייפאיה שבלטביה) במחצית השנייה של המאה ה-19 לצורך יצוא, בין היתר, של דגן מרוסיה, דבר שגרם להפניית המסחר לכיוון אחר והוריד מערכה של העיר כמרכז מסחרי. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פינו הרוסים את העיר, שרפו בתים, וכן את הגשר על פני נהר השבנטויי. בתקופה זו גירש השלטון הרוסי את היהודים.[1] גם מטוסים גרמניים גרמו להרס ולנפגעים בנפש. בימי הכיבוש הגרמני נסללה מסילת ברזל צרה בין העיר ליאנובה (Jonava). עם כינון הרפובליקה הליטאית הראשונה שונה שמה של העיר מווילקמרגה לאוקמרגה.
בסביבות 1964 הוקמו בסיסים סובייטים של טילים בליסטיים מסוג SS-4 סמוך לעיר. הבסיסים הוזכרו במסגרת הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני של 1987 בין ברית המועצות לארצות הברית.
הקהילה היהודית
יהודים החלו להתיישב בעיר במאה ה-17. ב-1665 מספרם הגיע ל-622. ליהודים הורשה אז לבנות בית כנסת "מעבר לנהר" וניתן להם שטח לבית קברות. ב-1766 ישבו בעיר 716 יהודים. ב-1798 הגיע מספרם ל-1,354. ב-1847 עלה מספרם ל-3,758, וב-1860 ל-4,065 (מכלל 7,809 התושבים בעיר, קרי יותר ממחצית מסה"כ). ב-1864 מנה ישובה היהודי של העיר 4,561 (אותה שנה היו בה 2 בתי כנסת). בקיץ 1877 הייתה שרפה גדולה שפגעה קשות ביהודי העיר והוקם ועד מיוחד שאסף כספים לסיוע לנפגעי השרפה ברחבי העולם היהודי.[2]
ב-1889 נמנו בה 9,034 יהודים (מכלל 16,559 איש). לפי המפקד של 1897 נמצאו בעיר 7,287 יהודים מכלל אוכלוסייתה שמנתה 13,532 נפש (54 אחוז מכלל האוכלוסייה). ב-1902 היה מספרם 6,094 (מסה"כ 13,263 - 46 אחוז). ב-1914 הגיע מספרם ל-10,000 נפש (לפני פרוץ המלחמה באותה שנה). על פי המפקד הליטאי ב-1923 היו בה 3,885 יהודים (מכלל 10,604 תושביה, או כ-37 אחוז).[3] ב-1935 מנתה קהילתה יהודית של העיר 8,000 נפש (מתוך אוכלוסייה של 15,000 איש - יותר ממחצית). ב-1939 היו בה כ-6,000 יהודים (כמחצית מכלל האוכלוסייה של 12,400).[4][5]
ראשוני היהודים שהשתקעו בעיר עסקו בכריתת עצים, בהשטת רפסודות על פני נהר השבנטויי, וכן בסחר התבואה והפשתן. תפקידם בחיי המסחר הלך וגדל עם הזמן. שיירות של סוחרים יהודים היו עוברות בעיר בדרכן לווילנה, קובנה, פטרבורג וורשה. הם הקימו בה מחסני סחורות. תפקיד חשוב שיחקו יהודי העיר בעיקר ביצוא עצים ופשתן לגרמניה. סוחרים יהודים של העיר היו אורחים קבועים בבורסות של קניגסברג, דנציג ושטטין. כמו כן, במאה ה-19 היה קיים בעיר ארגון יהודי של טוחני קמח. גם הבורסקאות, שריפת-לבנים ותעשיית כלי חרס היו בידי יהודים. הסחר בטקסטיל, מכולת וחומרי בניין היה רובו ככולו בידי סוחרים יהודים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו כ-900 חקלאים יהודים בעיר ובסביבתה. יהודי היישובים הסמוכים עסקו גם במלאכה (בנאים, נפחים, מסגרים, פחחים, ועוד) . עד שנות ה-30 של המאה ה-20 לא הייתה בעיר הספקת מים בצינורות ושואבי מים יהודים הביאו מים לבתים מהנהר או מבארות.[5]
ב-1935 היו מפעלים הבאים בידי יהודים: 3 מנסרות, 2 טחנות קמח, 2 בתי חרושת לעורות, תעשיית לוחות חרסינה לתנורים, 2 משרפות יין, תעשיית קרטונג', בית חרושת למשקאות, 2 בתי חרושת ללבנים, 2 בתי חרושת לכלי נשק, 6 בתי בורסקאות.[5]
ה"פולקסבנק" ('הבנק היהודי העממי') נוסד ב-1920 ומנה 593 חברים ב-1929. בנוסף, היו בנקים פרטיים.
