רבי יוסף זוסמנוביץ
 | |
| לידה |
1895 תרנ"ה |
|---|---|
| פטירה |
1941 (בגיל 46 בערך) אב תש"א |
| מקום פעילות | ירושלים, קובנה, וילקומיר |
| השתייכות | יהדות ליטא |
| תחומי עיסוק | תלמוד והלכה |
| רבותיו |
רבי יצחק יעקב רבינוביץ רבי משה מרדכי אפשטיין |
| חיבוריו |
חלקו של יוסף תרועת מלך |
רבי יוסף זוסמנוביץ (ביידיש: זוסמאנאוויץ; תרנ"ה (1895), מינסק - אב תש"א (1941), וילקומיר) היה רב ליטאי, שימש כרב בסלובודקה וכרבה של וילקומיר.
ביוגרפיה
נולד במינסק[1] בשנת תרנ"ה, לרב אשר דוב זוסמן. שמשפחתו מיוחסת למשפחת די ליאון הספרדית. בהיותו ילד עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתקעה בירושלים; לימים דבק בו הכינוי "הירושלמי", בו השתמש כפסבדונים.
לאחר עלייתם ארצה שינה אביו את שם המשפחה הרשמי ל"די ליאון", אך במקביל נעשה גם שימוש בשם זוסמן. אחותו, פועה מרים זוסמן-די ליאון, נישאה לרב דוד יונגרייז.
בהיותו בן 17 ו-18 זכה ב"פרס פרסיץ" שנתיים ברציפות.[2]
בצעירותו למד בישיבת סלובודקה אצל ראש הישיבה רבי יצחק יעקב רבינוביץ. בשנת תרע"ט (1919) בשל אירועי מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה, שהה לזמן מה בישיבת טלז, ולאחר תקופה שב לסלובודקה. הוא נישא ללאה בתו של רבי משה מרדכי אפשטיין ראש ישיבת כנסת ישראל בסלובודקה ובחברון.
בשנת תרפ"ד (1924) פיצל הסבא מסלובודקה את ישיבתו; בחורי הישיבה המקורית "כנסת ישראל" בסלובודקה חולקו לשתי קבוצות, התלמידים המבוגרים יצאו עם "הסבא" ועם ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין לחברון, שם הקימו את הסניף הארצ-ישראלי הראשון של הישיבה, שלאחר מאורעות תרפ"ט השתקע בירושלים, ומוכר כ"ישיבת חברון"; ואילו הצעירים נותרו בסלובודקה, קובנה. בנו של "הסבא", רבי משה פינקל, שהיה גם חתנו של רבי משה מרדכי אפשטיין, היה המועמד הטבעי לניהול הישיבה, אולם לאחר שנה עלה גם הוא כאביו וחותנו לארץ ישראל, ונפטר שנה לאחר עלייתו. המועמדים שנותרו היו הרב יצחק אייזיק שר, חתנו של הסבא, והרב זוסמנוביץ, חתנו של הרב אפשטיין. שניהם כבר העבירו שיעורים בישיבה בתקופות קודמות, וכעת פרצה מחלוקת.
למרות ניסיונות למקד את המחלוקת בשאלת רבנות הפרבר הקובנאי, סלבודקה, ולא בשאלת הנהגת הישיבה, כדי שלא להכניס את המחלוקת אל כתלי בית המדרש, נוצרו בישיבה שני מחנות כשכל רב זוכה לתמיכת חלק מהתלמידים. מחלוקת זו הייתה בבואה של פולמוס המוסר שהתנהל שנים קודם לכן, כי הרב זוסמנוביץ נודע כמי שהמעיט במרכזיותו של לימוד המוסר במסגרת הישיבה. בסופה של המחלוקת, התמנה הרב שר כראש הישיבה. והרב זוסמנוביץ עלה לירושלים, אך עם פטירת חמיו בראשית שנת תרצ"ד חזר לסלבודקה וביקש לקבל את ירושת חמיו ברבנות הפרבר, אם לא בראשות הישיבה. טענתו הייתה שאין לראשי הישיבה כל סיבה להתנגד לכהונתו כרב, והוא מבקש רק לממש את זכותו בירושה. ראשי הישיבה התנגדו כי לטענתם מסתבר שאם ישב בעיר בקביעות ינהו אחריו בחורים שיהנו מהלימוד עמו, וסמכות הנהלת הישיבה תיפגם. לאחר שבני הקהילה המקומית הסכימו למינויו של הרב זוסמנוביץ, פרשה ישיבת סלובודקה מהקהילה והקימה קהילה עצמאית שבראשה התמנה הרב זלמן אוסווסקי.