בעיר היו 12 בתי תפילה וביניהם בית הכנסת הגדול ו"שטיבל" של חסידי חב"ד.
משך מאות בשנים שימשה העיר מרכז תורני חשוב בליטא והייתה מבצרה של היהדות החרדית. לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה בה ישיבה גדולה, וכן "תלמוד תורה" ו"חדרים".
בסוף המאה ה-19 נפתחו בעיר בתי ספר ממשלתיים שלשון ההוראה בהם הייתה רוסית. בקרב התלמידים היהודים בגימנסיה נודעה השפעה גדולה ל"בונד". בתקופת הכיבוש הגרמני של ליטא במלחמת העולם הראשונה הקימו היידישסטים (תמכו, בין היתר, בשפת היידיש כשפת הלאום) ספרייה גדולה, להקה, תזמורת ומקהלה מה שהגביר את ההשפעה של ה"בונד".
בימי ליטא העצמאית פעלו בעיר מוסדות חינוך יהודיים הבאים: ישיבה גדולה; 2 גימנסיות - הגימנסיה העברית[6] והגימנסיה הריאלית היידית - שהתאחדו בגמר שנה"ל 1933/1932 לגימנסיה עברית אחת בהנהלתו של ל. לאמפרט מי שהיה מנהלה של הגימנסיה היידית; בית ספר עממי "יבנה", בהנהלתו בראשית של אבא גליקמן; בית ספר "תרבות", בהנהלתו של זרח וידוקלר; בית ספר למלאכה; גן ילדים "תרבות" בהנהלתה של נחמה יפה ואחר כך יוכבד סקוב; ו-2 ספריות. הישיבה והגימנסיות שימשו גם את העיירות הסמוכות.
הקהילה היהודית קיימה מוסדות רבים, ביניהם: בית חולים בהנהלתו של ד"ר אליעזר קלינג; מושב זקנים, שמייסדו הראשון היה ישראל לוי; ובית יתומים. כמו כן קיימה הקהילה בית מרקחת ציבורי, שהכנסותיו שימשו למטרות סעד שונות (עניי העיר היהודים קיבלו תרופות חינם).
בעיר התנהלה פעילות ציונית מגוונת במפלגות, בתנועות נוער ("השומר הצעיר", "גורדוניה", "בית"ר") ובאגודות ספורט ("מכבי, "הפועל"), וכן פעילות של אגודת ישראל. בנוסף היו גם קומוניסטים והיידישיסטים.
עם סיפוחה של ליטא לברית המועצות ב-1940 הולאמו רוב החנויות והמפעלים בעיר. הפעילות הציונית נפסקה, בתי הספר העבריים הוסבו לבתי ספר סובייטיים, וכמה מהם התנהלו ביידיש.[7]
הצבא הגרמני נכנס לעיר ב-26 ביוני 1941, וההתעללות ביהודים ומעשי הביזה החלו מיד. העיר הייתה גדושה המוני יהודים שברחו ממקום מגוריהם בליטא המערבית ונתקעו כאן בדרך מנוסתם מזרחה. הגרמנים עצרו פעילי ציבור יהודים והוציאו אותם להורג. עוד כ-200 יהודים נעצרו באשמת שיתוף פעולה עם הקומוניסטים בתקופת שלטונם בעיר, וב-4 ביולי 1941 הובלו ליער פיבוניה (Pivonija) ונרצחו בידי גרמנים וליטאים. בראשית אוגוסט 1941 נצטוו היהודים תוך 12 שעות לעבור לגטו שהוקם בשתי סמטאות בשכונת עוני של האוכלוסייה הנוצרית בעיר. הגטו לא גודר, אך הוקף במשמר כבד של ליטאים חמושים. היהודים הוצאו מהגטו לעבודת כפייה, וכמה מהם נרצחו במהלכה. בין 5 ל-18 בספטמבר 1941 טבחו ליטאים חמושים ביהודי העיר והעיירות שסביבה ביער פיבוניה. חולים, קשישים, נשים וילדים שנותרו בגטו נרצחו ביער פיבוניה ב-26 בספטמבר 1941. לאחר המלחמה התגלו ביער 6,354 גוויות.[7][8] בנוסף, 83 גברים ונשים נרצחו במשק העזר של בית הסוהר, מרחק 5 ק"מ מהעיר.[8]
רבני וילקומיר
- רבי רפאל הכהן כ"ץ (תק"ז-תקי"ז)
- רבי שלמה סגל – תלמיד הגר"א
- רבי חיים מוולוז'ין (בשנת תק"ן)
- רבי יהודה לייב זלקינד – המכונה ר' לייב בטלן
- רבי אהרן בן רבי שלמה הלוי - המכונה רבי אהרל'ע וילקומירר. (תקע"א - תר"כ)[9]
- רבי יוסף פאדווא מחבר הספר "עיקרי הקרבנות" דיין בעיר
- רבי אלכסנדר קפלן – מחבר הספר "שלמי נדרים" דיין בעיר
- רבי בנימין רבינוביץ'