בתקופה זו (ראשית חורף תרצ"ד) (1934) נפטר הרב יהודה מאיר שפירא מייסד ישיבת חכמי לובלין, והרב זוסמנוביץ הוצע לשמש כראש הישיבה במקומו, למרות הרקע ממנו בא שהיה שונה בתכלית מאופיה החסידי של הישיבה. הוא הגיע ללובלין לתקופת ניסיון והעביר שיעורים בישיבה במשך שבועות מספר, בהיותו בלובלין לבש לבוש חסידי כדי להתאים את עצמו לנוף האנושי, אך לאחר שלא הסתגל לסגנון החסידי של הישיבה, חזר לסלובודקה.[3]
בקיץ שנת תרצ"ה (1935) שהה בארץ ישראל אצל אביו, במשך כמה חודשים.[4] באותה שנה התארגנה התנועה הריוויזיוניסטית להקמת הסתדרות ציונית נפרדת מההסתדרות הציונית העולמית, והוא נקרא להצטרף; זאב ז'בוטינסקי, כתב במברק למרכז הצה"ר בתל אביב (25.07.1935): "קובנה כותבת שהגאון זוסמנוביץ מסלבודקה, פסבדונים הירושלמי, הנמצא בירושלים אצל הרב אשר די ליאון, נוטה להשתתף ב-n.z.o [=נייע ציוניסטישע אורגניזאציע] והבטיח שבארץ יחליט. שימו לב. אולי סירקיס ישפיע".[5]
רבי יוסף זוסמנוביץ חזר מירושלים לסלובודקה, אך מצב זה של קהילה מפולגת לא היה נוח לשני הצדדים, וכאשר נפטר רבה של וילקומיר, הרב אריה לייב רובין, הציע "הירושלמי" את מועמדותו, ונבחר לכהן כרבה של וילקומיר.[6]
הרב זוסמנוביץ נספה בשואה יחד עם בני קהילת וילקומיר. הרב מרדכי גיפטר שביקר אצלו בווילקומיר לפני המלחמה, מספר כי ראה אצלו מחברות חידושי תורה על כל מסכתות הש"ס, מלבד חיבוריו המוכרים על מסכת ראש השנה והלכות מאכלות אסורות. ספרים אלו אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.
משפחתו
אחיו, יעקב צבי די ליאון, נפטר בצעירותו; אחיניתו (בתו של יעקב צבי דיליאון) רבקה נישאה לרב יוסף בא-גד[7]. אחותו, פועה מרים, נישאה לרב דוד יונגרייז שלימים היה רבה של העדה החרדית בירושלים. אחותו שרה נישאה לרב מרדכי גימפל בארג שהיה מנהלה הרוחני של ישיבת שער השמים, אחות נוספת נישאה למאיר הורביץ, בנו של הרב יוסף גרשון הורביץ רבה של שכונת מאה שערים.
גיסיו מצד אשתו היו ראשי ישיבת חברון: רבי משה פינקל, רבי אהרן כהן, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני.
ספריו
- חלקו של יוסף, קיידאן, תרפ"ו
- זרע חיים, נדפס יחד עם הספר "זרע יצחק" של רבי חיים יצחק שילמן מיאנובה, קיידאן תרצ"ד
- תרועת מלך, קיידאן, תרצ"ז
- דברי חיים
- משפט הירושה, בדיני ירושת משרה ורבנות, קובנה תרפ"ה
קישורים חיצוניים
- 'זוסמנוביץ, ר' יוסף ב"ר אשר־דב („הירושלמי”)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 48 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1246).
- בן-ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשע"ד, עמ' 353-343.
הערות שוליים
- ^ כך לפי הרב אפרים אשרי, שו"ת "ממעמקים" ח"א, עמ' ריא. לעומתו, משה צינוביץ, אישים וקהילות, תל אביב תש"ן, עמ' 403 כותב שהוא היה יליד צפת. ואילו יצחק אלפסי, דורשי ציון בפועל, ירושלים תשס"ו, בערכו (עמ' 447), כותב שנולד בירושלים.
- ^ פנחס גרייבסקי, פרסי פרסיץ, ירושלים תרצ"ג. עמ' 10–11.
- ^ דוד אברהם מנדלבוים, ישיבת חכמי לובלין ח"ב, בני ברק, תשנ"ד, עמ' תכט-תל, מפי בוגר הישיבה, הרב יצחק פלקסר, ראש ישיבת שפת אמת. הוא מוסיף כי בשבועות הקצרים שעשה הרב זוסמנוביץ בישיבת חכמי לובלין הספיק ללמוד את הספר "אבני נזר" שלא הכירו קודם לכן, וגילה בו שליטה.
- ^ הקדמתו לספרו "תרועת מלך".
- ^ מצוטט אצל אלפסי, דורשי ציון בפועל, ירושלים תשס"ו, בערכו (עמ' 447).
- ^ מועמד אחר למשרה זו היה הרב יעקב קמנצקי, אז רבה של ציטביאן שבגלל קשיי פרנסה חשק במשרה. בשל זכייתו של הרב זוסמנוביץ בתפקיד, נאלץ להגר לארצות הברית, ונהג לציין לימים את העובדה שלמעשה ניצל בבחירות אלו ממוות בשואה. יונתן רוזנבלום, מאנגלית: נתן קמנצקי (בנו), רבי יעקב, ירושלים תשנ"ז. עמ' 145.
- ^ אנצקלפודיית נחלי באגד מהדורה 14 עמוד 106.
| הקודם: הרב משה מרדכי אפשטיין |
רבני סלובודקה 1933-1935 |
הבא: - |