- רבי משה שפירא, מחבר "פני משה", בנו של רבי יהושע יצחק שפירא
- רבי שאול פדווא מפולוצק (תרמ"ד-תר"ע)
- רבי אריה לייב רובין (תרע"ב-תרצ"ו)
- רבי יוסף זוסמנוביץ (תרצ"ו-תש"א)
- המגיד מוילקומיר - רבי חיים יצחק אהרן רפפורט.
קישורים חיצוניים
- אתר האינטרנט הרשמי של מחוז המשנה של אוקמרגה (באנגלית ובליטאית)
- "Ukmergė", Žydai Lietuvoje
- Lietuvos respublikos kultūros ministro įsakymas, "Dėl Ukmergės senamiesčio (unikalus kodas Kultūros vertybių registre: 17116) teritorijos ir apsaugos zonos ribų plano patvirtinimo", Vilnius, 2010 m. spalio 18 d. Nr. ĮV-511, via Teisės aktų paieška - internetinė svetainė
- "אוקמרגה", באתר JewishGen (באנגלית)
- וילקומיר (Ukmergė), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- 'וילקומיר (אוקמארגא), עיר מחוז', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר ב: "ישובים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 303–306 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 1525–1528).
- 'ערי השדה: וילקומיר (Ukmergė)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ד: השואה 1941–1945 (בעריכת לייב גרפונקל, צבי ברק, יעקב אולייסקי ואחרים), תל אביב: הוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשמ"ד, עמ' 273–275 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 1975–1977).
- אלכסנדר קרוגלוב (רו') וקטרין רייכלט, אוקמרגה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1133–1135), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ רק ליהודי אחד ניתנה רשות להישאר בעיר – הד"ר קצנלנבוגן ששימש בתור רופא צבאי. אך הוא ויתר על ה"כבוד" הזה ויצא את העיר יחד עם שאר היהודים.
- ^ דייטשלאנד, עברי אנכי, 3 באוגוסט 1877;
הודעות, הלבנון, 4 בינואר 1878. - ^ כבר בימי הכיבוש הגרמני של ליטא החלו היהודים מסביבת וילנה שגורשו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה על ידי הרוסים, לחזור לעיר. כמו כן השתקעו בה יהודים מהעיירות והישובים הסמוכים, שנחרבו בימי המלחמה. בנוסף, עם כיבוש וילנה על ידי פולין ב-1920 הגיעו אליה פליטים רבים מווילנה וסביבתה. יהודי המקום קיבלו אותם בזרועות פתוחות וג'וינט נרתם לסייע ופתח לשם כך משרד.
- ^ " Ukmergė", Žydai Lietuvoje (בליטאית)
- ^ 5.0 5.1 5.2 'וילקומיר (אוקמארגא), עיר מחוז', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר ב: "ישובים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 303–306 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 1525–1528).
- ^ מנהלה הראשון זמן קצר לאחר היווסדה ב-1922 היה דב ליפץ.
- ^ 7.0 7.1 וילקומיר (Ukmergė), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם".
- ^ 8.0 8.1 'ערי השדה: וילקומיר (Ukmergė)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ד: השואה 1941–1945 (בעריכת לייב גרפונקל, צבי ברק, יעקב אולייסקי ואחרים), תל אביב: הוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשמ"ד, עמ' 273–275 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 1975–1977).
- ^ בלזר, מרדכי, רבי איצלה - תולדות רבי איצלה בלזר, תולדות רבי איצלה בלזר, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)